אני חוזר ומופתע מן הדמיון בין הדינמיקות של הסכסוך ההודי-פקיסטני ובין אֵלֶה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין צורך לומר שיש הבדלים רבים, אף על פי כן מה שקורה בהודו בעצם הימים האלה מצדיק התבוננות ארוכה ומעמיקה.
באתר הזה פירסמתי עד עכשיו שתי רשימות על הדינמיקות ההודיות, ואני מציע לעיין בהן. אחת, מן הזמן האחרון, נוגעת ליוזמת השלום הנועזת והמפתיעה של ראש הממשלה ההודי הזָקִן, ואג’פאי, נגד רצונה של מפלגתו הלאומנית, ונגד רצונם של בעלי בריתו, במיוחד הקַנָאים הדתיים ההינדואיים.
עתון גרמני מייחס השבוע לוואג’פאי את ההכרזה, שהוא יפרוש מכהונתו, אם יוזמת השלום לא תעלה יפה. היום, 29 במאי, המנהיג הידוע ביותר של הקַנָאים הדתיים מאשים את ואג’פאי במכירת האינטרסים הלאומיים, ובנסיון “להשיג שלום בכל מחיר”. ואג’פאי היה במשך שנים סִמלָם הנֶעֱרץ של הקנאים, ראש הממשלה הימני הראשון של הודו, האיש שהוציא לרשות הרבים את הפוטנציאל הצבאי הגרעיני שלה.
בתחתית הרשימה על יוזמת השלום שלו אני נותן שורת קישורי-רשת (לינקים) לעידכוני חדשות אחרונים על התגובות בהודו.
רשימה מוקדמת יותר, שהתפרסמה ב’גלובס’ לפני שנה ויותר, מרחיבה מאוד את הדיבור על התרבות הפוליטית ההודית ומשקלה הגובר של הלאומנות ההינדואית, בארץ שֶעַד לפני 15 שנה התפארה באֶתוֹס החילוני, הרב-לאומי שלה.
מה מאוד הייתי רוצה שהדוגמה ההודית תשַמֵש אותנו בתהליך המחשבה על זֶהוּתֵנו ועל מקומנו בעולם. היא אינה חד-משמעית, והיא אינה ניתנת כאן כדי להוכיח תיזה. היא מיועדת בסך הכול להַפרוֹת את הדיון.
יש עכשיו התחלה של חשיבה אסטרטגית חדשה בהודו בקשר לישראל
גם בהודו מנסים למצוא קווי דמיון עם ישראל והיהדות. ויש כאלה – חלקם מפתיעים:
http://www.rediff.com/news/2003/jun/20rajeev.htm