קו המשווה

אלו פעם פוליטיקאי אמריקני מה דעתו על הודעת יריב מושבע שלו, שהוא יתמודד על מועמדות מפלגתו לנשיאות. היש ליריב התכונות הנדרשות? הפוליטיקאי הינהן בנימוס, ומבלי להרים את קולו, ומבלי לשנות את הבעתו, הוא אמר, “בהחלט. הוא נולד בארה”ב, וכבר מלאו לו 35” (שני התנאים היחידים שחוקת ארה”ב מציבה).

למרבה המזל, וגם לרוע המזל, התנאים האלה אינם מספיקים כדי להיבחר לנשיא, או אפילו כדי לזכות במידה של תשומת לב בזמן התמודדות על הנשיאות. מערכות בחירות בארה”ב נעשו יקרות ללא נשוא. מועמדים פוליטיים אנוסים לבלות חלק ניכר מזמנם באיסוף כספים, לרעת פעילויות אחרות. לא, המשחק אינו מכור. מועמדים בני בלי שם, עם תקציבים זעומים, עדיין יכולים להגיח מאחור, ולזכות בתשומת לב ניכרת. אבל הסיכויים, צריך להגיד, אינם רבים.

מערכת בחירות בארה”ב – גם בגלל שיטת הבחירות, גם בגלל הפרגמטיות הנערצת של התרבות האמריקנית – אינה מעניקה פרסי ניחומים. המפסיד אינו מנהיג את מפלגת האופוזיציה בפרלמנט, ורק לעתים רחוקות הוא מקבל הזדמנות שניה. מישהו זוכר את צ’ארלס יוז? את ג’יימס קוקס? את ג’ון דייוויס? את אלף לאנדון? כולם היו מועמדי האופוזיציה לנשיאות בשנים גורליות של המאה ה-20, אבל לא נודע כי באו אל קרבה.

אל גור, אשר קיבל חצי מיליון יותר קולות מג’ורג’ בוש בבחירות של 2000 הוא כבר אנקדוטה היסטורית.

הכול הוא איפוא עניין של נצחון. את הנצחון אי אפשר לדחות לפעם הבאה. המועמד המנצח אינו יכול לסמוך על התקדמות הדרגתית. הוא זקוק לשם מוכר, לתווי פנים מוכרות, וליכולת וירטואוזית של גיוס כספים. מבלי להטיל יותר מדיי דופי בתרבות הפוליטית האמריקנית – החתום מעלה הוא מעריץ מושבע של אמריקה, אם גם לא חסר ביקורת – מועמד מנצח צריך לעמוד בתנאי-פתיחה אחד: הוא צריך להיות מפורסם עוד לפני שהתפרסם.

 “פירסום” יכול להיות מתורגם לאמריקנית שוטפת לפחות בשני אופנים: fame, זאת אומרת פירסום שיש אתו תהילה, ו notoriety, זאת אומרת פירסום שיש אתו שימצה. תמול-שלשום, הפירסום הזה היה יכול לבוא בזכות רטוריקה משובחת, מה שהעמיד בראש התור במשך שנים רבות את עורכי הדין – לא מומחים לדיני חברות, אלא אלה המצחצחים חרבות באולם בית המשפט.

עבר די הרבה זמן מאז שפרופסור הצליח להתגנב לתור (וודרו ווילסון, 1912), אם כי דווקא הוליווד גילתה בשנים האחרונות נטאי לטובת פרופסורים. מייקל דגלאס היה פרופ’ אנדרו שֶפֶּרְד ב”הנשיא האמריקני”, ומרטין שין הוא פרופ’ ג’וזאיה בארטלט ב”הבית הלבן”.

הוליווד העניקה לאמריקה את שיגרת הלשון הוא נראה נשיאותי. מעניין עד כמה השתנתה האסתטיקה הנשיאותית מאז הוליווד. הנשיא הכמעט אחרון לפני הוליווד שקל 110 ק”ג, ולא הצליח להיכנס לאמבטיה (ויליאם טאפט, 1908). הוא לא היה עובר את מבחן המראה.

להוליווד לא היתה איפוא בררה, אלא להגדיל את התערבותה בתהליך הסלקציה של האסתטיקה. הגידול בכוחה הכלכלי, ובייחוד בכוחה לעזור במימון מועמדים, התחיל לתת את אותותיו בשנות ה-60. הנשיא לינדון ג’ונסון הציע אז לאיש החזק ביותר בהוליווד, מפיק הסרטים היהודי לוּ ווסרמן, את כהונת שר המסחר, לאות תודה על מה שעשה, ועל חשבון מה שיעשה. ווסרמן סירב בנימוס. אולפני ‘יוניברסל’ סיפקו לו את כל הכוח שהוא היה צריך.

ואז בא רייגן, ושום דבר אחריו כבר לא היה אותו דבר.

הבוקר (יום חמישי), בסביבות 6:40 (שעון ישראל), עמד ליפול הפור באולפן ה Tonight Show של רשת אן.בי.סי. תכנית הבידור הפופולרית ביותר של שעות הלילה המאוחרות עמדה לארח את ארנולד שוורצנגר. המנחה, ג’יי לנו, עמד לשאול אותו, נו, ארני, מה החלטת. ומי שנקרא בימיו הטובים “הָאַלוֹן האוסטרי” עמד להודיע, או לא להודיע, כי יתמודד על כהונת מושל קליפורניה בעוד חודשיים.

קליפורניה מספקת לנו בימים האלה תרגיל מדהים של דמוקרטיה ישירה. היא תצביע במישאל עם ב-7 באוקטובר על הצעה לפטר את המושל שלה, רק 11 חודש לאחר שנבחר. כל מי שיצביעו לטובת פיטוריו יחויבו על פי החוק לציין על פתק ההצבעה את מי הם רוצים במקומו. רשימת המועמדים נסגרת בסוף השבוע הזה, ועד סוף השבוע שעבר הסתמנו כמעט 300 מועמדים אפשריים, ורובם כמובן חסרים כל סיכוי.

שמו של שוורצנגר סמוך מאוד לראש הרשימה, לצד זה של ריצ’ארד רירדן (Riordan), ראש העיר הקודם של לוס אנג’לס. שניהם רפובליקנים, אם כי הם שייכים לאגף הליברלי של מפלגתם, לא לאגף של ג’ורג’ בוש, לפחות לא בשאלות חֶברה.

המוּרכּבוּת המשונה של תהליך מישאל-העם עשויה להעניק את הנצחון למועמד שיקבל לא יותר מ-20% של קולות הבוחרים. על פי סקרים, המספר הזה נמצא בהשג ידו של האיש הידוע לרוב העולם בתור רובוט עם אוצר מלים מוגבל מאוד (בסידרת סרטי ‘שליחות קטלנית’, כפי שה Terminator ידוע בעברית).

האם גדול עֲווֹנָה של קליפורניה מנשׂוֹא, כאשר היא שוקלת ברצינות את האפשרות להפוך את שוורצנגר למושל המדינה הגדולה והעשירה בארה”ב? האומנם רק עורכי דין, או מיליונרים, או פוליטיקאים מקצועיים צריכים לנהל מדינות?

על שוורצנגר אפשר להגיד, שהוא נמצא בזירה הציבורית די הרבה שנים, ולא רק בענייני רובוטים. למשל, הוא היה יושב ראש הוועדה הנשיאותית לענייני חינוך גופני במימשל בוש האב. והוא מילא תפקיד בולט במישאל-עם בקליפורניה, שבו אושרה בשנה שעברה יוזמה לממן פעילויות חינוך בבתי ספר לאחר יום הלימודים. וידו של שוורצנגר לו רב במה שקוראים באמריקה “שׂיחוֹת מוטיבציה”, לטובת נערים העומדים בסכנת נשירה ממערכת החינוך.

השאלה אינה אם שוורצנגר יכול למלא תפקיד ציבורי. התשובה הברורה היא שבוודאי, או ברוח הציטוט הפותח, הוא בן 35 ונולד ב… נו, טוב, לא באמריקה, אבל חוקת קליפורניה אינה אוסרת על מהגרים להיבחר. השאלה היא מה מעניק לשוורצנגר את יתרון הפתיחה המרשים שלו, עוד לפני שהוציא פרוטה אחת על מסע בחירות? התשובה היא שסרטיו מעניקים לו את היתרון. וסרטיו, איך להגיד את זה, אינם בדיוק הזמנה לדיון מעמיק בענייני השעה.

שוורצנגר מזכיר, כי ביל בראדלי, הכדורסלן המהולל של ה NBA משנות ה-60, זינק במישרים מן הכדורסל אל הסנאט של ארה”ב (וניסה את כוחו בהתמודדות על הנשיאות לפני שלוש שנים). זה כמובן נכון. יתרון הפתיחה של בראדלי, בהתמודדות נגד סנאטור ותיק ומכובד, היה אומנם בקַלוּת התנועה שלו מול הטבעת. אבל בראדלי הוא גם אינטלקטואל רחב-אופקים.

שוורצנגר, לעומת זאת, מעביר בך צמרמורת קלה, כאשר הוא אומר (בראיון לעתונה של הוליווד, Variety), שהחרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980, בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, היה “ערימת הזבל הגדולה ביותר שראיתי… אנחנו החרמנו במקום למצוא פתרון צבאי”. אני מודה ללא חמדה שהמלים האלה, “פתרון צבאי”, אינן נשמעות לי טוב באקצנט אוסטרי כבד. “פתרון צבאי” לבעיית אפגניסטן היה עלול להיות פתרון סופי לכדור הארץ. ואף כי למושל קליפורניה אין גישה חופשית למזוודה הגרעינית, בכל זאת יש פה איזה רושם שהטקסטים הטובים ביותר של שוורצנגר הם אלה שנכתבו בשבילו על ידי תסריטאי מקצועי.

בקצה השני של ארה”ב, במדינת אוהיו שבמערב התיכון, המתינו השבוע להחלטתו הפוליטית של תוצר הוליווד אחר. ג’רי ספרינגר, המגיש של אחת מתכניות האירוח הוולגריות ביותר בתולדות הטלויזיה. הוא השתעשע במשך חודשים באפשרות להתמודד על כהונת סנאטור — והחליט שלא. אם שוורצנגר ידוע לתהילה, הנה ספרינגר ידוע לשימצה. התספיק לו שימצתו כדי להגיע יום אחד לוושינגטון?

“ספרינגר לא ישליך את כסאו לזירה”, הודיע ביום ה’ השבוע ‘סינסינאטי אינקוואיירר’ ברמז ברור לסגנון תכניות האירוח שלו בטלויזיה. הוא מתח את אוהיו חודשים ארוכים. החלטתו הניבה אנחת רווחה עצומה מחָזֶהָ של המפלגה הרפובליקנית המקומית, ששאיפותיו הפוליטיות סיכנו את המונופול שלה על ייצוג המדינה בסנאט בוושינגטון

לא הזכרתי את ג’סי וֶנטוּרה, המתאבק החופשי שנבחר למושל מינסוטה לפני חמש שנים בקול תרועה, ופרש בשנה שעברה בקול ענות חלושה. בשעתו חשבו שהוא רק הראשון בסדרה, ושהוא מייצג התקוממות של מצביעים נגד הנורמות הישנות של הפוליטיקה.

כשלעצמי אני תוהה כמה זמן יעבור לפני שג’רי סאיינפלד יחליט לנסות את כוחו בפתרון בעיות ניו יורק. סוף סוף, מה היא הפוליטיקה אם לא a show about nothing.

על הרשת

• שחקן כן, אבל לא רונלד רייגן (‘ניו יורק טיימס’, 10 באוגוסט)

• הפוליטיקה כעולם השעשועים (‘ניו יורק טיימס’, 10 באוגוסט)

• הרשימה המתארכת של קליפורנים, שזינקו מעולם השעשועים אל הפוליטיקה (‘דיילי ניוז’ של לוס אנג’לס, 9 באוגוסט)

• שוורצנגר אינו סוטה מן התסריט: מסרב להשיב על שאלות בענייני מהות ומדיניות (‘לוס אנג’לס טיימס’, 9 באוגוסט)

• זהירות, ארנולד, זה ‘על אמת’ (מאמר מאת כותב נאומים של המפלגה הרפובליקנית, ‘לוס אנג’לס טיימס’, 8 באוגוסט)

• “שימו-נא את שוורצנגר מתחת למיקרוסקופ של התקשורת”, מציע ראש המחלקה לעתונות במכללה קליפורנית

• קונאן המתמודד (מאמר מערכת ב’וושינגטון פוסט’, 8 באוגוסט)

This entry was posted on יום שישי, אוגוסט 8th, 2003 at 20:13 and is filed under משאל-העם בקליפורניה, 2003. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.