קו המשווה

הנשיא, שָנוּי במחלוקת כאשר יהיה, כמובן חשוב לאֵין ערוך מן הנסיך. צ’ארלס הוא דמות קצת פאתטית. בעיני חלק ניכר של הבריטים מתמזגות בו רוב התכונות הרעות, שֶשוּרה של נסיכים גרמניים קטנים הורישו לבית המלוכה בשלוש מאות השנה האחרונות. נסיונותיו התקופתיים לדבר על ענייני סביבה ואדריכלות מעוררים עליו קיתונות של לעג. חבל, מפני שלפעמים הוא אומר דווקא דברי טעם, או לפחות דברים המצריכים מחשבה.
 
דבריו בִּגנוּת הנאנוטכנולוגיה התקבלו בצינה. פוליטיקאים שׂמאליים חזרו והזכירו, שהגיע

הזמן לכונֵן רפובליקה. אנשֵי מדע אמרו, כי מוטב לנסיך לגוון את מקורות המידע שלו, ולא להסתפק במדע בדיוני, או במדע פופולרי, כאשר הוא בא לדבר על מדע רציני. אבל טעות תהיה להניח, שצ’ארלס לבית ווינדזור ראה מֵהרהורי לִבו. הנסיך, על האינסטינקטים האנטי-מודרניים שלו (או אנטי-פוסט-מודרניים), מְשַקֵף אסכולה אירופית.
 
מלחמת מְאַסֵף בת 200 שנה
 
לאסכולה הזו יש ביטויים אנקדוטיים, ויש ביטויים רציניים; היא משתקפת פוליטית בארגונים קיקיוניים, אבל לפעמים היא ניכֶּרֶת בתהליך קבלת ההחלטות של ממשלות ושל רָשוּיוֹת רב-לאומיות. בשנים האחרונות היא לבשה כל מיני צורות, כמו “פונדמנטליזם ירוק” (בייחוד בגרמניה), כמו אנטי-גלובליזציה (בייחוד בצרפת).
 
הקורא אינו צריך לטעום בדברים האלה ביטול כולל של טענות התנועה האנטי-גלובלית, ובוודאי לא של שוחרי איכות הסביבה. אני רק טוען, באופן לא-מקורי, שֶלחֵלֶק מן הפעילים בתנועות האלה יש מניעים הרבה יותר מורכבים; מניעים, היונקים מריאקציה אירופית, שמנהלת זה מאתיים שנה מלחמת מְאַסֵף נגד מהפכות תעשייתיות ומדעיות.
 
אלמנטים של הריאקציה הזו ניכרים בַּמגַמות האנטי-אמריקניות הגוברות באירופה בשנתיים האחרונות. צריך לחזור ולהטעים, כי עצם הביקורת על ארה”ב היא לגיטימית לחלוטין. לא כל ביקורת על אמריקה היא תוצאה של אנטי-אמריקניוּת, כשם שלא כל ביקורת על ישראל היא תוצאה של אנטישמיות. אבל גם פה, גם שם, יש פתולוגיה.
 
לרוע המזל, כאשר יַעדי הפתולוגיה הזו מזַהים אותה, הם נוטים לאַבֵּד את שיווי משקלם, ולהניח מייד כי יש רק פתולוגיה. האמריקנים סיגלו לעצמם את ההֶרגֵל הזה רק לאחרונה, ישראלים כמובן מוּרגָלים בזה כמעט מאז ומעולם. הכלל הוא שפתולוגיה מניבה פתולוגיה, ובמערכת היחסים החשובה ביותר לַעתיד הדמוקרטיות המערביות – זו שֶבֵּין ארה”ב לאירופה – יש קצת יותר מדיי פתולוגיה.
 
המחלוקות על מדע וטכנולוגיה באות בשעה שהאמריקנים והאירופים עומדים על סף משבר חסר תקדים ביחסי הסחר ביניהם. האירופים תבעו מארה”ב, באמצעות ארגון הסחר העולמי, לחדול לסַבּסֵד יצוא אמריקני באמצעות הקלוֹת מס נדיבות לתאגידים. ארגון הסחר פסק לטובת אירופה, והעניק לארה”ב ארכה, עד ספטמבר השנה, לבטל את ההקלות.
 
אם ארה”ב לא תעמוד בלוח הזמנים, ארגון הסחר יַתיר לאיחוד האירופי להטיל עיצומים מסחריים בהיקף שלא היה כמותו. תיאורטית, אין זה מן הנמנע שבבוא הסתיו תיפתח מלחמת סַחַר טרנס-אטלנטית, שאת תוצאותיה הכלכליות והמדיניות קשה לחזות. איש אינו להוט ללחוץ על ההדק, אבל האצבעות סמוכות אליו מאוד.

“מצודת אירופה”

וושינגטון מצידה מאמינה, ששיקולים פוליטיים הניבו לאחרונה כמה מהלומות מסחריות לתאגידים אמריקניים באירופה. ‘פראט אנד וויטני’ (השייכת לענק הטכנולוגיה UTC) מלקקת את פצעיה, לאחר שנכשלה במיכרז של 2.5 מיליארד דולר לייצור מנועים בשביל ‘איירבוס’. המיכרז הוענק לתאגיד אירופי, אף על פי שהצעת פראט אנד וויטני היתה זולה יותר.
 
כיוצא בזה, הנציבות האירופית בבריסל עומדת כנראה להכשיל נסיון של תאגיד האחזקות הענקי GE להשתלט על תעשיית תרופות בפינלנד, ששמה Instrumentarium. בריסל כבר הכשילה בעבר נסיון של GE להשתלט על תעשיית הטכנולוגיה Honeywell.
 
לפני 11 שנה, כאשר האירופים חתמו על אמנת מאסטריכט, שעל יסודה קם האיחוד האירופי הנוכחי, לנשיא ארה”ב היו ברכות מסויגות. ג’ורג’ בוש האב אמר, “הבה נקווה שאחדות אירופה לא תהפוך למצודת אירופה        (Fortress Europe)”. לשון אחר, הבה נקווה שכאשר אירופה מבטלת את גבולותיה הפנימיים, היא לא תקיף את עצמה בחומות עבות מפני העולם הלא-אירופי.
 
החשש הזה היה מעוּגָן בהיסטוריה רבת ימים. נפוליאון היה המאַחֵד הראשון של אירופה מאז קארל הגדול, והוא הֵגיף את שעריה לפני סחר זָר, שהיה בייחוד סחר בריטי. מדינות אירופיות יצאו למסעי כיבושים מעבר לים, כדי להקים אזורי-סחר עולמיים אקסקלוסיביים.
 
יעד המלחמה העיקרי של יפאן ב-1941 היה לכונן איזור סחר בלבדי במזרח אסיה, שבו יוכרחו הכול לקנות את מוצריה, ולמכור לה חומרי גלם זולים. ארה”ב נקלעה לעימות דיפלומטי עם יפאן, עוד לפני פרל הארבור, בנסיון למנוע היווצרות של גוש-סחר כזה.
 
לפני שקמה הידידות האנגלו-אמריקנית של ימי מלחמת העולם השניה, האימפריה הבריטית עמדה כעצם בגרונה של אמריקה. פירוקה של האימפריה הזו היה לאמתו של דבר מיעדי המלחמה האמריקניים, כפי שאישר הנשיא פרנקלין רוזוולט כמעט במפורש.[X=nextPage=X]

נהמה זועפת

החשדנות האמריקנית כלפי אחדות אירופה הפכה בחודשים האחרונים לנהמה זועפת. זו בין השאר תוצאת משקלם הדיספרופורציונלי של החקלאים בפוליטיקה האמריקנית. אף כי הם מתרכזים במדינות קטנות-אוכלוסים, בייחוד במערב התיכון של ארה”ב, הם משמשים לא פעם לשון מאזניים. נציגיהם בקונגרס מגיעים לכהונות-מפתח.

למשל, יושב ראש ועדת הכספים רבת הכוח של הסנאט הוא אחד מהם, צ’ארלס גראסלי ממדינת איובה. גראסלי נזף לפני חודשיים וחצי בפומבי בשר לענייני סחר בין לאומי של ארה”ב, בגלל ההגבלות האירופיות

 על יצוא מזון מהוּנדָס גנטית (להלן, לשם הקיצור, מה”ג). כל היצוא הזה מחזיק בערך

300 מיליון דולר, לא הרבה בעוגה הכללית, אבל הרבה מאוד בשביל המדינות החקלאיות הקטנות.

נזיפת גראסלי באה בשעה לא נוחה לבית הלבן, כאשר היה זקוק לגראסלי לשם אימוץ חבילה רדיקלית של קיצוצי מסים. המימשל הוכרח איפוא להעלות לפחות מס שפתיים לעניינם של בוחרי גראסלי.

השר לסחר בין לאומי, רוברט זֶליק (שתוארו הרשמי באנגלית הוא “הנציג לענייני שיחות הסחר”, והוא חבר קבינט), כינה את ההתנגדות האירופית “לוּדית”. ה”לוּדים” המקוריים     (Luddites), באנגליה, היו הטירוריסטים הראשונים של המהפכה התעשייתית. ב-1811 הם יצאו לנתץ מכונות ייצור בבתי חרושת לטקסטיל, כדי להגן על מקומות העבודה שלהם.

בשלב הקריטי ביותר של המשא-ומתן בוושינגטון על קיצוצי המסים, ב-14 במאי, ארה”ב הודיעה שהיא תניח את תלונותיה נגד אירופה על שולחן הבוררות של ארגון הסחר העולמי. ב-21 במאי האשים הנשיא בוש את אירופה בסיכול המאמצים לסיים את הרעב באפריקה. למחרת ישב הסנאטור גראסלי בראש פגישה משותפת של שני בתי הקונגרס, לדון בנוסח הסופי של חבילת המסים. החבילה אושרה.

אין כאן שום תיאוריית קונספירציה. כך עובדת וושינגטון, כך עובדת כל מערכת פוליטית, שמור-לי ואשמור-לך. אבל האירופים משוכנעים, שזו דוגמה נוספת לאופן שבו שדולה אמריקנית פנימית מכופפת זרועות וכובלת ידיים, ומכתיבה סדרי יום בין לאומיים.

“הממשלה חייבת למלא את רצון העם”

ההתנגדות באירופה למה”ג היא עניינית – וגם אמוציונלית. צרפת היתה הראשונה שהטילה הגבלות על מה”ג, ב-1998, בטענה שנשקפות מן המזון הזה סכנות לבריאות הצרכן. ארגון הסחר העולמי אומנם מתיר לחברותיו לאסור יבוא, אם הן יכולות להוכיח שהוא מסוכן לבריאות, או לאיכות הסביבה. הוכחות חד-משמעיות לא ניתנו עד עצם היום הזה.

בבריטניה לא הוטל איסור כזה, והממשלה אינה נוטה להטיל אותו. אבל ההתנגדות הציבורית היא עצומת ממדים. סקרי דעת קהל מראים (על פי סוכנות הידיעות הפנימית הבריטית), כי רק 15% מן הבריטים תומכים בשיווק מה”ג.

זה נתון מסקרן, מפני שהוא כמעט חופף לסקרים ערב המלחמה בעיראק: רוב מכריע של הבריטים התנגדו למלחמה – אבל ממשלתם עמדה על דעתה. דיוקנם של הפעילים נגד מה”ג אינו שונה הרבה מדיוקנם של הפעילים נגד מלחמה. אפילו הדרישה זהה: הממשלה חייבת למלא את רצון העם.

“הבעיה היא שהממשלה היא כל כך פרו-מה”גית, עד שאין היא משגיחה באי-הוודאות המדעית גם כאשר היא חובטת בפרצופה”, אומר פיטר ראיילי מתנועת “ידידֵי האדמה” (תרגום לא כל כך מוצלח של Friends of the Earth).

היתכן שהמלחמה נגד המלחמה והמלחמה נגד המזון המהונדס הם שני צדדים של אותו המטבע, ושנאת אמריקה ושנאת הטכנולוגיה התמזגו? ב-14 במאי, מייד לאחר שארה”ב הפנתה את תלונותיה נגד אירופה לארגון הסחר העולמי, העתון ‘פייננשל טיימס’ הזהיר, כי “התנגשות רכבות משני עברי האטלנטי” מתרגשת ובאה, וכל אחד מן הצדדים “מצפה שהשני יפעיל את המעצורים”.

“העיסה האפורה”

המעשה בנסיך צ’ארלס ובטֶכנוֹפוֹבּיה שלו התחיל בסוף אפריל, כאשר העתונות הבריטית גילתה שהוא יוזם “פיסגת חירום” של האגודה המלכותית המדעית רבת היוקרה, כדי לדון בסכנה שרובוטים תת-מיקרוסקופיים יחסלו את המין האנושי. הוא התכוון כמובן לאחד השימושים האפשריים של זו המכונה נאנוטכנולוגיה.

תיאוריית “העיסה האפורה” (Gray Goo) שייכת למדע בדיוני יותר מאשר למדע שימושי, אבל נאנוטכנולוגיה בכלל עדיין קרובה יותר למדע בדיוני, לפחות בתודעת הדיוטות. בלשונו של טים ראפורד, עורך המדע של העתון הבריטי ‘גארדיין’, “הבעיה עם נאנוטכנולוגיה היא שאינך יכול לראות אותה, וממילא אינך יודע עד כמה אתה צריך לפחד מפניה”.

בעיני הנסיך מוויילס, מנאנוטכנולוגיה נשקפות “סכנות עצומות לאקולוגיה ולחברה”. מקור ההשראה של פחדיו הוא מיסמך שפירסמה בתחילת השנה “קבוצת הפעולה לענייני סחף, טכנולוגיה וריכוז” (הידועה בראשי התיבות ETC). המיסמך ממַחזֵר ספקולציה מרתקת של ד”ר אֶריק דרֶקסלֶר, האיש שֶטָבַע את המושג “נאנוטכנולוגיה”, והוציא את הנאנו מן האפלולית המסתורית של תיאוריה ושל מדע בדיוני.