קו המשווה

פורסם ב’גלובס‘, 16-15 בינואר, 2003

 

מכריכת הדוח של קרן הילד של האו”ם, על ‘מלחמות של מבוגרים, חיילים ילדים’.  אפשר לקרוא את הדוח על הרשת בפורמט אקרובט

ם מתכנתים ילדים צעירים להיות לוחמים, להיות רוצחים. אבל מחר, כאשר יבוא שלום, הילדים עדיין יהיו מתוכנתים להרוג. הם יהיו נבערים מדעת. הם יידעו רק דבר אחד – להרוג”.

 

את החזון הקשה הזה השמיע לפני שנתיים ויותר נציג הקרן למען הילד של האו”ם בבורונדי, הארץ המרכז-אפריקנית הקטנה, שהיתה בשנים האחרונים מִשׂדוֹת הקטל הגדולים של היבשת. אבל כוחם של הדברים יפה לכל מלחמה, שבה השתתפו ילדים. על פי סטטיסטיקה של ארגונים בין לאומיים, בערך 300,000 ילדים משתתפים ב-35 מלחמות קטנות וגדולות, בעיקר באפריקה ובאסיה (ההערכה הזו הושמעה לראשונה עוד לפני חמש שנים, ולא השתנתה).

 

ילדים לצורך ההגדרה הם מי שלא מלאו להם 18, אבל בין הילדים האלה יש מספר גדול מאוד של מי שלא מלאו להם 15, או 13, או אפילו 10.

 

לעיון במפה של ‘מלחמות הילדים’, הקישו-נא כאן לפתיחת חלון                      המקור: אתר הרשת השוודי של קרן   Save the Children

 

בינואר השנה הופיעו בפעם הראשונה ילדים לוחמים, כפי שהם מכוּנים, גם בשדות הקרב של אינתיפאדת אל אקצא. זה קרה בנצרים:

ברפיח

שני ילדים, בן תשע ובן 13, נתפסו כשהם נושאים סכינים. הם התכוונו כנראה להתנקש בחייו של הרב המקומי. מקורות צבאיים ישראליים אמרו אחר כך, שזה היה חלק מ”מבחן אומץ” של החמאס. המקורות האלה גם טענו, שהילדים פעלו תחת השפעת סמים.

 

יום אחד אחר כך באה ידיעה, ששני נערים פלסטיניים צעירים, בני 14 ו-15, נהרגו מאש צה”ל, והתברר שהם נשאו נשק ורימונים. אחר כך תוקן הגיל. הם היו בעצם בשנות ה-20 שלהם. אבל צִלָן של מלחמות הילדים כבר מתארך בשמי עזה. אין כל סיבה להניח, שמה שקרה בפיליפינים, בקמבודיה, באפגניסטן, בליבריה, בסיירה ליאון, באוגנדה, בקולומביה, בגוואטמלה, באל סלוואדור ובצ’צ’ניה לא יקרה כאן.

 

נקוֹב בִּשמם – וּבַיישָם

הסימן מבשר הרעות הזה ניתן בדיוק בשבוע שבו התכנסה מועצת הבטחון של האו”ם לדון במאבק נגד גיוס ילדים למלחמות. המועצה קיבלה החלטה בִּגנוּת הפרקטיקה הזו עוד בחודש נובמבר 2002. באמצע דצמבר הונח לפניה דין-וחשבון של המזכיר הכללי. קופי אנאן נקב בשמותיהן של 23 ארצות וארגונים, המעסיקים ילדים במשימות צבאיות.

 

אנאן מאמין במה שהוא קורא “נְקוֹב בִּשמם – וּבַיישָם” (באנגלית זה מתחרז, name and shame). הוא אמר למועצה, כי “בחושפנו את זהותם של אלה המפירים את הנורמות של הגנת ילדים, אנחנו משגרים הזהרה שהקהילה הבין לאומית מוכנה סוף סוף לחַזק את הבעות הדאגה שלה במעשים של ממש”.

 

שום ארגון פלסטיני לא היה ברשימת המבוישים של אנאן. אולי הגיע הזמן לעידכון.

 

המזכ”ל מדווח לעצרת האו”ם: מאות אלפי ילדים משרתים כחיילים בכל רחבי העולם. “חמישים וארבעה צבאות, כולל של מדינות ריבוניות, משתמשים בילדים” (9 בפברואר 2005)

למזכ”ל יש שליח מיוחד לענייני “ילדים בסכסוכים מזוינים”. שמו של האיש אוֹלארֶה אוֹטוּנוֹ (Otunno), והוא תיאר את רשימת המבוישים כ”קֵץ החסינוּת” בשביל מגייסי הילדים. קצת קשה להאמין, שמגייסי הילדים יתרגשו. אילו בושה היתה מתכונות האופי שלהם, ספק אם הם היו מגייסים ילדים מלכתחילה.

 

אחד מחסרי הבושה הידועים ביותר לשימצה הוא צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה שבמערב אפריקה. הוא עלה לשלטון ב-1997 לאחר שנים ארוכות של מלחמת אזרחים הרסנית. הנשק הסודי של טיילור היה “יחידת הילדים הקטנים”, שכשמה כן היתה. בשיא המלחמה שימשו את טיילור ואת יריביו 15,000 ילדים.

 

הילדים הלוחמים של ליבריה: לפעמים 40 אחוז ממצבת הכוחות במלחמת האזרחים הקטלנית (מופע שקופיות של ה’ניו יורק טיימס’)

 

המורדים בסיירה ליאון השכנה, בני חסותו של של טיילור, העסיקו אולי 2,000 ילדים, רבים מהם בני שש עד עשר. אמצעי ההפחדה העיקרי של המורדים היה לכרות אברים, לעתים קרובות של אנשים חפים מכל פשע. יש עדויות, שילדים היו מן המשתתפים במעשי הכריתה.

 

פרקטיקה מקובלת היתה לסַמֵם את הילדים לפני שהם נשלחו לקרב, כדי לשַכּך את פַּחדיהם: ממריחואנה, עבור דרך אֶמפטאמינים (שנקראו משום מה “הסירוֹת הכחוּלות”), וכַלה בקוקאין. ילד אחד, שנִשבּה בידי המורדים, סיפר לאחר שחרורו, כי שוביו עשו חתכים ברגליו, וּמרחו עליהם קוקאין. “אחרי זה הרגשתי כמו איש גדול”, הוא אמר לחוקרים של ארגון זכויות האדם ‘אמנסטי אינטרנשונל’. “אנשים אחרים נראו בעיניי כמו תרנגולות ועכברושים. רציתי להרוג אותם”. ילדים רבים שוכנעו על ידי מפעיליהם שֶבִּזכוּת כישוף, הם חסינים מפני קליעי אויביהם.

 

‘הנמֵרים’ סיפקו גלולות ציאניד

על פי ‘אמנסטי אינטרנשונל’, עשרות אלפי ילדים ממלאים תפקיד פעיל במלחמת האזרחים הארוכה של קולומביה. המיליציות של הימין מגייסות ילדים בני שמונה; המיליציות של השמאל משתמשות בילדים לשם הרכבת מוקשים והטמנתם, וילדים נשלחים לארוב לחיילי הממשלה.

 

לפי ‘אמנסטי’, גם בעלי בריתה משֶכּבר הימים של ישראל בדרום לבנון, צד”ל, גייסו בכוח ילדים. על מסרבים ועל עריקים הוטל עונש קולקטיבי: כל בני משפחותיהם גורשו צפונה.

 

ידועים לשִמצה במיוחד בשימוש בילדים היו ה’נמֵרים’ של סרי לאנקה, צבא מורדים שניסה לקרוע את האזורים הטאמיליים, ולכונן בהם מדינה עצמאית. ה’נמרים’ ניסו לשַווֹת לגיוס הילדים נופך רומנטי והירואי. הם דיברו על “דף חדש ומפואר בקורות העם הטאמילי”, וגמרו את ההלל על הורים שהביאו את ילדיהם הצעירים אל החזית. הילדים נשלחו אחר כך לקרב, כשֶבִּכְלֵיהם גלולות ציאניד. אם ייפצעו, הם נצטוו לבלוע את הגלולות, כדי שלא ליפול חיים בידי צבא הממשלה.

 

כרזה של ‘אמנסטי’ נגד השימוש בילדים במלחמת האזרחים של סרי לאנקה. ‘הנמרים’ הטאמיליים ניסו לשַווֹת לשימוש הזה נופך הירואי

 

שתי נערות בנות 13, אשר נפצעו בקרב, סירבו לבלוע את הציאניד, ונפלו בידי הצבא. אחת מהן סיפרה, שהיא גויסה עוד בגיל שמונה, ונאסר עליה לראות את הוריה. (‘החיילים הילדים של סרי לאנקה’, פרשנות ורקע באתר ה BBC).

 

כמעט לפני שנה, ועידה של האו”ם להגנת הילד אימצה אמנה חדשה, שהאיסור על ילדים לוחמים הוא אחד מסעיפיה. קצת משוּנֶה, אבל ארה”ב היתה אחת המתנגדות לאמנה. את התנגדותה עורר גיל האיסור, 18. גיל הגיוס החוקי בצבא ארה”ב היה 17, והאמריקנים חששו שהאמנה החדשה תשפיע לרעה על כוח האדם בצבא המתנדבים שלהם. רק בימים האחרונים של 2002 נפצר הסנאט בוושינגטון, ואישרר את האמנה.

 

אבל חשש ממין אחר מהלך עכשיו על הגנרלים של ארה”ב: כוחותיהם אינם מאומנים להילחם נגד ילדים. חוקר במוסד ברוקינגס בוושינגטון, פיטר סינגר, אמר ל’וושינגטון פוסט’ (12 ביוני 2002): “רק עכשיו צבאנו מתחיל להסתגל לעובדה, שיש ילדים המשרתים בצבאות, וילדים לוחמים עומדים לעורר כמה דילמות חמורות בשביל הכוחות הפרושים באיזור”.

 

מה יקרה, כאשר חיילים אמריקניים ייתקלו בילדים בני 12 בשדה הקרב? “רובי סער חדישים מעניקים לקומץ ילדים אותו כוח אש שהיה לגדוד שלם בזמן נפוליאון”, כתב סינגר במאמר נפרד. החייל הראשון שארה”ב איבדה באפגניסטן, בינואר 2002, נורה בידי ילד אפגאני בן 14.

 

הבעיה אינה רק כושר הלחימה של ילדים, וקַלוּת תנועתם, אלא גם השפעת נוכחותם על רוח החיילים הלוחמים בהם. מה יהיה על חיילים אמריקניים, כאשר יתבוננו ימינה ושמאלה, ויגלו ששדה הקרב זרוע בגוויותיהם של ילדים?

 

לפני שנתיים ויותר, סיור צבאי בריטי בסיירה ליאון מצא את עצמו מוקף במיליציה שכל לוחמיה היו ילדים. המפקד הבריטי אסר על חייליו לפתוח באש – וכל יחידתו נפלה בשבי הילדים. כוח בריטי מובחר נשלח כמה שבועות אחר כך לחלץ את השבויים. 150 מלוחמי האויב נהרגו, וכאשר נבדקו גוויותיהם התברר שרבים מהם היו ילדים.

 

סינגר מציע לשקול פיתוח נשק לא-קטלני מיוחד לטיפול בילדים. למשל, “אמצעים אַקוּסטיים, אשר ישדרו גלי קול בתדרים נמוכים, היכולים להפחיד או לבלבל את מקבליהם”. אפשרויות נוספות: כימיקלים, שיגרמו רפיון אברים; ואפילו חומרי הדבקה, שיפגעו ביכולת התנועה של מקבליהם.

 

“הנסיון מלמד אותנו, כי ילדים הם מן הלוחמים המרושעים ביותר; ויָתֵר על כן, ככל שהם צעירים יותר כך גדולה יותר רִשעוּתם”, אומר סינגר. “זו תופעה חדשה, המחייבת דוקטרינה צבאית חדשה”.

 

מקורות על הרשת

• מאמרו של פיטר סינגר על הצורך להיערך צבאית למלחמה נגד ילדים
• הדין-וחשבון של קרן הילד של האו”ם על “חיילים ילדים במלחמותיהם של מבוגרים”
• דוח של הארגון Human Rights Watch על ילדים לוחמים
• דוח של ‘אמנסטי’-ארה”ב על ילדים לוחמים
• הקואליציה להפסקת שימוש בילדים חיילים
• הזמר גארי לאייטבודי (Snow Patrol) על התוצאות הטראומטיות של השתתפות ילדים במלחמות — לילדים ולהוריהם — ועל הנסיונות להעלות להם אֲרוּכָה (‘אינדפנדנט’, לונדון, עשרה בדצמבר 2007)
• אתר המוקדש לשימוש בילדים במלחמת האזרחים בסרי לנקה
• ילדי הג’ונגל יוצאים למלחמה על דיאטה של סמים (‘גארדיין’)

 

 

   

   

 

This entry was posted on יום ראשון, יולי 27th, 2003 at 17:20 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.