עַמי, זַ’בּוֹ, ‘גשר הנייר’, דונאם-פה-ודונאם-שם

 
 

ה

ואיל ושקעתי קצת בזמן האחרון בהיסטוריה, לרָעַת הכתיבה על ההוֹוה, ההוֹוה מִתחרז אצלי עם ההיסטוריה. אני קורא בתערובת של תדהמה, שעשוע ועצב על עצומת-השלום של עמי אילון ושל סארי נוסייבה. אני נוטה להניח שהייתי חותם עליה – עדיין לא ראיתי את הנוסח, אבל אני מנחש שהוא מתיישב עם דעותיי – אבל לא על תוכן העצומה אני מדבר, אלא על מה שהיא מייצגת.

 

היא אילוסטרציה, הגובלת בקריקטורה, על המידה שבה התהפכו היוצרות בהיסטוריה הציונית. לפני שבעים שנה – זה הזמן שבו אני עוסק עכשיו, למי מִכֶּם שהואילו להציץ ביריות-הפתיחה של ‘פרוייקט ארלוזורוב’ – ההתנגשות בין שמאל לימין בתנועה הציונית קיבלה ביטוי סמלי ביוזמת “הפטיציה” של זאב ז’בוטינסקי, שהוא קרא לה “גשר של נייר”. הוא רצה להחתים את כל הָעָם היהודי על עצומה לממשלות העולם, להוציא את המנדט מידי הבריטים, ולכונן מדינה יהודית בארץ ישראל.

 

הקיצונים בתנועת ז’בוטינסקי לגלגו תחילה על היוזמה הזו. “אם רוצים ששאלת ארץ ישראל תעלה ללא רֶדֶת מעל שולחנות המדינאים”, כתב אב”א אחימאיר, “הרי ישנם לכך אמצעים יותר ממשיים, מאשר העסקת צבא הנוער של התחיה באוסף חתימות” (15 ביולי 1932).

 

אבל ראש בית”ר עמד על דעתו, ותנועת הפטיציה, כפי שקראו לה, נעשתה אחד העניינים העיקריים על סדר יומו של הימין הציוני.

 

בעיני השמאל, ששנת 1933 העניקה לו את השלטון בתנועה הציונית ל-44 השנה הבאות, “הפטיציה” היתה ביטוי אופייני לפוליטיקה של רטוריקה ושל סימני קריאה, שהיתה מחוסרת כל נוסחאות מעשיות. השמאל יישב את הארץ, והניח את התשתית למדינה מבלי להכריז בגלוי שמדינה היא המטרה; ז’בוטינסקי לעג ל”דונאם פה, דונאם שם”, רצה הכול ומייד, ודיבר אפילו על כיבוש צבאי של הארץ מידי הבריטים – אבל לא הצליח להשפיע על התהליך הפוליטי.

 

ב-1933 נכשל ז’בוטינסקי בנסיונו לכבוש את התנועה הציונית בבחירות דמוקרטיות, ושנתיים אחר כך הוא פרש ממנה, ודן את עצמו ואת חסידיו לגָלוּת פוליטית ארוכה וריקה.

 

הנה כי כן, שבעים שנה אחר כך, הימין הוא זה העוסק עכשיו בדונאם-פה-דונאם-שם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. השמאל הישראלי – אחרי שירד מנכסיו האלקטורליים, בשעה שהוא קורע את עצמו לגזרים בתערובת של טיפשות ושל נרקיסיזם – מחַיֶה את “גשר הנייר” של ז’בוטינסקי. אני מנחש שזה נַעשֶׂה מבלי דעת. אינני יודע אם עמי אילון שמע על “תנועת הפטיציה” של 1932, אבל מותר להניח שלא ממנה שאב את השראתו.

 

ללַמֶדך שגם מבלי לקרוא היסטוריה, המפסידים נוטים לחזור עליה. איך אמר קרל מרקס, “ההיסטוריה נידונה לחזור, תחילה כטרגדיה, ואחר כך כפארסה”.

 

או אולי מייד כפארסה.

 

2 Responses to “עַמי, זַ’בּוֹ, ‘גשר הנייר’, דונאם-פה-ודונאם-שם”

  1. אורי ב. הגיב:

    לפעמים היא פארסה כבר בהתרחשות המקורית.

    וכזכור קומדיה וטרגדיה, זה לעתים קרובות שאלה של פרספקטיבה.

  2. נמרוד ברנע הגיב:

    הפטיצה, העצומה היא נשקו של החלש.
    מה גם שיש דברים שהשמאל לא יכול להרשות לעצמו – לא מטעמים פיזיים, אלא מטעמים מוסריים.
    הרי לא יעלה על הדעת שמחר בבוקר 5,000 אנשי שלום עכשיו ילכו ויפנו את נצרים – אפילו אם הדבר היה אפשרי מבחינה פיזית, ויש מקומות שבהם השמאל יכול לפנות התנחלויות מבודדות מבחינה פיזית – אלא מתוך עניין מוסרי.
    בנוסף לכך יש הבדל נוסף – תנועת בית”ר הייתה תנועת הימין המרכזית וכמעט היחידה בימים ההם, ולכן ברגע שהיא התעסקה בעצומות ובבירוקרטיה היא שיתקה את עצמה.
    אך השמאל כיום – לא מתעסק בעצומה החביבה הזו, רק הארגון הקטנטנן של סרי נוסייבה ועמי איילון מתעסקים בו.
    לא יש גבול, לא שלום עכשיו, לא מרצ, לא שח”ר ובטח שלא מפלגת העבודה מתעסקים בעצומה הזו.

    אך כאמור – ההשואה עצמה, היא עצובה מאוד
    כי אם מצב השמאל היום כמו מצב הימין אז – באמת שאין לנו למה לצפות…

Leave a Reply