בַּיַּעַר, בָּעיר האימפריאלית, בין הגזעים שנפלוּ, בַּחֲשֵכָה

 

בחוץ אנחנו מוצאים גזעֵי עצים ענקיים שֶכָּרעוּ תחת הסוּפה. אחד, מַהלך חמש דקות מביתי, היה כל כך גדול, עד שמוטט את הגדר שעליה נפל

 

PHEW… נוהגים האמריקנים להגיד (בעיקר בסיפורי ‘קומיקס’), כשהם מוחים את הזֵעָה מִמִצחָם מִקֵץ משבר. הנה כי כן קניתי לי את הזכות להגיד PHEW, ולמחות את הזעה מִמִצחי.

 

לפני חצי שעה חזר החשמל. הוא אזל ביום שלישי, בשעה חמש אחר הצהריים לפי שעון וושינגטון, עיר הבירה האימפריאלית, והוא חזר ביום חמישי בשמונה-וחצי בבוקר לפי שעון אותה האימפריאלית. שכונות שלמות בצפון מערב העיר היו שרויות בַּעֲלָטָה. העלטה הזו לא זכתה בתשומת הלב הארצית והעולמית שניתנה לעלטת ניו יורק. היא נגעה רק לחייהם הפעוטים של מאה אלף בני אדם, לכל היותר, אבל היא התרחשה בסמיכות מקום מביכה לבית הלבן ולפנטאגון – אלה המבטיחים להשקיע מיליארדים, כדי להבטיח שלבגדאד ולבצרה יהיה חשמל ללא הפסקות.

 

זה קרה מפני שהיו שתי סוּפוֹת, שני עֲרָבים רצופים. וזה תירוץ סביר ברוב המקומות, אולי. לא בוושינגטון. אל ביתי הנוכחי עברתי רק לפני חודשיים, וכבר היו שלושה לילות ללא חשמל.

 

אני זוכר לילות רבים ללא חשמל בטביליסי, גרוזיה, וביֶרֶואן, ארמניה, בשנים 1994-1992.

 

ביירוואן החשמל פשוט לא היה, מפני שלא היה דלק, מפני שארמניה עמדה במלחמה דה-פאקטו עם אזרבייג’אן, והוטל עליה הסגר יבשתי. בבית המלון ביירוואן היה החשמל חוזר לחצי שעה או שעה, והייתי מזנק במהירות מסחררת אל האמבטיה, מפני שלפעמים גם היו מים חמים. בִּשאָר חלקֵי העיר לא היה גם זה, אנשים היו נאספים סביב האח, מטילים אל תוכה את ספריהם היקרים ביותר, ומתרפקים על החום הקצר והחולף של ניירות בוערים. החיים היו פוסקים לחמשה חודשים, משפחות היו נאספות בחדר אחד, ומנסות לעבור את החורף בשלום. זקנים מתו בהמוניהם.

 

בטביליסי היה לפעמים שביב של תקווה לחשמל. מים חמים לא היו כלל. היית מרתיח מים בסירים, ומוביל אותם לאמבטיה. זה היה פרוייקט כל כך מסובך, שרבים מבני העיר היפה ורַבַּת התרבּוּת הזו התהלכו לא רחוצים. מאחר שלא היה חשמל אפילו בקיץ, לא היה אור, והואיל ולא היה אור — לַתיקָנים, זאת אומרת הג’וקים, לא היה צורך ממשי להתחבא.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי למיטה בלילה בביתו של מארחי, פרופסור מובטל למיקרוביולוגיה (לא היה חשמל בשביל המעבדות). הפרופסור קרץ, ואמר, לא תהיה לבד במיטה. חייכתי, מפני שחשבתי שהוא מתכוון למשהו אחר. צרחתי כאשר גיליתי מי עוד היו במיטה אתי באותו הלילה.

 

והנה אני יושב בעיר הבירה האימפריאלית, ומתבונן אל תוך העלטה, וּמחַשב את מהירות בעירת הנֵרות על פי אורכם ועל פי הטקסטורה של חֶלבָּם. ואני מוצא רדיו טרנזיסטור ישן, ונועץ בו סוללות לא-משומשות, ותוהה אם הוא יידלק. והוא נדלק, ואני מחפש תחנת רדיו שתגיד עד מתי זה יימשך. ומוצא. והיא מצטטת את דובר Pepco, מונופול החשמל המקומי (הפרטי), לאמור: עד יום ששי, או לכל היותר עד יום שני. ולבי צונח.

 

החלב מחמיץ. העוף אינו ראוי עוד למאכל אדם. רק החתולים יודעים איפה המדרגה הראשונה, ואיך לא להיכנס בקיר. הם שקטים להפליא. אולי מפני שהם חושבים שהחושך מתאים הרבה יותר לנטיותיהם הליליות.

 

כמה סוּפוֹת עוד יהיו כאן הקיץ? כמה יהיו בסתיו? כמה יהיו בחורף? היתכן שיהיה עליי לקנות מחוֹלֵל (גנרטור), כפי שהיו קונים עשירי ירוואן? היתכן שיהיה עליי לשלם בשביל “חשמל שׂמָאלי”, כפי שהיו קוראים בטביליסי לחשמל הלא-חוקי, שהיו גונבים מבית החולים לילדים? בתנאים כל כך בסיסיים אינך חושב על מותרות כמו מחשב, טלויזיה, מכונת קפה, מאוורר.

 

אנחנו מתעוררים בבוקר. אין חשמל. מתרחצים בשארית המים החמים בדוד. מאחר שכאן אין דוּדֵי שמש, ברור שזו אולי הרחצה החמה האחרונה. בשמונה וחצי בבוקר חוזר החשמל. אני מרגיש כמעט כמו נוסע על רכבת קוואנטים, שעתה זה חצה את מרחבי הזמן משנות השבעים של המאה התשע-עשרה. אולי זה בכלל היה reality show, ונוכל לצפות בשכונה בעלטה בשבוע הבא באן.בי.סי, בשעת שיא של הצפיה. זה בוודאי ירים את המוראל בבגדאד.

 

הכביש היפה ביותר של וושינגטון, זו שמחוץ להֶשֵׂג ידם של תיירים, חסום. הוא מתפתל ביער, במורד הר. עץ ענק חסם אותו

 

בחוץ אנחנו מוצאים גזעי עצים ענקיים שֶכָּרעוּ תחת הסוּפה. אחד, מַהלך חמש דקות מביתי, היה כל כך גדול, עד שמוטט את הגדר שעליה נפל. אילו התאמץ קצת יותר, הוא היה קובר תחתיו שני בתים. הכביש היפה ביותר של וושינגטון, זו שמחוץ להֶשֵׂג ידם של תיירים, חסום. הוא מתפתל ביער, במורד הר. עץ ענק חסם אותו.

 

עיר הבירה האימפריאלית אולי לא היתה צריכה להתגרות ביער מלכתחילה. “וושינגטון נכנעת לאיתני הטבע”, לא הכריזה הכותרת הראשית בשום עתון.   

 

 

טוב, אני חייב להודות שזה לא כל כך קשור, אלא באותו מובן שהמסיבה הסתיימה בשבילם. לא עוד חושך בלילה, לא עוד ציד בלתי מופרע

5 Responses to “בַּיַּעַר, בָּעיר האימפריאלית, בין הגזעים שנפלוּ, בַּחֲשֵכָה”

  1. זו ש הגיב:

    תמונה שובת לב. ובכלל, נעים לגלות אותך גם בלי העניבה, אם לא אכפת לך שאני אומרת.

  2. פרנקיאל הגיב:

    ואני מאוד מקווה לראות כאן עוד מהסוגה החדשה הזאת.
    כי אולי זה לא בלוג, אבל בכל זאת זה “האתר של יואב קרני”.

  3. עוברת אורח הגיב:

    ממממ…
    אפשר לקבל תוספת?
    * גם מהחתול 🙂

  4. לא שם הגיב:

    אכן רשימה חביבה מאד. אישית אקבל בברכה גם רשימות אישיות יומיומיות כמו זו (בייחוד עם תמונות מדליקות כמו זו שחתמה את הטור, וכמובן גנבה את ההצגה) וגם רשימות על ענייני חוץ כבדים יותר. (מבחינתי – רצוי על אפריקה).

  5. לא שם הגיב:

    אגב – איך הרעיון למכור דודי שמש לגרוזיה וארמניה?

Leave a Reply