שַׂר הַטַבָּעוֹת: מסע נוסטלגי אל ארץ ההזדמנות האחת והיחידה

 


פיטר יוּבֶּרוֹת’ חותם את אולימפיאדת לוס אנג’לס, 1984. אז, כל הטבעות היו מוּטָלוֹת לרגליו. השבוע הוא נשר הרבה לפני שלב הגמר

 

לפחות על הנייר, סיכוייו של ארנולד שוורצנגר להיות המושל הבא של קליפורניה צריכים להיחשב למשוּפָּרים, החל מאתמול. הרוח התחילה לנשב בגבו. אחד משני יריביו הרפובליקניים, פיטר יוּבֶּרוֹת’, הודיע שהוא פורש מן המירוץ. אין זאת אומרת שקולותיו יעברו אוטומטית לשוורצנגר – אבל יש סיכוי לא רע שֶרוּבָּם אומנם יַעַברוּ, מפני שכמו שוורצנגר גם יוברות’ שייך לזן הנעלם והולך של “רפובליקנים מתונים”, אלה המחזיקים בהשקפות שמרניות בענייני כלכלה, אבל נוטים להרבה פחות קצף על השפתיים בשאלות חברה (כמו הפלות מלאכותיות, זכויות הומוסקסואלים, בעלוּת פרטית על כלֵי נשק וכדומה).

 

סקר דעת קהל חדש מעניק לשוורצנגר 25 אחוז, חמשה אחוזים פחות מקְרוּס בוסטמנטה, סגן המושל והמועמד הדמוקרטי היחיד. בלי יוברות’, לפחות באופן תיאורטי, הפער הזה נמחק. פרישת יוברות’ גם תגביר את הלחץ על אחרון הרפובליקנים, טום מקלינטוק, להסתלק. הוא חביבו של הימין הרפובליקני. כשלעצמו אין לו כל סיכוי, אבל הסקרים מעניקים לו באופן עקיב בסביבות 13 אחוז. לפי אותו הסקר, רוב תומכי מקלינטוק יעברו לצד שוורצנגר, אם המועמד שלהם יפרוש. אבל אין לו לפי שעה כל כוונה לפרוש. הוא, בניגוד לשוורצנגר, באמת ימני.

 

חוץ מן האריתמטיקה הזו, הַיָפָה רק לנרקומני פוליטיקה אלקטורלית אמריקנית (אנוכי ביניהם), פרישתו של יוברות’ היא המדגדגת אותי. אני נזכר כי פעם, זאת אומרת לפני (שיעול קל) שבע-עשרה שנה, העזתי לנחש שהוא יהיה יום אחד מועמד לנשיאות. זה היה בעקבות האולימפיאדה של לוס אנג’לס, 1984, מאורע עם משמעויות פוליטיות מופלגות.

 

לוס אנג’לס, 1984

יוברות’ היה המארגן הראשי של האולימפיאדה, הראשונה שנערכה על אדמת ארה”ב מאז 1932. היא הפכה להפגנה עצומה של פטריוטיות. קודם כול, הוא הגה את הרעיון שהלפיד האולימפי יינשא מֵעיר לעיר וּממדינה למדינה, מצפון החוף המזרחי, עבור דרך המערב התיכון והרי הרוקיז, הדרום העמוק ורצועת השמש, עַרבוֹת המערב בואך דרום החוף המערבי. ערב ערב צפו האמריקנים בשיעור גיאוגרפיה מרהיב, בתזכורת על גודל ארצם ועל יְפי מֶרחבֶיהָ. האנרגיה הלאומית הַכַּבּירה נדרכה לאִטָה, והיתה מוכנה להתפרץ באיצטדיוני קליפורניה.

 

בהיעדר הסובייטים והמזרח גרמנים (חֵרֶם קומוניסטי, כגמול על החרמת האולימפיאדה של מוסקבה בידי המערב, ארבע שנים קודם), האמריקנים קטפו את רוב המדליות, ההמנון הלאומי נשמע לפחות עשר פעמים ביום, הדגל התבַּדֵר ברוח – והמפלגה הרפובליקנית תפסה טרמפ נוח לבחירות לנשיאות שלושה חודשים אחר כך. רונלד רייגן, האופציה הפטריוטית הברורה, קיבל 61 אחוז של הקולות, וניצח ב-49 מתוך 50 המדינות של ארה”ב.

 

מערכת הבחירות של 1984 היתה משימתי העתונאית הראשונה באמריקה. ‘ידיעות אחרונות’ הוא ששלח אותי. ראשי הסתחרר. תחילה הוועידה האנרכית לחלוטין של המפלגה הדמוקרטית הנחלשת בסן פרנסיסקו, שבה נשמעו כמה מן הנאומים הגדולים ביותר של זמננו (ג’סי ג’קסון ומאריו קואומו: עמדתי בירכתי היכל הוועידות על שם ג’ורג’ מוסקוני, ומחיתי בדיסקרטיות את הדמעות מעיניי, עד שהבחנתי שכל שכניי מתייפחים בקול ובעונג לנוכח מלים מרעישות על כאב, על עוני, על ייסורים, על אלוהים, על צדק). התעופפתי משם אל ועידה מסודרת להחריד ומקרינת כוח עצום של הרפובליקנים בדאלאס, טקסס. אמריקה השתחוותה לפני רונלד רייגן, אשר נשא נאום מצוין, אם גם התבלבל פעם אחת בדַקלמוֹ מן הטלפרומפטר: במקום המלים המפורסמות facts are stubborn things, הוא דיקלם facts are stupid things, אבל הכול היו ארוכי אפיים ורבי חסד.

 

נסעתי בעקבות מועמד שמאלי לסנאט במדינת איובה, והשקפתי על התקוטטות פוליטית מרתקת במדינת צפון קרוליינה. לִוויתי את רונלד רייגן לבית יהודי בלונג איילנד, והקשבתי לאשה היחידה שהיתה אי פעם מועמדת לכהונה ארצית (ג’רלדין פרארו, מועמדת הדמוקרטים לסגן נשיא). האזנתי בפעם הראשונה לקולו של מושל צעיר ולא כל כך ידוע ממדינת ארקאנסו, ביל קלינטון (“הוא יהיה יום אחד נשיא, למה לא תיסע לליטל-רוק לפגוש אותו, אני אסדר לך ראיון”, יעץ לי פעיל יהודי מֵעֵמֶק המיסיסיפי, ואני הנהנתי בראשי בנימוס, והסברתי שחבל, אבל פשוט אין לי זמן לראיין כל אדם הרוצה להיות נשיא).

 

אמריקה של קיץ 1984 סחררה את ראשי לא רק בגלל גודש המאורעות, וּצפיפוּת הנסיעות, ואפילו לא רק בגלל ראשוֹניוּת החוויות. ראשי הסתחרר מפני שנקלעתי לאמריקה בעיצומה של אוּפוֹריה, שלא היתה דוגמתה שָם אולי מאז תחילת שנות הששים, או מוטב מאז אמצע שנות העשרים. זו היתה אנטיתיזה דרמטית לא רק למה שהתחולל אז בארץ (אינפלציה של 800 אחוז, כאשר דם ישראלי שתת בלבנון, וכמעט כל מעשה שעשתה אז הממשלה היה טבוע בחותם של כשלון מונומנטלי) – אלא למה שהתחולל באמריקה עצמה רק שנתיים, או שלוש, או חמש שנים קודם.

 

ארבע שנים קודם אמר נשיא אמריקני, ג’ימי קרטר, בשידור טלויזיה, כי אמריקה לוקה ב”מחלה לאומית”, המנחילה לה אוסף של כשלונות קיומיים. ההנחה שאמריקה נמצאת בשקיעה היתה נחלת כל מי שצָפוּ בהֶשֵׂגֶיהָ הפוליטיים של ברית המועצות ובהתנהגותה האַלימה והיהירה באפריקה הדרומית, בקרן המזרחית של אפריקה ובהרי אפגניסטן; והיא היתה נחלת כל מי שֶרָאוּ את  אמריקה מתקפלת בבושת פנים מאיפה-לא, ומושפלת עד עפר בשגרירותה החטופה בטהראן. וכלכלת ארה”ב חישבה להתפקע, עם האינפלציה הגבוהה ביותר בתולדותיה, ועם שערי הרבית הגבוהים ביותר, ועם עשרה מיליון מובטלים ויותר.

 

ואז, כמעט פתאום, אמריקה השליכה את הרוח הרעה הרחק מאחוריה, והחליטה שהעתיד דווקא כתוב באמריקנית. ובמשחקים האולימפיים נשמעה קריאה חדשה-ישנה, שיצאה מן האופנה עשרים שנה קודם: ASU! כאשר רונלד רייגן נכנס לבית הלבן, בינואר 1981, סקר דעת קהל של מכון ינקלוביץ’ הראה, שרק 26 אחוז מן האמריקנים מסכימים עם הקביעה “פני הדברים בארצנו טובים מאוד,או טובים למַדַי”. בקיץ 1984 שיעור המסכימים עלה עד 73 אחוז.

 

אני מודה שמעולם לא הבנתי את הדרמטיות של המהפך הזה. אומנם כן, המצב הכלכלי השתפר פלאים, אבל שיפורים כבר התחוללו בעבר מבלי לגרוף איתם המונים, ומבלי לחולל אופוריה. היו לזה שורה של סיבות, אבל רונלד רייגן היה הסיבה העיקרית. יתרון הפרספקטיבה כבר לימד אותנו, שהוא היה הרבה יותר משחקן קולנוע מזדקן, שחיפש קריירה חלופית, ו”הומצא” על ידי קבוצה של מיליארדרים ימניים מקליפורניה. אֵלֶה, ידידיי, דברים בטֵלים, חלק מן האופנתיות הרדיקלית שהקטינה את יכולתם של זָרים, בייחוד אירופים, בייחוד לווייניה של האינטליגנציה השמאלית באירופה, להבין את אמריקה.

 


רונלד רייגן מציין את נצחונו עצום הממדים בבחירות לנשיאות של 1984:

 49 מ-50 המדינות תמכו בו, 61 אחוז של הקולות

 

אפשר לטעון בדרגה ניכרת של רצינות, כי אילמלא התחדשה אמונתה של אמריקה בעצמה בתחילת שנות ה-80, לא היתה מתחוללת המהפכה הדמוקרטית המהוללת של מזרח אירופה בסוף שנות ה-80. רייגן, אגב, הציל את אמריקה, וממילא הציל את חרותו של המערב ואת הציוויליזציה שלו, מבלי לשלוח 150,000 חיילים אל מעבר לים, ולכבוש שתי ארצות.

 

(חולשות הרייגניזם במדיניות פנים היו רַבּוֹת, והיו כרוּכים בהן אי-צדק חברתי, ואגוצנטריות מעמדית, והן פתחו קרעים בחברה האמריקנית שלא נמחו עד עצם היום הזה. אבל זה עניין נפרד.)

 

פיטר יוברות’ מילא תפקיד בולט באופטימיות ההיא. הוא היה בסך הכול בן 47, נמרץ, יְפֵה קלסתר, רב תושיה. שמו נישָׂא בהערצה מחוף אל חוף, בחֶזקַת האיש שחזר והוכיח כי לא נָס לֵיחָה של אמריקה, והיא מוסיפה להיות ארץ ה can-do. מה טבעי יותר היה לנַחֵש אז שהוא ירחיק לכת מאוד. היש כהונה פוליטית הנִשׂגֶבֶת ממנו? שאלו אז. מה הוא רוצה להיות? סנאטור? מושל? או אולי יחליט לקצר דרך, ולהתמודד על הנשיאות תיכף ומייד, ולטעון לשרביטו של רונלד רייגן בבחירות של 1988?

 

 


פיטר יוברות’ — מכריז עמוד השער של ‘טיים’, 7 בינואר 1985 —ההשג היה אולימפי”. רק לעתים נדירות ‘טיים’ אינו מעניק את תואר ‘איש השנה’ למנצח בבחירות לנשיאות, כשהן נערכות באותה השנה. ב-1985 הוא העדיף את יוברות’ אפילו על פני רונלד רייגן. אולי זה היה סימן לבאות, שלא באו. יוברות’ לא ירש את רייגן, הוא אפילו לא ניסה

 

בינואר 1985, השבועון ‘טיים’ בחר ביוברות’ לאיש השנה שלו, והושיב אותו בזה בפנתיאון של בני אלמוות. בדרך כלל בשנת בחירות לַנשׂיאוּת ‘טיים’ נוהג להעניק את התואר לִמנַצחֵי הבחירות האלה. לא בינואר 1985. זה היה זמנו של יוברות’.

 

מכלל הבחירה היה אפשר לשמוע את דבריו המפורסמים של ג’ון קנדי בנאום השבעתו, ינואר 1961, “הַלַפּיד עבר לדור חדש של אמריקנים”. יוברות’ היה הנציג האטרקטיבי ביותר של הדור החדש. רייגן עזב את הבית הלבן בגיל 79, הזקן ביותר מאז ומעולם. המפלגה הרפובליקנית היתה יכולה בהחלט להתנאות במועמדותו של איש צעיר ממנו כמעט ב-30 שנה, במקום לבחור בפוליטיקאי מקצועי ואפור ששמו גורג’ הרברט ווקר בוש. אפשר רק לנחש מה היה קורה אילו יוברות’ היה מנסה את כוחו. אילו ניצח, שושלת בוש לא היתה באה אל העולם.

 

אבל יוברות’ קיבל אז הצעת עבודה: להיות המנהל הכללי (“מפקח”) של ליגת הבייסבול. והוא לא עמד בפיתוי, כי בשביל רוב האמריקנים באמת אין מקום עבודה מושלם יותר. מי לא היה רוצה לנהל את הספורט האמריקני ביותר, המרתק ביותר, רב ההשראה ביותר?

 

אינני מתפלא ששמרתי את גליון איש השנה של ‘טיים’ עם פרצופו של יוברות’. במרוצת חיי שמרתי כך כל הרבה גליונות של כל כך הרבה עתונים, היסטוריים יותר או היסטוריים פחות, עד שמה היה יוברות’ מעלה או מוריד. ההבדל הוא שֶאֶת הרוב הגדול של הגליונות הייתי מוריד במוקדם או במאוחר אל פח האשפה של ההיסטוריה, או לפחות אל חבית המיחזור השכונתית. משום מה, את גליון יוברות’ הוספתי לשמור, מבלי לדעת את הסיבה, מבלי לדעת איפה הוא, האיש-שכמעט-היה, ואם עדיין מתפעם בו החשק להיות איש ציבור.

 


יוברות’, קיץ 2003

עד שהקליפורנים החליטו לעשות משאל עם על הדחת המושל שלהם, ופיטר יוברות’ חזר והופיע, והודיע כי יתמודד. בגיל 65 לא נָכוֹנוּ לו עוד הרבה קריירות. הוא הודיע, כי הואיל ויש לו אמצעים משלו, מהיותו איש עסקים מצליח, הוא יַלווה למסע הבחירות שלו הרבה כסף. אבל מה יאפשר לו הכסף הזה להגיד, והאם הקליפורנים יאזינו?

 

אני ניחשתי, שהוא המועמד הרזרבי של המפלגה. כאשר בוחריה ייזכרו במה מדובר, וייגמלו מֵאֲבַק הכוכבים שלהם, ויבינו שארנולד שוורצנגר אינו יכול להיות מושל המדינה הגדולה בארה”ב, הם יפנו אל יוברות’.

 

אבל הם לא פנו אל יוברות’. הוא לא דיבר אל לבם. זכרון האולימפיאדה של 1984 אולי לא נמחה לחלוטין, אבל אפקט ההתרגשות התפוגג זה כבר. כל סקרי דעת הקהל הראו, שיוברות’ אינו מצליח להתרומם מעל סביבות חמשה האחוזים. וזהו, זה נגמר בקול דממה דקה במסיבת עתונאים ביום ג’ השבוע. אילו היתה נתונה לו מערכת בחירות נורמלית – אמר ראש מטה הבחירות שלו – הוא היה מנצח. נורמלית פירושה אחד-עשר חודש, לא חודשיים.

 

יתכן. אבל הַקַיִץ לפני 19 שנה הוא לא היה זקוק אפילו לשבועיים. שמו ותווי פניו היו כל כל ידועים, ששום שחקן קולנוע לא היה גוזל ממנו את תשומת הלב. ללַמֶדְךָ שבפוליטיקה אמריקנית אין הזדמנות שניה(אלא לעתים נדירות מאוד). מי שאינו קופץ אל המים בהזדמנות הראשונה, אינו קופץ עוד. מה נגעו ללבי מִלָיו של יוברות’ השבוע במסיבת העתונאים האחרונה שלו. הרצון לשרת הוא כָּאֵש בעצמותיי, הוא אמר (בתרגום חופשי מאנגלית. הוא השתמש בשם-העצם calling, כדי לתאר את האֵש).

 

מעניין שלפני שנתיים קרה משהו מעין זה בעקבות אולימפיאדת החורף בסולט-לייק, שבמדינת יוטה. המארגן היה מיט רוֹמְנִי, בן לפוליטיקאי מפורסם שפעם לטש את עיניו לנשיאות ארה”ב. לרומני הבן היו שאיפות פוליטיות עוד לפני שארגן את האולימפיאדה, אבל הוא ניצֵל את הצלחתו בסולט-לייק, ואת הפרופיל הגבוה שהיא הנחילה לו, כדי להתמודד על כהונת מושל מדינת מס’צוסטס בחודש נובמבר שעבר, ונבחר ברוב גדול. הוא לא חיכה עשרים שנה.

 

לרוע המזל, הפוליטיקה האלקטורלית לא נועדה לבני דמותו של הַמלֶט נסיך דנמרק. היא אינה מקום טוב לבעלי ספֵקוֹת עצמיים מופרזים. רצוֹנכֶם להיות פוליטיקאים מצליחים? וַתרוּ-נא על כל ענוה. אם אתם לא תסרטטו את דיוקנכם במו ידיכם, בהפרזות המעליבות את שכלם הישר של איסטיניסים  לא רלוונטיים, חזקה על מישהו אחר שהוא יסרטט את דיוקנכם, ולא לטובתכם.

 

הֱיוּ שלום, התקוות הגדולות לשעבר. אנחנו איננו מתגעגעים אליכן עוד. פשוט שכחנו.

 

 

בַּתַחתית המאוּבֶּקֶת של מגֵרותיי מצאתי גם את הגליון ההיסטורי למַדַי הזה של ‘אוסטין אמריקן-סטייטסמן’, המופיע בעיר הבירה של מדינת טקסס. התאריך הוא 23 באוגוסט 1984, היום שבו עמד רייגן לשאת את נאום ההסכמה שלו בוועידת המפלגה בדאלאס, טקסס. הכותרת הראשית מכריזה “רייגן, בוש מניפים את דגל הקרב של המפלגה הרפובליקנית”

(GOP הם ראשי התיבות של “המפלגה הזקנה הגדולה”, כינויָּם המסורתי של הרפובליקנים).

ג’ורג’ בוש האב לא החמיץ אף שניה אחת של הזדמנויות צילום עם רייגן ועם רעייתו ננסי (שלא סבלה את בוש, וחשבה אותו ל”כלבלב מייבב”). בצילום משמאל נראים השלושה, ומאחורי בוש מבצבץ שַׂערה הכסוף של רעייתו ברברה.

אגב,מצד ימין נראית הפגנה אנטי-רפובליקנית ברחובות דאלאס. מפגין אנרכיסטי חצי עָרוֹם מנסה לתלוש את אחד הדגלים האמריקניים, אשר קישטו את מרכז דאלאס לכבוד הוועידה. זה היה מכלל המעמדים שהֵסֵבּוּ נזק עצום למפלגה הדמוקרטית, במובן זה שזיהו אותה עם חוסר פטריוטיות. עד היום הזה היא מתקשה להתאושש מן התווית. בדאלאס למד ג’ורג’ בוש האב כמה דגלים נוגעים ללב האמריקנים. בבחירות של 1988 הוא אפילו ביקר במפעלים לייצור דגלים, בנסיון לעורר ניגוד בינו ובין יריבו הדמוקרטי הלא-פטריוטי. הוא הצליח להפליא.

זה כמובן לא הגון, לא הגון מאוד — אבל זה מה שמעולל שמאל רדיקלי ולא-אינטליגנטי למפלגות ליברליות בכל העולם.

בדאלאס, בשבוע השלישי של אוגוסט 1984, בוש האב התחיל את מאבקו הלא-נִלאֶה להגיע אל הנשׂיאוּת. אפשר על כן להגיד שבשבוע ההוא בדאלאס נברא במידה לא מעטה עולמנו.

אחד היקומים הפַּרַלֶלִיִים, שאליו תיקח אותי יום אחד רכבת הקוואנְטים, יהיה אל נכון זה שבו ייעלם ראשו של גו’רג’ בוש האב מן התמונה הקבוצתית שֶלעֵיל, ובמקומו יופיע ראשו של פיטר יוברות’. למען האמת (או חלק ממנה), אחת הסיבות שהחלטתי לתת כאן את התמונה היא שיום אחד אאתחל את המחשב בבוקר, ואגלה שבוש אומנם נעלם. זה יהיה סימן שהתחילה סוף סוף ההיסטוריה החלוּפית. ביקום הפרללי, יוברות’ נבחר לנשיא ב-1988, וחוזר ונבחר ב-1992.

ב-1994 כותבים עתונֵי היְקוּם הפרללי על כשלונם של שניים מבניו של ג’ורג’ בוש — ג’ורג’ דאבליו וגֶ’בּ — להיבחר למִשׂרוֹת קטנות-יחס במדינותיהם, טקסס ופלורידה.

“כשלון הוא תמיד כשלון”, ילגלג אחד העתונים. “איך היה אפשר לצפות שמישהו עם שֵם המשפחה בוש יצליח להגיע לאיזשהו מקום?”

אכן.

4 Responses to “שַׂר הַטַבָּעוֹת: מסע נוסטלגי אל ארץ ההזדמנות האחת והיחידה”

  1. רון הגיב:

    מסתבר שבמרוץ האלקטורלי חשובה האסרטיביות מהמיומנות המנהיגותית או אף מהאינטליגנציה. די בגורג’ בוש הבן כדי להוכיח שמנגנוני מפלגה יפעלו למרות מועמדה.

  2. קובי הגיב:

    לא ריגן חיסל את הקומוניזם אלא האבסורדים הפנימיים של השיטה הסוציאליסטית. ריגן היה (בעצם – הינו) ליצן עלוב, ואת זה ידעו לא רק האירופאים אלא גם האמריקאים. הבעיה היתה שמולו עמדו מעמדים דמוקרטיים חסרי סיכוי.

  3. לא שם הגיב:

    טור טוב. אני אלרגי במקצת לפוליטיקה אמריקאית – ובכל זאת הצלחת לרתק גם אותי.

    האם אני טועה, או שאולימפיאדת ל”א 84 היתה גם הצלחה כלכלית גדולה – הפעם הראשונה שהרשתות שילמו סכומים כבדים באמת על זכויות השידור?

    וגם אני סבור שהתהליכים שהובילו לקריסת ברה”מ היו פנימיים בעיקרם – אף כי שמעתי את התאוריה שגרירת ברה”מ למלחמת הכוכבים היא שמוטטה סופית את הדוב, וייתכן שגם לרוח האופטימית של ממשל רייגן היה משקל כלשהו.
    בלי קשר – הבנתי גם שרייגן, מלבד הנזק החברתי, גם הגדיל בטירוף את הגירעון הממשלתי של ארה”ב – בניגוד לתדמית של ממשלי ימין כמקצצים בהוצאה ציבורית.

Leave a Reply