התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 31-30 באוקטובר 2003
הסכמי ז’נווה מבית ביילין/עבד אר-ראבו הזכירו לי את החלטת מרכז מפלגת העבודה מ-1990 בזכות מדינה פלסטינית. זה היה ציון דרך היסטורי, מפני ששום מפלגה ישראלית מחוץ לרק”ח מעולם לא קיבלה החלטה כזאת. מפלגת העבודה עתה זה ניסתה לכונן ממשלה – עיין ערך “המסריח, התרגיל” – ואריאל שרון גזל את הטרף משיני ידידו שמעון פרס ברגע האחרון ממש.
ב-1990 היה מותר לשער שלשמעון פרס ולמפלגתו נכונו עוד שנים הרבה באופוזיציה. לפני 13 שנה, כאשר התחלקתי בחדשות ההיסטוריות ממרכז מפלגת העבודה עם איש ידוע מאוד בענייני המזרח התיכון בוושינגטון, הוא גיחך, וענה: “מתי סוף סוף תתרגלו לזה שמפלגת העבודה פשוט לא חשובה”.
מפלגת העבודה כמובן חזרה מן המתים שנתיים אחר כך. ההחלטה בזכות מדינה פלסטינית לא הכתיבה את מדיניותה של ממשלת רבין, אבל אולי הֵקֵלָה על התמוּרה הגדולה. בשמונה השנים הבאות, מפלגת העבודה חדלה להיות בלתי חשובה, עד שאהוד ברק כרה את קברה.
הסכמי ז’נווה נראו מוושינגטון לא חשובים ביותר, אבל כך גם נראתה החלטת 1990 (שיוסי ביילין היה משושביניה, אם אינני טועה). אולי דווקא יתברר שהם ציינו את הופעתה של אלטרנטיבה מדינית, ואולי מִמֶנָה ימנו יום אחד ההיסטוריונים את תחילת התאוששותם של רעיונות ליברליים בישראל. אולי. אני כשלעצמי חושב שהסכמי ז’נווה ייזכרו כעוד אילוסטרציה אחת של נרקיסיזם פוליטי מצד הישראלים שֶיָזמו אותם.
| בחצי הדרך מהודו |
רוב תושביה הודים, יש בה מיעוט ניכר של בני דם מעורב, ויש בה מיעוט זעיר של לבנים, רובם צאצאים של מתיישבים צרפתיים מן המאה ה-17, מזמן שמאוריציוס היתה מושבה צרפתית, ושמה היה “איל מוריס”. האנגלים כבשו אותה בתחילת המאה ה-19, בזמן מלחמות נפוליאון. היא השתחררה משלטונם ב-1968, וכוננה את הדמוקרטיה הרב-מפלגתית המצליחה ביותר באפריקה, אחת המצליחות ביותר בעולם השלישי.
פוליטיקאים הודיים מסורתיים שלטו במאוריציוס ב-15 השנה הראשונות של עצמאותה. ואו-אז עלתה לה במהירות מסחררת תנועה שנטלה לעצמה את ראשי התיבות MMM(התנועה המאוריציאנית המיליטנטית), והבטיחה פניה נועזת שמאלה. בראשה התייצב פול ברנז’ה, לא-פוליטיקאי, צאצא של בעלי מטעים עשירים. טבילת האש הציבורית שלו היתה בסורבון של פאריס, בימי מרד הסטודנטים של 1968. MMM נחלה נצחון מדהים: היא כבשה את כל מושבי הפרלמנט של מאוריציוס. פול ברנז’ה עמד להיות ראש הממשלה.
פול בֶּרֶנְזֶ’ה |
אבל הוא לא היה. הוא ויתר. הוא הבין כי מוקדם מדיי בשביל איש לבן להתייצב בראש ארץ לא-לבנה, שעתה זה השתחררה מֵעוֹל הלבנים. הוא התעניין בפוליטיקה, הוא התכוון להשפיע על מהלכה, אבל הוא היה מוכן לוותר על מקום טוב בְּאֶמצַע השורה הראשונה. הודי נעשה ראש הממשלה, אף כי ברנז’ה היה הכוח שמאחורי הקלעים. 21 שנה חלפו לפני שברנז’ה הֵעֵז לתבוע את הבכורה.
על חטאיי אני מודה, לא עקבתי בתשומת הלב הראויה אחרי הפוליטיקה של מאוריציוס בעשרים השנה האחרונות. השמועה אמרה שהאי הקטן עושה חיל פוליטי וכלכלי, שומר על הדמוקרטיה שלו, מתגבר בהצלחה על מתחים אתניים לא מבוטלים, וּמוֹשֵך תיירים עשירים. אבל השלמת המעגל של פול ברנז’ה חידשה את תאבוני למאוריציוס. מה מאוד הייתי שמח לקפוץ אליו לביקור, כדי לשאול אותו על נסיבות ההחלטה של לפני רבע מאה, ועל פירותיה.
| עורמה וניואנסים וזרועות ארוכות |
בקצרה, פול ברנז’ה לא היה יוסי ביילין. הוא לא היה אני ואני ואני. הוא לא הודיע ברבים עד כמה הוא רוחש בוז לרצון העם. הוא לא הקדים את שאיפותיו לצורכי ההתקדמות של העניין שלשמו נכנס לחיים הציבוריים.
מה היה עושה פול ברנז’ה, אילו נעשה לשעה קלה מנהיג של MMM ישראלית? אני מנחש שהוא היה מוותר על אורות הזרקורים. הוא היה מבין שנוכחותו הבולטת מדיי תסיח את הדעת, ותעורר התנגדות אינסטינקטיבית. הוא היה מניח למישהו אחר לתבוע את האשראי, ולחתום את שמו, ואולי אפילו להתחלק יום אחד בפרס נובל.
אבל זה פול ברנז’ה. יוסי ביילין, אבוי, אינו מתפנה למחשבות כאלה. יוסי ביילין מוסיף לנהוג כמו אוסלו היתה תאונה שקרתה למישהו אחר. שאם אוסלו היתה פגומה, אין זה אלא מפני שהיא לא היתה אוסלו מספיק, מפני שהיא לא הרחיקה לכת מספיק בהנחת השווא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יכול להתיישב במחי עט, בחוזה שלום אחד; שפיוס היסטורי יתכן רק מפני שקומץ אינטלקטואלים קושרים קשר חשאי נגד רצון עמיהם בחדרי החדרים של תרבות פוליטית אירופית עתיקה ומיושבת.
יוסי ביילין, לפנים איש חכם ועצוב, לא הצליח לפתח די ספקות עצמיים. הוא עכשיו האנטי-פול-ברנז’ה. הוא צריך לקרוא תיגר, הוא מוכרח להוסיף ולהקניט, הוא דורש את כל תשומת הלב הראויה והלא-ראויה. הוא יכול היה לכתוב טורים חכמים בעתון. הוא היה יכול להקים מכון-מחקר. הוא היה יכול לרדת אל ערי הפיתוח, שבהן שמו מתחרז עם הרבה דברים רעים. הוא היה יכול להשתתק לצורך הרהור מחדש. הוא היה יכול להפיק ענווה.
מעניין לעשות ספקולציות על תכונותיה של הַתַרבּוּת הפוליטית המניבה תוצאות כאלה. מעניין לנחש מנין באו לה שיעורים כל כך גדולים של התחסדות ושל צדקנות. מעניין לתהות מה היה קורה לה אילו התברכה בקוּרטוֹב של פול ברנז’ה.
|
מקורות על הרשת
נתוני-יסוד על מאוריציוס (בספר השנה של הסי.איי.אי) |
– שים נא לב, הקישור הראשון והקישור השלישי מובילים לאותה כתובת.
מכל מקום, לאחר עיון בקישורים, אני מעדיפה את ביילין.
אני חוששת שעשית קצת אידיאליזציה של הגבור המאוריטני רב החן הצרפתי. הוא לא ממש זז הצידה מרצונו החופשי, ומ-2000 הוא מכהן כסגן ראש ממשלה.
גם היידר זז הצידה – וזה ממש לא הופך אותו גבור בעיניי.
לי נשמע יותר שביילין צועק, “נעשה שלום” ולאו דווקא , “אני אני אני”. עובדה שאת הנובל על הסכמי אוסלו לא הוא תבע לעצמו, זז הצידה ונתן לרבין ולפרס להיות החתנים.
נכון נהג שכן ממקום שבו חוזרים בתשובה עומדים צדיקים הולכים ליציע.
אני גם לא מבינה למה אתה סבור שהוא וחבריו לא מקשיבים
לעם, הם לא בדיוק היחידים שרוצים שנשב לשולחן הדיונים.
בתוך היאוש ושטיפת המוח כביכול אין עם מי לדבר, משתתפי שיחות ז’נבה מצביעים על ההטעיה שהממשלה מטעה אותנו.
אני חושבת שהם ראויים לתודה.
רגע, רגע, זה נכון שביילין הוא האסטרונאוט הישראלי הראשון, אבל מכאן להקיש שהוא יציר כפיה של תרבות פוליטית של התחסדות וצדקנות ?
ואם יוסי ביילין היה הולך לקנוסה פעמיים ביום, זה היה משנה משהו ?
ואם הוא היה פורש לכתיבת טורים חכמים בעיתון אז מישהו היה טורח לקרוא ?
ואם הוא היה מקים מכון מחקר בעיר פיתוח אז לא היו שורפים לו את המכון תוך יומיים ?
ז”א כולם יודעים שאשרי הענווים כי הם יירשו ארץ, וכל הג’אז הזה. אבל עם כל הכבוד, הבעיה שלנו היא לא הענווה של ביילין. הבעיה היא אותם שני שבטים פרימיטיביים (הם יותר, אבל אנחנו משתדלים במרץ לסגור את הפער) שרוצחים אחד את השני בהתלהבות אקסטטית. באמת יזיז להם הרבה אם ביילין יזוז הצידה, או יישאר במקום, או יקפוץ באלכסון על רגל אחת. העיקר שהרוב באזור משוכנע שמה שחשוב זה שאחמד קיבל 72 בתולות מסולקנות, ועל שמו של יהויריב הי”ד הקימו עוד מאחז בלתי חוקי באדמת א”י הקדושה, וחיימון שוב ירק שלוש פעמים על המצבה של רבין. לבוא ולהסיק מכאן שהפתרון לכך הוא סילוקם של ביילין ודומיו המתנשאים ? נו טוב, נגלה אותם למאוריציוס, שילמדו ענווה מהי. אבל מה נעשה עם שאר עם הסגולה ?…
ארתור יש עוד ארצות בעולם לא?
אפשר להעביר את כל המדינה ולפזר אותה בעולם.
😉
אני חושב שזה קרה כבר כמה פעמים וכל פעם נולד איזה גאון חדש שהחליט להחזיר אותנו לארץ. האחרון קראו אותו זאב או בנימין לא ממש סגור על זה.
אני חושב שאנחנו לא עם סגולה.
נראה לי שיש כאן טעות.
אנחנו עם גולה.
כן זה נשמע יותר נכון.
אנחנו תמיד רואים את הדשא של השכן ירוק יותר.
אז מה אם שלנו צהוב?
צהוב עולה.
אז יאללה בית”ר עזבו את הנכר. שימו פעמיכם ארה”קה (ארץ הקודש).
אבל עם כל רוח השטות לצערי אתה צודק ארתור.
מאד לצערי.
ואולי בגלל שאני רואה את זה ככה אז זה ככה?
נו לא משנה.
חבל שאת הכתבה הזאת לא מוכנים באיחוד האירופאי לממן בסכום של 7,000,000 $ כדי להפיצו ברבים.
סלח לי יואב, בדרך כלל אני אוהב מאד את חדשות החוץ שברשימותיך, אבל בין ברנז’ה לביילין לא מצאתי מקום רב להשוואה.
השוואה הגיונית הרבה יותר נמצאת ממש מתחת לאף: עמי איילון והסכם איילון-נוסייבה לעומת יוסי ביילין והסכם ז’נבה.
אבל מיסייה מונטסקייה — כתבה קורינה היקרה לצרפתי ההוא מן המאה ה-18 — אני מסתייגת בהחלט מ”מכתבים מִפָּרָס”. האם אינך יודע שבפרס הם בעצם…?
הבה נניח, קורינה, שֶאֶת מאוריציוס בדיתי מִלִבּי. היא לא היתה ולא נבראה, אלא מָשָל היתה. היא אינה מעלה ואינה מורידה. אני מכיר במומחיוּתֵך בענייני פול בֶּרֶנזֶ’ה, ואין לי כוונה להתחרות בך. אני כתבתי על יוסי ביילין, על ביילין יוסי, על ב.י., על י.ב. האם אני צריך להתחיל לצרף מיקראות לרשימותיי?
החותם בלי-שם (לשם מה זה טוב, הסקס הדיגיטלי האנונימי הזה?) מזכיר את עמי איילון וסארי נוסייבה. אינני מבין את ביקורתו — אני מעדיף תמיד להרחיק את עדותי — אבל מעניין שהפגנת הנרקיסיזם של ביילין עוררה עניין מינימלי בעיר מגוריי. כאן התעניינו הרבה יותר באיילון ובנוסייבה, הן בראיונות עתונאיים והן בהכרזות פומביות. פול ווּלפוֹביץ, למשל, המִשנֶה לשר ההגנה, אידיאולוג ימני, הפתיע ביום חמישי שעבר, כאשר העלה על נֵס את יוזמת איילון-נוסייבה בחינת ביטוי של התעוררות עממית לטובת השלום.
אני דווקא הקלתי ראש ביוזמה הזו, כאשר הוכרזה לפני חודשיים או משהו. אבל אני חייב להסיר את כובעי. הנסיון לעָרֵב ציבור בעיצוב עתידו מעורר הערצה. איזה הבדל דרמטי בינו ובין הצורך הכפייתי של יוסי ביילין לקשור קשרי-סתרים בטרקלינים אירופיים רבי כורסאות, מאחורי גַבָּה של המערכת הדמוקרטית, אגב קריאת בוז בלתי פוסקת נגד רצון העם.
מעניין עד כמה אין הוא מסוגל להיגמל מהרגלים קונספירטיביים. הנה כי כן ניתנה לו הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל לשתף את הציבור בחוויית עושים-שלום. הואיל ונוסחת השלום שלו היא ממילא נוסחת אופוזיציה, קריאת תיגר, חלופה לסדר הקיים — לא נייר מדיני העומד לצאת אל הפועל — מדוע בשם כל שֵדֵי שַחַת לא היה אפשר להפוך את החוויה הזו לנסיון דידאקטי, לפתוח לרווחה את החלונות, להושיב את הציבור ביציע (יציע, קורינה, שָמַעַתְּ?), להניח לציבור להגיב, ולהפוך את הסכמי ז’נבה לתוצאה של מאמץ לאומי, במקום למערכה נוספת בתיאטרון הסתרים של יוסי ביילין.
מה הוא אומר, בעצם? הוא אומר, שלום הוא עניין של חשאיות. אבל הוא כבר אמר את זה פעם (לפני שהואיל “לזוז הצידה” לטובת פרסי נובל של רבין ושל פרס). ותוצאת קשר הסתרים היתה שלא היה לאוסלו מנדט ציבורי רחב, וכאשר היא התחילה לקרטע היה קל להטיל את מלוא כובד המשקל של כשלונותיה על הפרקטיקות הבייליניסטיות של הדיפלומטיה ושל ההיסטוריה, מאחר שהעושים במלאכה מעולם לא החשיבו את קול ההמון.
דווקא מפני שאני מכבד את חוכמתו של ביילין ואת למדנותו משכבר הימים, ודווקא מפני שראיתי את עצמי פעם אוהד קרוב של הפוליטיקה שלו, אני סופק כפיים עֵבֶר-אטלנטיות, וקורא אבוי, אבוי, אבוי. הוא לא שכח שום דבר, והוא לא למד שום דבר, כפי שאמרו פעם על מלך מאוריציוס (כן, קורינה, אני יודע, אמרו את זה על ההבסבורגים. אופס, לא, על הרומנובים. ההונצלורנים? הווינזדורים? אה, אה, כן, כן, הבורבונים.)
איזו טעות יעשה השׂמאל המאוחד אם יתמַכֵּר שוב לצלילים של נרקיסיזם עֲקָר ושל ניכּוּר אינטלקטואלי.
יואב
צר לי על הצורך באנונימיות.
הסיבה לביקורת שלי על המאמר היא שקשה מאד להעמיד את ברנז’ה מול ביילין, אלא במישור מאד מופשט, אך קל להעמיד את איילון מול ביילין. אילו היה ביילין לומד מברנז’ה, כפי שהצגת אותו כאן, הוא היה נוהג כאיילון – לאט, בסבלנות, מחוג בית לחוג בית, עם הפנים אל העם והאזניים קשובות אליו ואל פחדיו. ובלי טיפת אגו.
אולי תמצא עניין בפרטים נוספים על יוזמת נוסייבה-איילון. היא הושקה לפני שנה, לא חודשיים. בחוגי הבית הם מסבירים עד כמה הינחה לקח אוסלו את מובילי היוזמה.
http://www.mifkad.org.il
איילון ונוסייבה הציגו את תכניתם רשמית ב-25 ביוני 2003. אינני יודע מה עשו בחוגי בית, אבל התרועה הפומבית באה רק לפני ארבעה חודשים (כתבתי בטעות חודשיים). הסתייגתי מרצינות יוזמתם ברשימה שכתבתי כאן (“עמי, ז’בו, ‘גשר הנייר’, דונאם-פה-ודונאם-שם”, שאפשר למצוא ב )http://www.reshimot.co.il/karny/1174.asp
האנונימי טועה בפירוש שהוא מייחס להשוואה עם בֶּרֶנזֶ’ה. לא על הקצב אני מדבר, כי אם על הצורך הכפייתי של ביילין להופיע באור הזרקורים, מבלי שים לב להשפעת הופעתו על דעת הקהל. ברנז’ה — סתם דוגמה, יכול היה להיות גם שרגא נצר, אם מישהו מצליח להיזכר בשם הזה — ידע שהתייצבותו באור הזרקורים תחליש את יכולתה של תנועתו להשפיע.
ביילין אינו מתעניין בקשר בין ההסתייגות האינסטינקטיבית העמוקה ששמו מעורר אצל רוב הציבור ובין שלומו של העניין שלשמו הוא נלחם. אילו עשה מעשה ברנז’ה, או שרגא נצר, אולי לא היה נראה לעין, אבל היה חוגג יום אחד נצחון. אני מתרעם על הפלירט שהוא מנהל עם עצמו על חשבון העניין.