צ’אקי סכינאי

ניגריה מסגירה את טיילור לבית הדין הבין לאומי בסיירה-ליאון(בי.בי.סי, 30 במארס 2006)

טיילור: נפילתו של גאון זדוני(מופע שקופיות ופרשנות קולית באתר הרשת של ה’ניו יורק טיימס’)

מחפשים את אוצרותיו החבויים של טיילור: אולי מיליארד דולר מ’יהלומי הדמים’ של מערב אפריקה (‘ניו יורק טיימס’, 9 במארס 2008)

הקטסטרופה של מערב אפריקה נעשתה עניין כל כך שגרתי, עד שהמקום הסָביר ביותר בשבילה בטוּרֵי החדשות הוא תחת הכותרת “בקיצור”. עוד מלחמת אזרחים, עוד טבח המונים מסמר שיער, עוד נסיון הפיכה, עוד פלישת זרים, עוד בחירות מזויפות, עוד התמוטטות של שירותים חברתיים, עוד גילוי מבעית של שחיתות – כמה פעמים אפשר כבר להסב את הראש, כדי להתבונן באפריקה, ולגלות עד כמה היא נשארת מאחור.

צ'ארלס טיילור: חשבו שהוא יירגע אם יהיה נשיא. הוא חשב אַחֶרֶת

חלקים של מערב אפריקה, המתוארים על מפת העולם כמדינות ריבוניות, עם גבולות מוּכָּרים ועם ערי בירה וממשלות, הם כמעט פיקציה. תִפרֵיהן של המדינות האלה נפרמו, או שהם התפַּקעוּ מעיקרם. אצבע מאשימה מופנית לכיוון אחד: צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה. הוא התחיל את זה, בערב חג המולד של 1989. צִמְאון הכוח הלא-מרוסן שלו הפך חלקים ניכרים של החוף האטלנטי של אפריקה ללא-ראויים למגורי אדם.

ציון הזמן “ערב חג המולד” אינו מקרי. טיילור חושב את עצמו לנוצרי אדוק, חבר בכנסיה הבפטיסטית, שרוב מאמיניה חיים בארה”ב. הוא חוזר ומתאר את עצמו ככלי בידי ההשגחה העליונה. לפני שש שנים, בראיון רדיו בבי.בי.סי, הוא נשאל מה הוא חושב על הדעה הרווחת, שהוא, טיילור, אינו אלא רוצח וסכינאי. “גם לישו הנוצרי קראו ‘רוצח'”, השיב טיילור ללא היסוס.

בטיילור אי אפשר לחשוד, שהוא יושיט אי פעם את הלחי השניה. בדצמבר 1989 הוא פלש לליבריה בראש מיליציה, שלוב של קדאפי היתה מקור המימון העיקרי שלה. האקט החשוב הראשון שלו היה טבח של אלף אזרחים גאנאים. ניצולים סיפרו אחר כך, כי אנשי טיילור תפסו ילדים קטנים ברגליהם, הניפו אותם באויר, ופיצפצו את גולגולותיהם על עצי הדקל, כשהם צוחקים מלוא פיהם.

מאותו הזמן ואילך, לוחמה אלגנטית כזאת נעשתה לחם חוקה של מלחמת ליבריה, ואחר כך גם של המלחמות שטיילור ייצא אל הארצות השכנות. עד ששככה המלחמה, שש שנים אחר כך, נהרגו בה בערך רבע מיליון בני אדם, עשירית האוכלוסיה. 700,000 נעקרו מבתיהם. בעלי בריתו של טיילור יעשו אותו דבר בסיירה ליאון השכנה, וינסו את כוחם גם בחוף השנהב ובגיניאה.

רב הסמל נכנס — ושחט

ליבריה היתה פעם ארץ יציבה מאוד. מוסדות השלטון שלה החזיקו מעמד 133 שנה. היא נועדה להיות ארץ מִקלט לעבדים שחורים משוחררים מארה”ב. אגודה פילנטרופית אמריקנית קנתה בשבילם שטח במערב אפריקה בשנת 1821, כאשר נשיא ארה”ב היה ג’יימס מונרו (מכאן שם עיר הבירה “מונרוביה”). היא יישבה שם 20,000 עבדים לשעבר, שהם וצאצאיהם נהגו באוכלוסיה המקומית כמעט כפי שהלבנים באמריקה נהגו בהם.

ב-1847 הוכרזה עצמאות ליבריה, והיא נשארה עצמאית אף כי כמעט כל שאר היבשת נפלה בידי מעצמות אירופיות.

צאצאי העבדים המשוחררים הטעימו את אמריקניותם. הם דיברו אנגלית באקצנט לא אפריקני, הם שמרו על שמותיהם האמריקניים, והם התפללו בכנסיות אמריקניות. אחרון נשיאיהם היה ויליאם טוֹלבֶּרט. במארס 1980 נכנס לחדר השינה של טולברט מפקד משמר הארמון, רב סמל שבקושי ידע קרוא וּכתוֹב, הניף מאכלת על צווארו, ושחט אותו.

הרב-סמל, סמיואל דוֹ, נעשה נשיא ליבריה בעשר השנים הבאות. הוא אפילו התארח במשכן נשיאי ישראל בירושלים. הוא הזמין את צ’ארלס טיילור להצטרף לממשלתו בכהונה המקבילה לראש אגף התקציבים. ב-1983 נמלט טיילור מליבריה עם חלק נכבד של התקציבים, בערך מיליון דולר. האינטרפול הוציא נגדו צו מעצר בין לאומי, הוא נעצר בארה”ב, ונחבש בכלא. ב-1985 הוא הצליח להימלט.

טיילור שייך לאליטה ה”אמריקנית” של ליבריה, אם כי הוא עשה מאמצים להתאפרק. למשל, הוא הוסיף לעצמו שם אמצעי אפריקני, “גאנקאי”; ובניגוד להוריו ולהורי-הוריו, שהקפידו על חליפות מערביות, הוא לובש לעתים קרובות גלימות אפריקניות צבעוניות.

קשה להגיד על טיילור שהוא היה סוכנו של קדאפי, כאשר התחיל את המרד שלו נגד סמיואל דו. טיילור מעולם לא שירת אלא את טיילור. בארה”ב יש לו מספר מפתיע של תומכים, לבנים ושחורים, אשר חשבו אותו פעם לתקווה הגדולה של אפריקה. ביניהם אפשר למצוא את הנשיא לשעבר ג’ימי קרטר ואת פעיל זכויות האזרח ג’סי ג’קסון.

לטיילור היו מהלכים גם בממשל קלינטון, בין השאר באמצעות קשריו עם עורך דין יהודי, לֶסטֶר היימן, לשעבר יושב ראש המפלגה הדמוקרטית במדינת מסצ’וסטס. לימים ימסור טיילור להיימן את הטיפול ברישום אניות תחת “דגל הנוחיות” הליברי, פרקטיקה שהיתה מקור הכנסה חשוב של ממשלות ליבריה זה 50 שנה ויותר.

את אחד משותפיו החשובים ביותר למאבק, פודאי סאנקוֹ, פגש טיילור במחנה אימונים בלוב. זה היה עוד בזמן שקולונל קדאפי התערב בגלוי וללא בושה בענייניהן הפנימיים של מדינות באפריקה. סאנקו, יליד סיירה ליאון, השתלט על מכרות יהלומים, והפך אותם למקור המימון העיקרי של מלחמות טיילור.

השתנה? לא הוא

טיילור התכוון לפַלס את דרכו בכוח אל ארמון הנשיאות במונרוביה, ואולי לשחוט את סמיואל דו במו ידיו. מישהו אחר עשה את זה בשבילו, וסוף דבר שהוא הגיע אל הארמון מכוח בחירות כלליות, שעליהן נאמר כי היו החופשיות ביותר בתולדות ליבריה. נגדו התמודדה כלכלנית ליברית מכובדת, אשר עבדה לפנים בבנק העולמי בוושינגטון. הוא הביס אותה בהפרש עצום.

מדוע הליברים העדיפו אותו? אולי הם הניחו, שזו הדרך היחידה לסיים את המלחמה. לא איש כטיילור היה מסתפק בכהוּנת מנהיג האופוזיציה. אחת הסיסמאות הפופולריות במערכת הבחירות ההיא, ב-1997, אמרה בכנות מקפיאת דם: הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אני אבחר בו לנשיא.

חודשי כהונתו הראשונים עוררו תקווה שהוא השתנה. אבל זה היה תעתוע. טיילור לא היה מוכן להסתפק בליבריה. הוא ניסה לעזור לידידיו לתפוס את השלטון בסיירה ליאון. התערבות של כוח שיטור אפריקני הכשילה את הנסיון, אבל מלחמת סיירה ליאון הנחילה לעולם כמה ממראות הזוועה הקשים ביותר של סוף המאה ה-20: המוני אזרחים, בהם ילדים רבים, שהמורדים גדעו את גפיהם, ככה סתם, כדי להפחיד. אגב, ילדים שימשו בתפקידי לחימה, הן בסיירה ליאון והן בליבריה.

אחריותו של טיילור למלחמה בסיירה ליאון היתה כל כך ברורה, עד שב-2001 החליטה מועצת הבטחון של האו”ם לאסור את כל יצוא היהלומים מליבריה ומסיירה ליאון, לרגל החשש שהתמלוגים מועברים למימון מלחמות טיילור. האו”ם הביע חשש דומה לגבי ההכנסות מרישום אניות תחת “דגל הנוחיות”.

מאז מאורעות אחד-עשר בספטמבר התפרסמו מפעם לפעם דיווחים על קשרי יהלומים בין טיילור ובין אל קאעידה. גם על החיזבאללה התהלכו ידיעות דומות.

כשלון בעלי בריתו של טיילור בסיירה ליאון לא הרתיע אותו. בסתיו שעבר הוא שלח אנשים וכסף כדי לעזור לקבוצת חיילים בחוף השנהב לתפוס את השלטון. נשיא חוף השנהב מצידו כתב המחאות נדיבות למורדים שצצו נגד טיילור בליבריה עצמה.

“עיר נפחדת ונואשת”

בתחילת יוני נודע, כי כתב אישום נגד טיילור הוגש בבית הדין הבין לאומי לפשעי מלחמה בסיירה ליאון, שמנהל האו”ם. היה ברור מלכתחילה, שבבית הדין הזה לא יהיה ממש אם טיילור לא יובא לפניו.

ההודעה הפומבית על הגשת כתב האישום באה באיחור של שלושה חודשים, בדיוק כאשר טיילור השתתף בוועידת שלום עם מורדי ליבריה באקרה, בירת גאנה. הסיבה לזמן ההודעה היתה שהתביעה קיוותה, כי ממשלת גאנה תעצור את טיילור. היא לא עצרה, וטיילור גם לא חיכה לראות אם תעצור: הוא ארז מייד את המזוודות, וחזר הביתה.

מונרוביה, קיץ 2003

המורדים עומדים בשערי מונרוביה, המוני פליטים מצטופפים באיצטדיון הכדורגל שלה. כתב של הבי.בי.סי תיאר אותה בתחילת השבוע כ”עיר נפחדת ונואשת”. בעיר הבירה אין עוד מים זורמים. חשמל ממילא לא היה. טיילור מתבצר בחווילתו המפוארת, מוקף בשומרי ראש, ומחכה. הוא מאמין שיהדוף את המורדים, אם כי “זה יהיה קשה מאוד”.

המורדים עצמם שייכים לקבוצות אתניות יריבות, וחוץ משנאת טיילור אין להם כל מכנה משותף. אם השלטון יעבור לידיהם, יהיה לליבריה טיילוריזם בלי טיילור.

ארגון חשוב, המסייע ביישוב סכסוכים, ונקרא ‘קבוצת המשבר הבין לאומית’, פירסם לאחרונה דוח על מלחמת ליבריה. הוא אומר, כי רק כוח שיטור רב-לאומי יוכל להחזיר לארץ האומללה הזו את השלום ואת התקווה.

כוח כזה מבטיח כיום את השלום בסיירה ליאון. כוח אחר נמצא בחוף השנהב. כוח רביעי מתוכנן בשביל קונגו. איזו אירוניה מרה היא, שאפריקנים אינם מסוגלים להבטיח את חייהם של אפריקנים אחרים.

“מתי יגיעו המארינס?”, שאל פליט ליברי נואש את העתונאי האמריקני שריאיין אותו.

הם לא יגיעו. הם עסוקים במקום אחר.

פורסם ב‘גלובס’, 12-11 ביוני 2003

 

 

11 Responses to “צ’אקי סכינאי”

  1. דודי הגיב:

    ומכאן כוחן. הן מתמקדות בנושא מסוים, ומעציב מאד במקרה זה, מלמדות משהו את הקורא, ואף מגרותו אותו להעמיק ולחקור. תודה.

    איזו מבין מדינות מערב אפריקה היא הקרובה יותר לדמוקרטיה יציבה?

  2. שאול הגיב:

    כוונת הכותב שמעלי היא שכתבותיף חריגות בנוף האינטרנט, ולטובה.
    להתאים לו הן מתאימות בהחלט.
    בעיקר אחרי ההתאמה יחסית לדפוס בגלובס.

    חבל שלא הולכים בדרכך עוד אנשים.

  3. יואב קרני הגיב:

    אני מודה לשני המגיבים.

    לשאלתו של דודי: הבעיה היא בקביעת קריטריון סביר ל”דמוקרטיה אמתית”. האם דמוקרטיה אמתית היא זו שממשלתה הנוכחית היא תוצאה של בחירה דמוקרטית? או אולי היא יכולה להילקח ברצינות רק אם היו בה לפחות שתי בחירות? האם דמוקרטית היא ארץ, שבה מפלגת השלטון חוזרת ומנצחת באופן הגון; או אולי המבחן הממשי הוא יכולתה של אופוזיציה לנצח בבחירות, ונכונותה של מפלגת השלטון לפנות את מקומה?

    או אולי לא זה ולא זה. אולי המישוואה הרבה יותר רחבה, וצריך לשקלל בתוכה מרכיבים כמו שחיתות, חופש כלכלי, גישה לשירותי בריאות וחינוך? אולי דמוקרטיה צריכה להימדד לא על פי הפרלמנט שלה, אלא על פי ‘החברה האזרחית’ (civil society) שלה, זאת אומרת המידה שבה אזרחים משתתפים באופן וולונטרי בתהליכים המשפיעים על חייהם?

    אם אמת-המידה היא חילופי שלטון דמוקרטיים (זאת אומרת, מממשלה נבחרת של מפלגה אחת לממשלה נבחרת של מפלגה שניה, לא מידי משטר צבאי לממשלה אזרחית), כי אז שתי ארצות במערב אפריקה עמדו בה בשנים האחרונות: סנגל (עם הרקוורד הארוך ביותר של משטר רב-מפלגתי, 25 שנה ויותר) וגאנה.

    ניגריה, הגדולה מכולן, הצליחה בפעם הראשונה בתולדותיה לערוך שתי בחירות רצופות ללא הפיכה צבאית. יש בה חופש דיבור והתארגנות. האם היא דמוקרטיה יציבה? נדמה שלא הרבה אנשים יהנהנו. עדיין דרך ארוכה מאוד לפניה, במיוחד דרך ארוכה בפיזור הציניות שפוליטיקאים מעוררים בגלל שחיתותם המפלצתית.

    אני מניח שהשאלה החשובה ביותר אינה מוסדית או לגלית, אלא תרבותית: איזו ארץ מתברכת בטמפרמנט דמוקרטי, במסורות של פלורליזם וסובלנות, אולי מן התקופה הקדם-קולוניאלית, כאשר דמוקרטיה היתה קיימת ברמת הכפר והשבט? פעם אמרו על בּוּרקינַה פַאסוֹ (עוד כאשר נקראה ווֹלטה העלית) שיש לה התרבות הפוליטית הדמוקרטית ביורת במערב אפריקה. אבל מה זה עוזר לה, זה שנים שיש בה משטר צבאי לכל דבר, והשליט הנוכחי רצח את קודמו.

    המשך יבוא, אני מקווה.

  4. אסף מיכאלי הגיב:

    אני לא בטוח לגמרי, אבל למיטב זכרוני, בספר שקראתי על היסטורית האפרו-אמריקאים נכתב שמלבד מקלט, נשקלה בארה”ב האפשרות לבצע מעין “טרנספר” של עבדים משוחררים לליבריה, נדמה לי שגם לינקולן תמך ברעיון. לצערי הספר
    (From Slavery To Freedom\ John Hope Franklin)
    לא נמצא איתי ברגע זה, והוא גם לא היה כל ברור בקשר לכוונות המדויקות של המיזם, אבל אני זוכר בוודאות שנכתב שם שארגונים אפרו-אמריקאים מסוימים התנגדו בחריפות לעניין. אודה לך אם תעזור להבהיר את הענין.

  5. יואב קרני הגיב:

    אכן, אסף, הצדק איתך. ליבריה היתה מכלל מעשי החסד האופייניים של התקופה: הבה נשחרר את העבדים, וניטיב איתם — מֵעֵבֶר לאוקיאנוס. ליברליזם במאה ה-19 היה עניין חלקי מאוד, ולא היינו שוקלים אותו במאזני ימינו.

    מעניין שלינקולן בכבודו ובעצמו הכריז ב-1854 (זאת אומרת, שש שנים ויותר לפני שנבחר לנשיא), “אילו היה נמסר לי מלוא השלטון עלי אדמות, לא הייתי יודע מה לעשות במוסד הקיים [של העבדוּת]. הדַחַף הראשון שלי היה לשחרר את כל העבדים, ואז לשולחם לליבריה, אל מולדתם”.

    כמובן, ליבריה כבר לא היתה מולדתם, במידה שהיתה אי פעם (רוב העבדים בצפון אמריקה הגיעו כנראה מסֶנֶגַל וגיניאה של ימינו). הם לא דיברו את לשונות אפריקה, הם לא חלקו את השקפות העולם, והם הקימו בעצם משטר קולוניאלי של שחורים על שחורים. המשטר הזה נמשך עד 1980, והוחלף בתוהו-ובוהו.

    אשר להתנגדות השחורים: זה עניין חשוב. אינטלקטואלים שחורים רדיקליים וגם כמה מנהיגים דתיים קיצוניים החזיקו במרוצת השנים בדעה, שהשחורים לעולם לא ייהנו משוויון זכויות מלא במדינה בעלת רוב לבן. לפיכך עליהם לשאוף למדינה שחורה בצפון אמריקה, או “לחזור” לאפריקה. הדעה הזו נדחתה על ידי רוב השחורים. התנועה לשיווי זכויות האזרח תבעה שיווי זכויות לכל שחור באשר הוא נמצא.

    מאמר מעניין על לינקולן והרעיון של יישוב העבדים המשוחררים בליבריה אפשר למצוא על הרשת, http://www.ihr.org/jhr/v13/v13n5p-4_Morgan.html

    זה מאמר מן הז’אנר ה”רוויזיוניסטי”, ובמקרים כאלה מוטב לזכור את הכלל “תוכו אכל, קליפתו זרק”. אף על פי כן יש בו מַראֵי מקום מרתקים.

    ואם אסף מיכאלי רוצה קצת לעבוד בעצמו, הוא מוזמן להוסיף יֶדַע על הפרשה הזו. אני לפחות אשמח ללמוד עוד.

  6. דודי הגיב:

    תודה על היחס, וסליחה שאני נטפל לקו מחשבה אוטיסטי משלי -האם יש קשר עקבי בין מצב המדינות האפריקאיות (מידת קירבתן, שכמו שאמרת קשה למדידה, ליציבות, לשגשוג ולדמוקרטיה) לבין זהות המעצמה הקולניאלית ששלטה בהן?

  7. יואב קרני הגיב:

    דודי, שאלה מעניינת ביותר. הגל הדמוקרטי של סוף שנות ה-80 באפריקה התחיל דווקא במושבות צרפת לשעבר: טוגו, בֶּנין (דהומיי לשעבר), קונגו (בראזאוויל), מאלי… אבל נדמה לי שהוא הניב יותר הצלחות ארוכות טווח דווקא במושבות בריטניה לשעבר: זמביה (פחות או יותר), קניה (חילופי שלטון ראשונים בתולדותיה בשנה שעברה), גאנה, ניגריה (עם כל ההסתייגויות).

    מושבות בלגיה הן האסונות הגדולים ביותר של אפריקה, אם לא של העולם כולו: הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (קינשאסה), רואנדה ובורונדי. אם אינני טועה, בשלוש אלה ביחד נהרגו, או נשחטו בעשר השנים האחרונות בערך שלושה מיליון בני אדם.

    מושבות פורטוגל היו האסון הגדול של שנות ה-70 וה-80, עם מלחמות אזרחים שעלו בחיי מאות אלפים.

    סיבות? בלגיה הזניחה את מושבותיה, ולא טרחה להכין אותן לעצמאות. פורטוגל יצרה קונטקסט של אלימות, כאשר ניסתה למנוע עצמאות בכל מחיר (עד שמהפכה בפורטוגל עצמה שמה לזה קץ).

    ההבדלים בין בריטניה לצרפת קצת יותר מסובכים להגדרה. אולי המסורת של פרלמנטריזם בנוסח ווסטמינסטר? אולי טיפה, אבל קשה להשתכנע. זה מחייב עוד מחשבה.

  8. דודי הגיב:

    שוב, תודה רבה.

    שאלתי עוד אנשים, והשאלה כנראה לא ניתנת לפיתרון ממש, ואף נגועה בהתנשאות לבנה, כי המושבות נבדלות במגוון גורמים מקומיים שהיו לפני בוא האירופים וישארו אחריהם, לא ניתן איפה לבודד את ההשפעה האירופית, וכנראה שהמימסדים הקולוניאלים לא היו שונים מהותית בין צרפת לבריטניה, וכן היו שונים ממושבה למושבה של אותה מעצמה (כך למשל נבדלו מושבות בריטיות שהיו מיועדות לאיכלוס ע”י לבנים, כמו קניה, מאלה שלא התיישבו בהן בעלי אדמות בריטים, כמו המושבות במערב).

    יותר קל להרוס מלבנות – אותן מעצמות שהתנהגו בצורה מחפירה, כמו בלגיה, הותירו כנראה הרס שנותר הרבה אחרי שנמחקו ההבדלים הלא גדולים בתשתית שהותירו המעצמות היסודיות יותר – בריטניה וצרפת.

  9. יואב קרני הגיב:

    לא הייתי אומר שלא היו הבדלים, לפחות בעניין של השקפת עולם. גם הבריטים (או לפחות חלקם, אלה שֶזוֹהוּ עם המפלגה הליברלית של גלדסטון) וגם הצרפתים האמינו, שמוּטלת עליהם שליחות להפיץ את הציוויליזציה. זו הקלישה המפורסמת של העידן האימפריאלי, שנשאלה מרודיארד קיפלינג, “עוּלוֹ של האדם הלבן” (The White Man’s Burden). אבל רק הצרפתים התכוונו להפוך את נתיניהם הקולוניאליים לצרפתים מן המניין. הם לא הצליחו, רק שכבה דקה של אליטה הִצְטַרְפְתָה. אבל, למרבה העניין, הנשיא הראשון של חוף השנהב, פליקס אוּפוּאֶט-בּוּאַנְיִי, היה שר בממשלת צרפת באמצע שנות ה-50. הנשיא הראשון של סנגל, ליאופולד סֶנגוֹר, היה חבר באסיפה הלאומית בפאריס, משורר גדול בלשון הצרפתית, לימים גם חבר באקדמיה הצרפתית — ובאותו הזמן גם אבי רעיון ה negritude, או “כּוּשִיוּת”.

    הקולוניאליזם הבריטי לא התעניין באינטגרציה, וממילא מחלציו יצא הנסיון המפורסם ביותר של מיעוט לבן לתפוס את השלטון, ולמנוע עצמאות מן הרוב השחור (במושבה של דרום רודזיה, כיום זימבאבווה).

    מעניין גם שהנשיאים ברוב המושבות הצרפתיות לשעבר עלו לשלטון בהפיכות צבאיות, גם אם לימים עברו דמוקרטיזציה למראית-עין. המושבות הבריטיות היו מוּעדוֹת קצת פחות להפיכות. חוץ מאידי אמין, לא היו כלל הפיכות צבאיות מוצלחות במזרח אפריקה הבריטית. לא כן במערב אפריקה. שם הפיכות לא פסחו על שום ארץ, כולל על המושבות הבריטיות.

    כללית, הכשלון הפוליטי של אפריקה הוא כל כך כללי ורחב ממדים, שקשה לפקוד אותו על גורם יחיד, או על קולוניאליסט יחיד. בני הדור הראשון של עצמאות אפריקה נטו להטיל את האחריות לכל כשלונותיהם על הגבירות הקולוניאליות. בני הדור השני והשלישי חושבים אחרת. הם ראו את בגידת האליטות שלהם פעם אחר פעם.

  10. Doron Aharon הגיב:

    אתר מעניין ומרתק. הגעתי אליו במקרה ונתקעתי ..
    ברכות

  11. רונה הגיב:

    יואב שלום.
    לא הצלחתי להבין מהכתבה מתי התארגנו המורדים בליבריה ומאילו מניעים בדיוק. תוכל להרחיב?

Leave a Reply