מִשאַל-עם. עכשיו

 

התפרסם ב ‘גלובס’, 6-5 ביוני 2003 
  

וושינגטון, ספטמבר 1993: ענן של חוסר לגיטימיות, שֶמִשאַל-עם היה מפַזֵר

אם נניח את כֵּנוּת כוונותיו של ראש הממשלה – עוד לפני שנשאל אם המקסימום שלו יתקרב אפילו למינימום שלהם – כי אז נהיה חייבים להניח שהוא עומד לסטות במידה ניכרת מנוסחת הפעולה שהציג לפני הבוחר.

ראש הממשלה חזר והסביר בזמן מערכת הבחירות, במידה של היגיון, שאין הוא מתכוון להודיע מראש מה הם “הוויתורים הכואבים”, שעליהם הוא מדבר. הודעה מראש הופכת מייד את נקודת-הסיום לנקודת-ההתחלה, לא כך נוהגים במשא-ומתן. אבל ראש הממשלה מודיע עכשיו, כי מדינה פלסטינית קום תקום. הוא לא חיכה למשא-ומתן, כדי להסכים בסופו למדינה פלסטינית. עצם הנכונות למדינה כזאת אינה יכולה עוד להיחשב ל”ויתור מכאיב”. היא רק נקודת ההתחלה.

אם אריאל שרון מתכוון אפילו לחֵלֶק ממה שהוא אומר, הוא מוכרח ליצור הסכמה לאומית חדשה, כדי שלא יהיה שבוי בידי הנסיבות, או בידי השוליים הסהרוריים. הטעות הטראגית ביותר של יצחק רבין היתה השתמטותו מן הנסיון להחליף את הקונסנסוס הישן בקונסנסוס חדש. התוצאה היתה צֵל של חוסר לגיטימיות על תהליך השלום. רבין היה צריך ללמוד את דוגמת דרום אפריקה: מישאל-עם הוציא את הרוח מִמִפרשֵׂי האופוזיציה הימנית הקיצונית, ונתן למנהיג הימין המתון מנדט רחב להשלים את תהליך השינוי עצום הממדים. גם אם שרון אינו רוצה להרחיק במידה כזאת, הוא זקוק עד ייאוש למנדט חדש, שרק מישאל-עם יכול להעניק לו

שרון אינו ממשיך דרכם של רבין ושל ברק, ואין הוא מוכן להגיע אל אותם המקומות. אבל נסיונם של רבין ושל ברק צריך ללַמד אותו משהו על החשיבות של בניית קונסנסוס חדש, בַּחריצוּת וּבִזהירוּת. אין זה מספיק שהאיש הזה, על יסוד חוכמת נסיונו, הגיע למסקנות נועזות וּלהַכָּרוֹת אסטרטגיות. הוא צריך להראות לציבור איך הגיע לשם, ולבסוף לערוך מישאל-עם.

ב-1993, יצחק רבין הפך את היוצרות. הסכמי אוסלו היו סטיה דרמטית מתכנית הפעולה שלו ושל מפלגתו. אני חושב שאפשר לטעון במידה של רצינות, כי אילו היה כולל את נוסחת אוסלו במצע מפלגתו ב-1992, או אפילו רק רומז עליה, הוא לא היה נבחר.

כשלעצמי אני מאמין שהסכמי אוסלו היו הכרחיים. יתרון הפרספקטיבה מראה לנו שהם היו שגויים, והניבו סדרה של אסונות פוליטיים. אבל לא כל חוכמה שלאחר מעשה מטריפה את המעשה. ב-1993, אוסלו היתה אופציה מתקבלת על הדעת. אף על פי כן, היתה כרוכה בה שבירה כל כך קיצונית של הכלים עד שאפשר לומר, כי ענן של חוסר לגיטימיות ריחף עליה.

חזרתי והבעתי כאן את דעתי, שרבין המנוח עשה טעות היסטורית, כאשר לא ניצל את גל האופטימיות שעוררה אוסלו כדי לעגן אותה בהסכמה ציבורית רחבה. מישאל-עם בדרך כלל אינו רעיון טוב. הדמוקרטיה שלנו היא יציגה, לא ישירה. יש בה האצלת סמכויות לתקופה קצובה. העם הוא אומנם הריבון, אבל את ריבונותו הוא מממש רק ביום הבחירות. 

“נקודה שאין ממנה חזרה”
 
אלא מה? יש זמנים, שגם דמוקרטיה פרלמנטרית אנוסה לעקוף את הפרלמנט, ולבקש רשות מן העם: לא רק בשווייץ רבת-המישאלים, אלא בבריטניה בכבודה ובעצמה, אֵם הפרלמנטים, הסבתא של הדמוקרטיה היציגה.

רש”מ בריטניה הרולד וילסון רצה להישאר באירופה. מפלגתו התנגדה. הוא הלך למשאל-עם, ניצח, והעניין נסגר

 

ב-1975 היא ערכה מישאל-עם, כדי להחליט אחת ולתמיד אם היא רוצה להישאר באירופה. הואיל והשאלה הזו פילגה את המפלגות עצמן, נצחון של אחת מהן בבחירות לא היה מספיק כדי ליישב את העניין. המישאל הסתיים בנצחון מסיבי של תומכי אירופה, ובזה נגמר הסיפור.

אבל הדוגמה המובהקת ביותר, לפי עניות דעתי, היא זו של דרום אפריקה בשנות האפרטהייד האחרונות. אין זו הפעם הראשונה שאני מוציא גזרה שווה בין נסיונה של ישראל ובין דרום אפריקה, וגם הפעם אני מקדים ואומר, שאין זו השוואה פילוסופית ומוסרית. ישראל אינה מדינת אפרטהייד, וכולנו מקווים שהיא גם לעולם לא תהיה כזאת, על אף מאמציהם הכנים של כמה חברי ממשלה וּמִספר הגון של חברי כנסת.

הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה נוגע לפתאומיות של הטרנספורמציה, ולעובדה שֶאֶת השינוי המפליג חוללה אותה מפלגה פוליטית שבמשך שנים נשבעה אמוּנים לסטאטוס קווֹ. 

רבין, מנדלה, דה קלרק וערפאת על שער השבועון ‘טיים’, ינואר 1994

 

בדרום אפריקה, ב-1990, הנשיא הלבן פ. וו. דה קלֶרק התחיל את פירוק האפרטהייד רק ארבעה חודשים לאחר שנבחר, וּמבלי שֶרָמַז על כוונותיו בזמן מערכת הבחירות. הימין הקיצוני התחיל מסע ציבורי נגד הממשלה, ועירער על הלגיטימיות של שלטונה. שנתיים וחצי לאחר שנבחר, דה קלֶרק ערך מישאל-עם. הוא נחל נצחון עצום ממדים, 68.6% מן המצביעים תמכו בו. הוא התייצב לפני המיקרופונים, והודיע: “היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו”.

ואף אמנם, מאותו יום ואילך לא הועמד עוד תהליך השלום בדרום אפריקה בספק, לפחות לא מצד הקיצונים הלבנים. בקשיים עצומים, התהליך הזה הושלם כעבור שנתיים.

מה חבל שיצחק רבין לא למד את לִקחֵי דרום אפריקה. אילו ערך מישאל-עם בסתיו 1993, אין כמעט ספק שהוא היה מנצח. אפשר שההיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה שונה. אבל רבין, לאחר שֶהָרַס בִּמחי יד את הקונסנסוס הישן, לא החשיב את הצורך לִבנוֹת קונסנסוס חדש. במקום ליצור הסכמה ציבורית, הוא ניסה ליצור בסיס קואליציוני צר כדי שֶמֶמשַלתו תשתייר. כאשר תהליך השלום התחיל לחרוק, לא היה לו העורף הציבורי, לא היה לו המנדט.
 
סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו
 
לרוע המזל, פוליטיקאים ישראליים אינם נוטים לקרוא היסטוריה וללמוד לקחים. גם אהוד ברק חשב שיוכל להערים על הקונסנסוס, ולהניח עובדות מוגמרות על השולחן.

מה מקור הכֶּשֶל החוזר? אולי זה עניינה של הַתַרבּוּת הפוליטית הישראלית. כּוֹחָנית וּמעוּטַת ניואנסים, היא נוטה קצת יותר מדיי לפרוץ קדימה, לבקש לעצמה קיצוּרֵי דרך.

אבל אני חושב שיש סיבה נוספת, הנוגעת לאישיותם של רבין ושל ברק. חוכמת נסיונם הביאה אותם להַכּרה אסטרטגית שֶשִיוּרה של ישראל מחייב התפייסוּת עם המַנהיגוּת הקיימת של הפלסטינים. זו היתה הַכּרה אינטלקטואלית, לא התפָּרצוּת סנטימנטלית. הם הגיעו אֵלֶיהָ בִּקשָיִים עצומים, כמעט נגד רצונם. זה היה תהליך ארוך וּמַכאיב.

להלן הם נכשלו בפרוייקציה: הם הניחו, או לפחות התנהגו כמניחים, שגם שְאָר הציבור עברו את התהליך הארוך והמכאיב, והתפַּכּחוּ מתבניות המחשבה הקודמות.

למעשה, נקודת ההבשלה שלהם היתה צריכה להיות נקודת ההתחלה של שיכנוע הציבור. אילו רבין היה, נניח, ביל קלינטון, הוא היה יורד אל העם, וּמנַסה להסביר. הוא היה מארגן סיור המוני מודרך בשבילֵי מחשבתו. הוא היה מראה מֵאיפה בא, ואיך הלך, וּמדוע התקדם, וּלאן הגיע. אבל הוא לא.

בשעת כתיבת הדברים האלה, חמשה ימים לפני פירסומם, סקר דעת קהל של ‘מעריב’ מַראֶה, כי 62% מן הציבור תומכים ב”סיום הכיבוש”, 55% תומכים במפת הדרכים, 56% תומכים בפירוק כל המאחזים הלא-חוקיים. לא יותר משליש מתנגדים.

על פְּנֵיהם, אלה נתונים היסטוריים. ראש הממשלה רשאי להרגיש שהוא מדבר מִגרוֹנוֹ של הציבור (ומפלגת העבודה חופשית להסיק, שהיא הובסה לא בגלל מדיניותה אלא בגלל יהירוּתה). אבל הוא אינו יכול לסמוך על הנטיה הזו לאורך ימים, בוודאי לא אם התהליך יִסתַבּך ויילך. נתוני הסקרים אינם תחליף למנדט. מר שרון זקוק לברכת-דרך קונקרטית, שתאפשר לו להשיב למבקריו בעוד שנה או שנתיים, שהוא אומנם עושה את רצון העם.

נצחון מוחץ במישאל-עם יפטור את מר שרון מן הצורך להתווכח עם גילה גמליאל בישיבת סיעת הליכוד; והוא לא יהיה זקוק לשיעורי אסטרטגיה מיובל שטייניץ. הוא יוכל להגיד מה שאמר הנשיא דה קלֶרק: “היום רשמנו נקודה שאין ממנה חזרה בספרֵי ההיסטוריה שלנו”.
 
 
מקורות על הרשת
 
   על משאל העם בדרום אפריקה ב-1992 (BBC, כולל וידיאו)
   קרן פ. וו. דה קלרק למען שלום בחברות ‘רב-תרבותיות’
   ההיסטוריה של משאלי-עם בבריטניה (BBC)
   מפלגת השלטון בבריטניה נגד אירופה — ההכרעה עוברת למשאל-עם, 1975 (BBC)
   משאל העם בבריטניה על היחסים עם אירופה ב-1975 (BBC)
   חבר פרלמנט בריטי: “משאל-עם הוא כלי זר בידי רודנים” 
   משאל העם: רקע אטימולוגי והיסטורי (נחוצה תוכנת צפיה ‘אקרובט’) 

12 Responses to “מִשאַל-עם. עכשיו”

  1. גיל הגיב:

    השאלה הגדולה היא כמובן מה תהיה השאלה שתוצג לציבור במשאל עם שכזה?

  2. יואב קרני הגיב:

    אני מסכים איתך בהחלט. ההתנגדות לעצם המוסד של משאל-עם כרוכה באופן המניפולטיבי שבו ממשלות נוטות להציג את השאלות. לדעתי הנוסח צריך להיות: ממשלת ישראל אישרה את מפת הדרכים שהציגה לפניה ארה”ב לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בת-קיום ובאמצעות הבטחת בטחונם האישי והקבוצתי של אזרחי ישראל. האם אתם מסכימים עם החלטת הממשלה?

    תשובה חיובית תסיר אחת ולתמיד מעל הפרק את שאלת המדינה הפלסטינית. היא לא תהיה עוד אופציה. אופציונלית תהיה רק הדרך להגיע אליה. זה יגדיר מחדש את מהות הסכסוך, ויצריך תגובה פלסטינית. אני משתעשע במחשבה, שבבוא הזמן הפלסטינים עצמם יתבקשו להצביע על הכרה בקיומה של מדינת ישראל. לרוע המזל, היום הזה כנראה אינו קרוב.

  3. אלכסנדר מאן הגיב:

    אני חולק עליך בנקודת תועלתו של משאל העם, יואב, אך לא לפני שהתלבטתי בה רבות;

    משאל עם במצבה הנוכחי של ישראל עלול להתגלות כבומרנג שיחזור ויפגע באלו שחושבים לקבל דרכו את “הרשיון לנסיגה” מתוך המרכז הפוליטי בישראל. אני רואה גם מצב אחר בו משאל העם עולה על שירטון בגלל הקושי העצום לניסוח השאלה המתבקשת, כמו גם תוצאותיו של משאל זה: הללו יכולות להיות ימניות ביותר, בניגוד לדוגמא שהבאת מדרום אפריקה, שם משאל העם אכן פירק את רוח ההתנגדות בקרב הימין הקיצוני. אריאל שרון חייב להמשיך בצורה הפרלמנטרית המקובלת להשגת הויתורים הדרושים, וברור שתהליך זה אינו הולך להיות קל או פשוט, גם לא בצידה הפלסטינאי של המשוואה.

    אני אישית סקפטי ביותר לגבי מפת דרכים זו, ואישית אינני מאמין ששעת הבשלתו של הסכסוך לכוון הפיתרון הפוליטי הגיעה. ניתן אולי לומר שהסכסוך הולך ומתגלה כדבר שהוא באמת: סכסוך דתי וקשה, עקוב מדם, מלווה בנימוקים לאומנים חסרי פשרה, שבו רבים בקרב הצדדים הניצים שמים מבטחם באלוהים לצורך הנמקת תפיסתם המאנכסטית של הכל או לא כלום.

    המצב בדרום אפריקה, לעומת זאת, היה קל בהרבה, היות וברקע לא עמד סכסוך מסוג זה, אלא ביטול אידיאולוגיית הפרדה גזעית כפועל יוצא של כניסה אל המודרנה, לצד נסיון הקמתה של מסגרת מדינית משותפת, כמעין “מדינת כל אזרחיה”, בסופו של דבר. מאחר וערפאת אינו מנדלה, ומאחר וכללי המשחק הדרום אפריקאי לא הוגדרו כסכום משחק אפס – הצליח משאל עם זה בעקבות האמון המשותף שרחשו אלפים למנדלה ולדה קלרק גם יחד.

  4. יששכר קנול הגיב:

    האם באמת משאל עם בשנת 1993 היה פותר משהו ? ההתרעות הרבות אותן הניחו קציני אמ”ן לפני רה”מ המנוח רבין,לפני מועד חתימת ההסכמים, נדחו כלאחר יד, מכיוון שלכאורה קבלתן הייתה מטילה צל כבד על טוהר כוונותיו של יו”ר הרשות.הציבור בישראל היה שטוף באופוריה שהוצגה על ידי נביאי המזרח התיכון החדש פרס ובילין, וסרבו לאפשר למספר מצומצם של רועי שחורות לקלקל את השמחה. ברור אם כן מה הייתה יכולה להיות התוצאה של משאל עם כזה. אך מהו ערכו ? כאשר לא מונחים בפני העם כל המידע המדוייק, החורים בהסכמים, הסיכונים שאמ”ן דיבר עליהם והתממשו לצערנו, כאשר שרים שאשרו בישיבת הממשלה את ההסכם קיבלו את נוסח ההסכם לקריאה ערב אחד לפני כן בלבד, וללא המפות !!! התנהלות יהירה כזאת הופכת משאל עם למשחק מכור מראש. ולכלי שרת בידי הפוליטיקאים השולטים, ותהא זו כל מפלגה אשר תהיה.

  5. יואב קרני הגיב:

    אני שותף מלא להסתייגויות העקרוניות והמעשיות מפני מישאל עם. בדרך כלל, אני חושב שמישאלי-עם הם רעיונות רָעים בדמוקרטיה יציגה בגלל הַפונטציאל העצום למניפולציה. אבל אני חושב שיש נסיבות שבהן מישאל-עם נעשה הֶכרֵחַ לא-מגוּנֶה. הנסיבות האלה הן למשל זמן שבּוֹ שאלה קריטית העומדת על הפרק מפצלת את המערכת הפוליטית, לא לאורכה אלא לרוחבה, זאת אומרת חוצה את הגבולות המסורתיים של מפלגות. נתתי את דוגמת בריטניה ב-1975.

    אין טעם במישאל עם, אם השאלה המוּצגת בו אינה מקובלת על כל המחנות. אין בו טעם, אם אין הוא מעניק די זמן לליבּוּן השאלות. אין בו טעם, אם אין נידונות בו ביושר כל ההסתייגויות.

    אבל מה שאומר מר קנול על הסכנה שלא יונח על השולחן “כל המידע המדויק” תקפה לא פחות במערכת בחירות רגילה. יתר על כן, בחירות מתנהלות וּמוכרעוֹת על שורת עניינים, וגם על יסוד אינסטינקטים והרגלים שאין ביניהם ובין העניין הנידון ולא כלום. בחירות אינן מניבות מנדטים מדויקים. מישאל-עם, עם שאלה יחידה וברורה, יעזור לקהילת האזרחים להתרכז בגופו של עניין, במקום להיכנע לפתולוגיה הרגילה.

    למר מאן הייתי רוצה להעיר, שגם אם תוצאות מישאל העם יהיו “ימניות ביותר”, הן יהיו מחייבות, והן יאשרו את הגיון דעתי, אם גם מכיווּן לא-רצוי (בעיניי). פירושן יהיה שאין לממשלת ישראל המנדט להסכים למדינה פלסטינית. אינני חושב שיש איזשהו דבר הירואי, הצריך הערצה, בממשלה המנסה לחולל טרנספורמציה נגד רצון אזרחיה.

  6. יששכר קנול הגיב:

    במערכת בחירות אין בירור אמיתי של דעות, מצע המפלגות הוא במקרה הטוב כוללני, ובמקרה הפחות טוב גיבוב של דעות כלליות מאוד הניתנות להתפרש במספר אופנים. אולם הבחירות מוכרעות לרוב על נושא אשר ניצב ברוב סולם העדיפויות הציבורי, לעיתים הוא ביטחון, ופעם הוא חברה וכו’ אין לי ספק שישנם מצביעי ליכוד המזדהים עם הקו הבטחוני שמפלגתם הציגה, בעוד שהם מסתייגים מעמדות אחרות שלה בנושאים חברתיים וכלכלים, ואותו דבר במפלגות אחרות, אני חושב שהדוגמא הטובה ביותר לכך היא מפלגת שינוי שמכנה המשותף היחיד של בוחריה הוא התנגדות לכפיה דתית, ואילו בכל נושא אחר חלוקים מצביעיה כמו גם חברי הכנסת שלה.
    אולם במשאל עם, כאשר הציבור נדרש לחוות דעה בנושא אחד בלבד, ולרוב נושא זה מהותי, יש בהחלט מקום להציג לציבור מידע שלם, תמונה אמיתית הכוללת יתרונות וחסרונות, ואז לשאול את דעתו.
    לו היו המפלגות נדרשות לפרט בבחירות את דעותיהן בפרטים, היה צורך לשלוח לכל בוחר אנציקלופדיה (…..או שמא בעצם לחלק ממפלגות כלל לא הייתה נוצרת בעיה.

  7. אמיר הגיב:

    הוא רע הכרחי כשדנים בנושאי מחלוקת קשה. לכולנו מוכרת קריאת הימין “אין לך מנדט !” שלא ממש ברור על מה יש לה להסתמך. הנסיון להסתתר מאחרי הטיעון “דמוקרטיה יצוגית ולא ישירה” אינו מובן לי כלל. עדיף לקיים מערכת בחירות כלליות מדי כשנה וחצי-שנתיים?
    לציבור יש דיעות שבחלקן לא ממש ישפיעו על הצבעתם בבחירות הכלליות (כי המפלגה היא הבית, רק איקסאיקס יכול וכו’). משאל עם מתמקד בנושא יחיד ומספק תשובה ברורה למדי למנהיגות הזקוקה לחיזוק מול פרלמנט/אופוזיציה. אין לבלבל בין משאל עם לבין סקר הנדרש למנהיג לא החלטי כמצפן בים.
    שאלה אחרת שיש לבחון היא האם בכלל ניתן להעביר בכנסת חוק למשאלי עם אמיתיים. לא בטוח שנציגינו הנכבדים בוטחים בנו ושיאפשרו לנו להביע את דעתנו בצורה העשויה לעקוף אותם.

  8. גיורא הגיב:

    אין לי התנגדות למשאל עם בתנאי שהוא יסיע למטרה החשובה ביותר בסדר היום הלאומי והיא סיומו של מצב הכיבוש או יותר מדויק מצב דמוי האפרטהייד שהשלטון על שלושה מיליון פלשתינאים גורר אותנו. אני לא חושב שהוא הכרחי או מחויב מוסרית לפני ההכרעה הפוליטית המתבקשת. את “מפעל ההתנחלויות” עצבה סדרה ארוכה של צעדים בירוקראטיים שלוו בהטעית הציבור ויצרו מציאות שלדעת רבים היא בלתי הפיכה. האם פעולה לכוון השני צריכה לעמוד תחת סטנדרטים מוסריים אחרים גבוהים יותר של שקיפות ואמון ציבורי?ללדעתי לא. אחרי שאנשי גוש אמונים קבעו את חוקי המשחק בזירה הפוליטית אין חובה להחיל על הצד השני כללים אחרים.זה דומה לקרב אגרוף שבו לאחד הצדדים מותר להכות בכל האברים והשני צריך להשתמש בידיו בלבד. מספיק שממשלה נבחרת תחליט על סיום הכבוש וכל צעד המשתמע ממנו כדי לזכות בתוקף החוקי והלגיטימיות הציבורית הנדרשת לכך. אשמח אם משאל עם יתן לה תמיכה בצעדיה ואתמוך בקיומו אם סקרים יראו שהוא כדאי אבל הוא אינו תנאי סינה קוה נון מבחינתי.

  9. אני הח”מ מתנגד עקרונית למשאל עם
    ואסור לעשות משאל עם על חלוקת הארץ לאויב הערבי.
    הדברים צריכים להיות ברורים
    ארץ ישראל לעם ישראל ע”פ תורת ישראל
    ואין מקום לשני עמים במדינה אחת
    בברכה מטה המאבק לצדק חברתי

  10. שלומי הגיב:

    מעבר לדיון ביתרונותיו או בחסרונותיו של משאל העם כמכשיר שלטוני, ישנה בעיה יסודית בהרבה בעניין ההתנתקות.
    מילא אם שרון “רק” היה משנה את מדיניות הממשלה בניגוד למצע מפלגתו. מילא אם היה “רק” פועל בניגוד להחלטת מרכז הליכוד ואם “רק” היה נשען על האופוזיציה (!) לקיום ממשלתו.

    את כל זאת הייתי מסוגל לקבל, לו לפחות היה טורח שרון, או מישהו מטעמו, להסביר לנו, האנשים הקטנים, למה לעזאזל התוכנית שלו טובה.

    הבינו, אינני פוסל את ההתנתקות על הסף, אלא שיש לי נטייה (השהתחזקה, משום מה, אחרי אוסלו) לבחון את ה”אותיות הקטנות” בחוזים… ואיש טרם הסביר מהן מעלותיה של ההתנתקות.

    אז על מה יעשו משאל???

  11. יואב קרני הגיב:

    שאלה מצוינת, שלומי. והיא הנותנת: הכרעות לאומיות היסטוריות עומדות ליפול מבלי שלמישהו יש מושג מה האסטרטגיה ולאן היא מובילה.

  12. מוטק'ה הגיב:

    אני דווקא חושב כי ניסוח השאלה במשאל עם אינו קריטי מפני שההצבעה לא תהיה על הניסוח אלא על הרעיון. במילים אחרות תמוכי דרך שרון יצביעו “כן”, והמתנגדים “לא”. לדעתי, מעטים הם אלו, אם ישנם בכלל, שהצבעתם תושפע מהניסוח.

Leave a Reply