קו המשווה

 

התפרסם ב’גלובס‘, 23-22 במאי

 

 

מפגינים במארסי נגד תיקוני הפנסיות

 

 

א

יך יודעים שהגיע האביב? זה פשוט: הצרפתים מפגינים —  ושובתים. בהמוניהם. נגד ממשלתם. נגד הסכנה לסדרי חייהם. מיליון מפגינים, אומרת המשטרה. שני מיליון, אומרים המארגנים.

 

אבל אם להפגין באמצע חודש מאי זה עניין צרפתי מובהק, איך אפשר להסביר את ההפגנות הגדולות ביותר באוסטריה זה חצי מאה? ואת הפגנות-הענק המתוכננות באיטליה בתחילת החודש הבא? ואת הסכנה של סכסוך העבודה החמור ביותר בגרמניה מאז מלחמת העולם השניה?

 

לא, הפעם אין זה רק עניין של ניחוחות אביב. אין זה מן הנמנע שאנחנו חוזים עכשיו בהתכווצות נוספת של מדינת הרווחה המערבית. אינטלקטואלים שמאליים יקראו לזה “גלובליזציה”, או “אמריקניזציה”; אחרים יקראו לזה “ליברליזציה”, או “רציונליזציה”. אבל תהיה ה”זציה” אשר תהיה, ברור למדי שלאירופים, וגם ללא-מעט לא-אירופים, מזומנת עכשיו הכרות מחודשת עם מיגבלותיה של שיטתם החברתית והפוליטית.

 

לפחות שלוש ממשלות באירופה מתכננות עכשיו רפורמות מקיפות יותר, או מקיפות פחות, של מערכת ההטבות החברתיות. בלב הרפורמות האלה עומדת מערכת הפנסיה. כאשר צדעיה של אירופה מאפירים והולכים, כאשר הריבוי הטבעי פוחת, ומספר העוזבים את שוק העבודה גדול ממספר המצטרפים, הפנסיה הנדיבה שסיפקו מדינות אירופה לאזרחיהן מאז מלחמת העולם השניה אינה עוד בת קיום.

 

דחליל “הדגם האנגלו-סאקסי”

 

מעניין לראות עד כמה אירופה הקונטיננטלית מיעטה להשתנות ברבע המאה האחרונה. בשעה שבבריטניה התחוללה “המהפכה התאצ’ריסטית”, בשנות ה-80, אפילו ממשלות ימין באירופה לא העזו לגעת בקודש הקודשים של האמנה החברתית שלהן. כאשר ממשלה אחת ניסתה, באיטליה, ב-1994, היא הורדה מן השלטון מקץ שבעה חודשים. כאשר ממשלה שניה ניסתה, בצרפת, ב-1995, היא הובסה בבחירות לפרלמנט.

 

סיסמת הבחירות האפקטיבית ביותר של השמאל הצרפתי בבחירות ההן היתה “לא לגלובליזציה”, עוד לפני שהמלה הזו נעשתה מטבע לשון שחוק בכל שיחה פוליטית. דחליל ההפחדה הגדול ביותר בפוליטיקה הצרפתית היה “הדגם הכלכלי האנגלו-סאקסי”.

 

הצרפתים, בניגוד ל”אנגלו-סאקסים” אינם מתכווצים באי-נעימות למשמע המלים “המיגזר הציבורי”. ששה מיליוני צרפתים שייכים למיגזר הזה, או רבע מכוח העבודה. כאשר ממשלת צרפת הנוכחית הודיעה, בתחילת החודש, שהיא מתכוונת להרע את תנאי הפרישה של המיגזר הציבורי, התפרץ הר געש של טינה.

 

צרפת היא ארץ של פרדוקסים, ופרדוקסים מציינים בייחוד את דעותיה על עצמה. על פי סקר דעת קהל, 77% מן הצרפתים סבורים שהפנסיות של עובדי המיגזר הציבורי צריכות השוואה עם המיגזר הפרטי. “השוואה” פירושה הרעה מסוימת של התנאים. אבל כאשר האיגודים המקצועיים של המיגזר הציבורי מילאו את הרחובות, ושיתקו את התחבורה הציבורית, 60% אמרו שהם צודקים, 58% אמרו שהרפורמות המוצעות שגויות, רק 38% אמרו שהשביתה מפריעה להם.

 

היתכן שממשלת הימין החזקה ביותר בצרפת זה 35 שנה טעתה בקריאת המפה הפוליטית? היתכן שהיא חזרה על טעותה הפאטאלית של קודמתה, ב-1995? היתכן שהיא תלך בדרכה?

 

ראש הממשלה הנוכחי הוא אולי הראשון בתולדות הרפובליקה החמישית, שאפשר להעניק לו את התואר “עממי”. הוא בא מן הפרובינציה, הוא חופשי מן החשד של יוהרה אינטלקטואלית (מפני שאין הוא יהיר, ומפני שאין הוא אינטלקטואל), יש בו משהו כמעט מרושל.

 

ראש הממשלה ראפאראן: פשוט, עממי, לעניין – אבל “נגד הרחוב”

 

בעיני רוב הצרפתים, זה ניגוד מבורך לקודמיו, משמאל ומימין, שלא רק ידעו יותר טוב מכולם, אלא גם שקדו להודיע את יתרונותיהם. ז’אן-פייר ראפאראן מנסה למכור לצרפתים את הרפורמות הצנועות יחסית שלו באמצעות שכל ישר. אבל גם הוא נרתע באי-נוחות למראה הפגנות ההמונים. “הרחוב אינו מנהל את הממשלה”, הוא אמר.

 

זה נכון. אבל מצד שני, בתי הקברות הפוליטיים של צרפת מלאים אנשים שהתייחסו אל הרחוב בביטול.[X=nextPage=X]

 

“הסולידריות בין הדורות”

 

עניין הפנסיה הוא כמעט משונה. כיום, עובדי המיגזר הפרטי בצרפת זכאים לפנסיה מלאה מקץ ארבעים שנות עבודה. עובדי המיגזר הציבורי זכאים לה מקץ 37.5 שנות עבודה. כל מה שראפאראן רוצה הוא, שכלל 40 השנה יוחל גם על הציבוריים, לא יאוחר משנת 2008.

 

הקשיבו-נא, הוא אומר לצרפתים. כאשר התחלנו את השיטה הזו היו לנו ארבעה עובדים פעילים על כל פנסיונר, והנטל של מימון הפנסיה התחלק איפוא בקלות יחסית. עכשיו יש לנו שני עובדים פעילים לכל פנסיונר, ועד שנת 2020 יהיה רק עובד אחד. “אם נשב בחיבוק ידיים היום, בעוד עשרים שנה הפנסיות שלנו יהיו קטנות בחצי. המערכת שלנו, המיוסדת על סולידרות בין הדורות, תשבוק חיים”, הוא כתב במכתב גלוי לעם הצרפתי, שהתפרסם בעתונים ב-7 במאי. העתונים השיבו לו, שהוא “נגד הזרם” (כפי שמכריזה הכותרת בעמודו הראשון של ‘ליבראסיון’, משמאל. את פניו של ראש הממשלה מוחקים שני טורים עורפיים של מפגינים).

 

הרעיון של התאמת הפנסיה לדמוגרפיה הוא כל כך הגיוני, עד שהתגובה הטבעית עליו היא משיכת כתף. אבל עניין הפנסיות הוא נשמת אפה של תנועת העבודה. ספק אם היא יכולה להתפאר בהשג גדול מן ההכרה, שעובדים ראויים לתנאי פרישה. התגובה על כל נסיון לגעת בתנאי הפרישה היא כמעט רפלקסיבית.

 

ממילא, התעקשותה של ממשלה על שינוי התנאים היא הרבה יותר מנקודתית. לאמיתו של דבר כרוכה בה קריאת תיגר על עצם תפקידם של האיגודים המקצועיים ועל עצם מערכת ההתחייבויות של המדינה לאזרחיה. בתור שכזה, הקרב על הפנסיות הוא מאורע היסטורי.

 

הוא בא על רקע משבר כלכלי מעמיק באירופה. בשבוע שעבר הודיעו שלוש ארצות – גרמניה, איטליה והולנד – שהתוצר המקומי הגולמי שלהן פחת ברבע הראשון של השנה, וזה של האיחוד האירופי כולו קפא על שמריו. האבטלה בארצות האיחוד נעה עכשיו סביב 10%, ופגיעתה רעה במיוחד בגרמניה. אומנם התחזית עדיין מראה שהשנה תירשם באירופה צמיחה, אבל שיעורה – אחוז אחד – לא יוכל לכרסם באבטלה.

 

רק דבר אחד יוכל להפחית אותה באופן ניכר: הגמשה של שוק העבודה. באירופה, ולא בה בלבד, הרעיון הזה הוא תמציתו של “הדגם האמריקני”. אין זה סתם עניין כלכלי, אלא עניין מוראלי ופסיכולוגי. היכולת לפטר עובדים היא אמצעי ההתאוששות העיקרי של תאגידים אמריקניים, והם עושים ביכולת הזו שימוש נרחב.

 

אבוי למפוטרים, לא רק מפני שהם מאבדים את מקום העבודה שלהם, אלא מפני שרשת ההגנה האמריקנית למובטלים היא חלקית מאוד, ופיטורים מן העבודה גוזלים מן המפוטר גם את ביטוח הבריאות שלו.

 

כנגד זה, היכולת לפטר בקלות מעניקה גם יכולת לשכור בקלות. באמריקה, בזמן הגאות הכלכלית של שנות ה-90, האבטלה פחתה עד סביבות ארבעה אחוזים. בעיני כלכלנים, זו בעצם תעסוקה מלאה. צריך היה אדם להשתדל מאוד בימי הגאות, כדי שלא למצוא מקום עבודה. אירופה מתקשה להגיע לרמת אבטלה כפולה מזו בימי גאות. הסיבה: הקשיחות של שוק העבודה היא חרב פיפיות, לא רק נגד פיטורים, אלא גם נגד שכירת עובדים.

 

ההשתוקקות לשבור את הכלים

 

מרגרט תאצ’ר היתה המנהיגה הלאומית שוחרת-הקרב ביותר שנראתה באירופה מאז מלחמת העולם. היא רחשה תיעוב עמוק, מן המוח ומן הבטן, לרעיון של “הסכמה לאומית”, או “קונסנסוס”. ההסכמה הזו, בין ממשלה למעסיקים לאיגודים, עמדה ביסוד שקיעתה הכלכלית של בריטניה. תאצ’ר הפשילה שרוולים, ואסרה מלחמה על האיגודים.

 

שש שנים ארכה המלחמה. במהלכן היא העבירה חקיקה רדיקלית בפרלמנט, שהפקיעה מן האיגודים את המונופול הארגוני שלהם במקומות העבודה, וחייבה אותם לערוך הצבעה בין חבריהם לפני שהם פותחים בשביתה. בשנים 1984-1985 (לעורך: תקנו-נא במטותא את סדר המספרים, 1984 מימין, 1985 משמאל) היא התנגשה חזיתית עם האיגוד המיליטנטי מכולם, זה של כורי הפחם. הכורים שבתו במשך שנה, ולבסוף נכנעו לה לחלוטין.

 

גודל נצחונה של תאצ’ר התברר רק כאשר מפלגת העבודה, בעלת בריתם ההיסטורית של האיגודים, חזרה אל השלטון ב-1997. היא לא ניסתה להחזיר את הגלגל אחור, והיא נשבעה אמונים לשוק עבודה גמיש ולהפרטה.

 

בשנות ה-80, “תאצ’ריזם” היה מיצרך פוליטי מבוקש מאוד בדמוקרטיות המערביות, ול”אשת הברזל” נמצאו מחקים לא מעטים. להשראתה של תאצ’ר יוחסו תרופות “הטיפול בהלם” שניתנו בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 לכלכלותיהן של הארצות הקומוניסטיות. אבל דרכו של כל גל אידיאולוגי שהוא שוכך. ההשתוקקות לשבור את הכלים ולהרוס את הקונסנסוס פחתה, גם מפני שקיטוב חברתי ורעיוני הוא דבר לא נעים ולא בריא, וגם מפני שבזמן של גאות כלכלית יש פחות סיבות לתקן מסלול באופן דרמטי.

 

וולפגאנג וגרהרד תאצ’ר?

 

מוקדם לחזות גל תאצ’ריסטי חדש, גם אם הקאנצלר של אוסטריה, וולפגאנג שיסל, מתענג מאוד על ההשוואה (“הכירו-נא את וולפגאנג תאצ’ר”, כתב עליו השבועון ‘איקונומיסט’ ב-8 במאי). ב-6 במאי שותקה אוסטריה בשביתת תחבורה כללית, שדוגמתה לא נראתה מאז חידוש עצמאותה, ב-1955. בשבוע שעבר השביתו מאה אלף מורים את כל בתי הספר באוסטריה, ועוד היד נטויה.

 

 

וולפגאנג שיסל, הקנצלר של אוסטריה, שבר קונסנסוס בן חצי מאה

                                                      צילום: סוכנות הידיעות הצרפתית

 

אוסטריה היתה אולי הדוגמה המובהקת ביותר בכל אירופה לארץ הנשלטת מכוח הסכמה לאומית. ההסכמה לא היתה סתם תלויה באויר, אלא תורגמה למבנה פוליטי. ארבעים שנה שלטה בה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות שתי המפלגות הגדולות, מפלגת העם (מרכז-ימין) והמפלגה הסוציאליסטית (מרכז-שמאל).

 

לפני ארבע שנים, שיסל כונן קואליציה עם הימין (לקול מחאותיו של העולם החיצון), ושלח את הסוציאליסטים לאופוזיציה. הוא חזר וניצח בבחירות האחרונות, והגדיל במידה ניכרת את ייצוגה של מפלגתו. בעיניו, זה היה מנדט לזעזע את הסטאטוס-קוו.

 

אוסטריה כשלעצמה אינה כל כך חשובה, אבל התרבות הפוליטית שלה, הניזונה מרעיונות דתיים וחילוניים של סולידריות חברתית, היא אופיינית בהחלט לחלק מאירופה. למשל לגרמניה. המעצמה הכלכלית הגדולה משכבר הימים היא עכשיו שבר כלי. השבועון “ביזנסוויק”, בכתבה ארוכה על “שקיעת גרמניה”, מזכיר, כי בשנות ה-60 הגרמנים היו אלופי העולם בייצור תרופות. עכשיו, הארץ שהמציאה את האספירין אינה מיוצגת כלל בין 15 החברות הגדולות בעולם.

 

ההכרה שההסכמה הלאומית טעונה תיקון זחלה לאיטה אל תודעתם של הפוליטיקאים. השמאל הוא השולט זה ארבע שנים ויותר, אבל גם הימין – אשר שלט 17 שנה רצופות – לא עשה כמעט ולא כלום. הקנצלר גרהרד שרודר (בצילום משמאל)חזה על בשרו את מחיר חולשתה הכלכלית של גרמניה: דחיקתה אל השוליים המרוחקים של הדיפלומטיה הבין לאומית בימי משבר עיראק. היא עכשיו “האדם החולה” של אירופה, עם שיעור הצמיחה הנמוך ביותר באיחוד האירופי, ועם – אבוי לה לבושה – המשמעת הפיסקאלית העלובה ביותר באיחוד.

 

שרודר רוצה לטפל בפנסיה, האיגודים חושבים טיפול כזה לבגידה. הוא כינס בתחילת השבוע ועידה מיוחדת של מפלגתו בברלין, כדי לבקש ממנה הצבעת אמון. אם היא תסרב, הוא רמז שיתפטר. מאחר שהתפטרותו עשויה לסלול את הדרך לממשלת ימין, מותר להניח שהוא יקבל מנדט. האם הוא יהיה “גרהרד תאצ’ר”? קצת קשה להאמין, אבל מי יודע.

 

 

עידכוני חדשות על נושאי הרשימה

 

   שביתות מגזר ציבורי משתקות את צרפת, אוסטריה וגרמניה (3 ביוני)

 

  

 

 

 

This entry was posted on יום שלישי, יוני 3rd, 2003 at 8:21 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.