הרשימה שלהלן מופיעה בטור ‘קול המון’, גליון ערב החג של ‘כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס‘, 6-5 ביוני. היא נכתבה ארבעה ימים לפני ההתפתחות המרעישה של הבוקר: ההודעה על התפטרותם של העורך האקזקוטיבי של ה’ניו יורק טיימס’ (זאת אומרת, עורך כל חלקי העתון חוץ מן העמודים האדיטוריאליים) ושל עורך המשנה.
האווֶל רֵיינְס הנהיג את העתון שנתיים ופחות, ורשם השגים לא מבוטלים. אבל כל השגיו התגמדו לנוכח שערוריית ג’ייסון בלֵייר, שבה מדובר ברשימה הזו. את ריינס יחליף קודמו, ג’וזף לֶליוֶלד, שכבר יצא לפנסיה. אכן, הודאה עוצרת נשימה בתבוסה. אין מי שידיח את המו”ל והבעלים, ארתור סלסברגר ג’וניור, אבל גם כסאו מתנדנד.
במעמד הפרידה אמר ריינס לכתבי העתון, “זיכרו, שכיש סיפור גדול, עוטו עליו בכל הכוח” (Go like hell). בכל העיר אין היום סיפור גדול מסיפור נפילתו של האוול ריינס ומסיפור חֶרפתו של גדול עתוני העולם.
לא ימים טובים הם הימים האלה בעתון החשוב ביותר בעולם. ה’ניו יורק טיימס’ עצמו מאשר שהוא נמצא ב”נקודת שפל של 158 שנות קיומו” (אם כי לא “נקודת השפל”). המשבר אינו פיננסי. במובן הזה העתון מוסיף להיות סיפור הצלחה עסקי מרשים. אין כל סיבה להאמין שתפוצתו יורדת. אין לו מתחרים של ממש (בוודאי לא בניו יורק, המספקת את עיקר תפוצתו ואת רוב הכנסותיו).
אבל שמו אינו נהגה עוד באותה יראת כבוד.
ב-21 במאי, ה’ניו יורק טיימס’ מינה ועדה רבת משתתפים – עשרים חברי מערכת ושני עתונאים בעלי מוניטין מבחוץ – כדי לבדוק מה צריך תיקון באופן שבו מתנהל חדר החדשות שלו. לא יצא אלא שבוע, ואחת מחברות הוועדה התפטרה. לפי דיווח ב’דיילי ניוז’ של ניו יורק, היא עשתה כן מפני שהוועדה הפכה מפורום של בדיקה לוועדת חקירה משפטית, “הזורעת פחד ומבוכה”. עורכים וכתבים בכירים זומנו לפניה, ואחדים השוו אותה ל”אינקוויזיציה”, לפי דיווח ב’לוס אנג’לס טיימס’.
הקורא יראה משני הציטוטים האלה, שייסוריו של ה’ניו יורק טיימס’ מעסיקים הרבה מאוד עתונים אחרים, המדווחים עליהם בפירוט ניכר. אין זה רק בגלל שמחה לאיד, אם כי מותר לשער שהיא משפיעה על המינון. הסיבה היא שה’ניו יורק טיימס’ הוא כל כך הרבה יותר מסתם עתון חשוב. הוא פנתיאון לאומי, סמן ימני, תקן-הזהב. גם שונאיו אנוסים להכיר בעליונותו האולימפית. עתונים רציניים באמריקה ובעולם כולו מודדים את עצמם על פי מידת קירבתם למודל שלו.
מה זה אומר להיות “ה’ניו יורק טיימס’ של בולגריה”, או “ה’ניו יורק טיימס’ של ישראל”? זה אומר שכשההיסטוריונים של העתיד ירצו לדעת מה קרה ביוני 2003, הם יפנו אל ה’ניו יורק טיימס’, או אל בני-דמותו. הם יניחו שהעתונים האלה דייקו יותר מאחרים, שהיה בהם פחות משוא פנים, שהם בחרו את הנושאים במידה של אחריות ושל מקצועיות.
חשיבות – וחשיבות עצמית
באנגלית יש איפיון, שתרגומו המכאני לעברית הוא “העתון הרושם” (newspaper of record), זה המדווח על ההיסטוריה במהלך התרחשותה. זה היה כינויו של ה’טיימס’ של לונדון בשנים שבהן לונדון עדיין היתה עיר הבירה החשובה ביותר בעולם. כשמרכז הכובד חצה את האוקיאנוס, גם האיפיון עבר איתו, ונחת בצד המערבי של מנהטן.
ה’ניו יורק טיימס’ אינו רק עתון בעל חשיבות. הוא גם עתון בעל חשיבות עצמית. כאשר המו”ל היהודי-גרמני שלו קבע בראש עמודו הראשון, לפני 107 שנה, את המלים “כל החדשות הראויות לדפוס”, הוא הביע בעצם מישאלה. לימים, בעלי העתון ועורכיו השתכנעו שהם עמדו במשימה, והנחילו את השיכנוע למספר ניכר של קוראים. הפרטנות הכמעט-אנקדוטית של מדור “תיקון הטעות” שלו היא ביטוי לשיכנוע הזה. עתון המתנצל לפני קוראיו על פיסוק לא נכון הוא עתון המניח שאין לו צורך להתנצל על טעויות גדולות מזו, כי הן אינן מתרחשות.
לרגל חשיבותו הפנתיאונית, ולרגל ההתעסקות האובססיבית של המדיה בעצמה, קוראי עתונים בכל העולם כבר יודעים על שערוריית ג’ייסון בלייר (בצילום משמאל): הכתב הצעיר של ה’ניו יורק טיימס’, שבדה מלבו לפחות 36 כתבות, דיווח ממקומות שבהם לא דרכה כף רגלו, ריאיין אנשים שאיתם מעולם לא דיבר, וקיבל הדלפות בלעדיות על עניינים שלא היו ולא נבראו.
ה’ניו יורק טיימס’ תפס את השור בשתי קרניו, ברוח המטאפורה העממית. הוא פירסם התנצלות של 13,000 מלה, על פני חמשה עמודים, שהרשימה את כל רואיה. אני מודה כי חשבתי מלכתחילה שהעתון הגזים, וכל העניין לא חשוב במידה המצדיקה תרועת חצוצרה כזאת. אבל הועמדתי על טעותי. פרשת ג’ייסון בלייר גילתה חולשות סיסטמיות ב’ניו יורק טיימס’, במידה המאיימת לא רק על שמו הטוב, כי אם גם על שלומו.
מאז, בלייר הוּקַע קבל עם ועולם, ה’ניו יורק טיימס’ גרם את התפטרותו של אחד המפורסמים בכתביו, ריק בראג, חתן פרס פוליצר רב היוקרה. הוא הושעה, כאשר ייחס לעצמו דיווח שלא הוא כתב מעיר בפלורידה, ששהייתו בה הוגבלה לזמן החלפת המטוסים בנמל התעופה שלה.
העתונאי כמטיף פוליטי
לא בדיוק באותו עניין, אבל עדיין באיזור של סימני קריאה מיותרים: כתב ידוע אחר של העתון הדהים קהל אקדמי, כאשר נשא נאום חוצב להבות נגד מדיניות ארה”ב במזרח התיכון.
האיש, כריס הדג’ס (Hedges), אשר סיקר את המזרח התיכון במשך שנים בשביל העתון, הכריז ש”בעיראק אומנם יש מלחמת שחרור – שחרור עיראק מן הכיבוש האמריקני”. הוא התלונן על הבושה, שידידי ארה”ב בעולם הם ולדימיר פוטין ואריאל שרון, “ואנחנו נמדדים על פי החברה שבה אנחנו מסתובבים”. הוא דיבר בבוז על הערך של “חברות לנשק”, ואמר כי החברות היחידה בעולם היא זו המונעת אנשים מליהרג. הוא האשים שצבא ארה”ב נעשה מגנט לצעירים משכבות כלכליות נחשלות, שאינם מסוגלים למצוא מקורות פרנסה וביטוח רפואי במקומות אחרים.
את הדברים האלה הוא נשא במהלך נאום מסורתי לסיום עונת הלימודים באוניברסיטה במערב התיכון של ארה”ב. שומעיו הגיבו בשריקות בוז ובקריאות ביניים. נשיא האוניברסיטה הפציר בהם להניח להדג’ס לסיים. איש לא היה מאושר מנאומו. עתונים בכל ארה”ב כתבו עליו, מוושינגטון ועד שיקאגו, מלוס אנג’לס ועד בוסטון. עתון אחד לא כתב: ה’ניו יורק טיימס’. האומנם על המחלוקת הזו לא חל הכלל ‘כל החדשות הראויות לדפוס’?
הדג’ס הוא כיום כתב בדסק העירוני של ה’ניו יורק טיימס’. אין הוא עוסק עוד בשאלות שעליהן דיבר בהתלהמות כזאת. כמעט אין צורך לומר ששמורה לו הזכות להביע את דעתו.
בעתונות האירופית זה עניין רגיל. כתבים בריטיים וצרפתיים טישטשו זה כבר את הגבול בין דעה לידיעה, והם כותבים מאמרי מערכת גם בעמודי החדשות. אבל ה’ניו יורק טיימס’ הפך בשעתו את ההפרדה הזו לעניין כל כך עקרוני, עד שהיא תוארה כ”הפרדת דת ממדינה”. קשה להימנע מלתהות באיזו מידה מניעיו של הדג’ס וסדר יומו הפוליטי השפיעו על כתיבתו, כאשר היה מוצב במזרח התיכון.
מחיר היהירות?
שלוש הפרשות המתוארות כאן אינן מצטרפות לכלל כתב אישום, ואי אפשר להגיד עליהן שהן מייצגות. כדי להבין את אמריקה עדיין מוטב לקרוא את ה’ניו יורק טיימס’. אבל מה בכל זאת הבעיה? מדוע העתון מקים ועדת חקירה פנימית? מדוע שמו מוזכר בימים האלה פחות בקשר עם ידיעות בלעדיות, ויותר בקשר עם מעילה באמון קוראיו?
אין זה מן הנמנע שהמוסד הזה משלם את מחיר יהירותו. אולי הוא טעה, כאשר הניח שהיקום התקשורתי מורכב מן ה’ניו יורק טיימס’ – ומכל השאר. אולי הוא היה צריך ללמד את עצמו ענווה. אולי היה עליו לוותר על ההתיימרות לסדר מחדש את תאי המוח של קוראיו, ולקבוע בשבילם אמות-מידה.
ה’ניו יורק טיימס’ מסוּוָג בקטלוג הפוליטי של אמריקה כעתון “ליברלי”, מה שקוראים בארץ “שמאלני”. בעיני הימין האמריקני, העתון הזה הוא ספינת הדגל של עריצות תרבותית, אשר תבעה לעצמה מונופול על סדרי היום של אמריקה בחצי המאה האחרונה.
זו טענה קצת לא משכנעת, בהתחשב בעוצמת הפניה של אמריקה ימינה בשנתיים האחרונות. אבל בחלקים של הימין, ה’ניו יורק טיימס’ נעשה אובססיה. הצורך להפריך אותו, או להחשיד את מניעיו מפרנס לא רע מספר הגון של אנשים, כולל אלה המנסים זה שנתיים להקים לו מתחרה בניו יורק (קוראים לו ‘ניו יורק סאן’, ואני מנחש שכמעט איש מקוראי הטור הזה לא שמע עליו. מסיבות טובות).
הם מקווים שחודש מאי 2003 ייזכר כתחילת שקיעתו של העתון החשוב ביותר בעולם. אני כשלעצמי מקווה שהחודש הזה ייזכר רק כתחילת התעַנווּתוֹ.
מקורות על הרשת
העורך הראשי המודח של ה’ניו יורק טיימס’ מספר על נפילתו (נוסח מלא של ראיון טלויזיה ארוך)
אוסף ידיעות ומאמרים מן ה’ניו יורק טיימס’ על פרשת בלייר
מאחורי הקלעים של משבר ה’ניו יורק טיימס’ (9 ביוני)
עורך חדש-ישן נוטל את הרסן ב’ניו יורק טיימס’ (6 ביוני)
מאמר מערכת ב’ניו יורק טיימס’ על משבר ה’ניו יורק טיימס’ (6 ביוני)
ה’ניו יורק טיימס’ מדווח על המשבר ב’ניו יורק טיימס’ (6 ביוני)
ג’ייסון בלייר: “אני חב להם מיליון התנצלויות” (5 ביוני)
משפחת סאלזברגר רצתה בסילוקו של ריינס (5 ביוני)
עלייתו ונפילתו של האוול ריינס (5 ביוני)
תודה