התפרסם ב‘גלובס’, 27 במאי 2003
הרבה אירוניה היתה בישיבת סיעת הליכוד אתמול. הרבה אירוניה היתה בצלילי הראיון שהעניק ראש הממשלה ל’ידיעות אחרונות’. “לא לכיבוש”, הוא אמר בישיבה; ו”הגיע הזמן לחלק את הארץ הזו”, הוא אמר בראיון. ישראל הראל, המאשים את אריאל שרון ב”חטא תודעתי”, הזכיר אתמול שלשרון יש נסיון ניכר בהרס יישובים. עניין של זמן הוא לפני שמישהו אחר יפקוד עליו את חטא חברותו במפא”י, בשנות ה-50.
מפא”י לא היתה רק מפלגה, היא היתה גם נוסחת פעולה. מפא”י היתה אלופת העולם בפרגמטיזם. מפא”י רצתה תוצאות, ולפיכך אימצה את הכלל הידוע, שפוליטיקה היא אמנות האפשר. כשמפא”י גילתה את קצה גבול ההתקדמות, היא היתה עוצרת, לפעמים אפילו נסוגה. גם כאשר מנהיגה אמר, ש”לא משנה מה יגידו הגויים, משנה מה יעשו היהודים”, הוא ידע שגם הגויים משנים.
למדינת ישראל היה בסך הכול רק פלירט קצר מאוד עם ממשלה אידיאולוגית, המוכנה לשלם את המחיר על מה שישראל הראל היה אולי קורא “טוהר תודעתי”. זו היתה ממשלת בגין, בקיץ 1977 בואך אוקטובר. אנוואר א-סאדאת עדיין לא השליך את הכפפה, ובחלל ניסרו דיבורים על פתרון כפוי אמריקני-סובייטי. שר האוצר בימים ההם, שמחה ארליך, דיבר אז על הצורך להתכונן להטלת מצב חרום כלכלי, כדי להיאבק נגד התכתיב הממשמש ובא.
אחרי אוקטובר בא נובמבר, הפלירט האידיאולוגי הסתיים, ואמנות-האפשר הדריכה אפילו את מנחם בגין. היא הדריכה את כל יורשיו.
האם אמנות האפשר של שרון היא אסטרטגיה ארוכת-מועד, או טקטיקה קצרת-טווח? האם הוא נוהג עכשיו על פי הבנת נסיבות, שהוא מאמין כי ישתנו בקרוב; או שהוא הגיע למסקנה שהעולם השתנה?
עניינה של הטקטיקה קצרת-הטווח הוא אישיותו של נשיא ארה”ב. בבית הלבן יושב עכשיו איש קצר-רוח במידה יוצאת דופן, הנוטה לפרסונליזציה של פוליטיקה ושל דיפלומטיה. אולי זה מפני שאין לו פרספקטיבות היסטוריות, או תובנות פסיכולוגיות, אבל הסיבות אינן משנות.
ספק אם אי פעם רגשות אישיים מילאו תפקיד כל כך בולט בתהליך קבלת ההחלטות של ארה”ב. ג’ורג’ בוש נוקם ונוטר. הוא מעניש נשיאים וראשי ממשלות העומדים בדרכו; הוא מעניש סנאטורים וחברי קונגרס, שאינם מצביעים לטובת יוזמות החקיקה שלו; הוא אינו משתמט משום קרב.
עימות חזיתי עם נשיא ארה”ב מעולם לא היה רעיון טוב. עכשיו הוא רעיון טוב עוד פחות ממה שהיה.
עניינה של האסטרטגיה ארוכת-הטווח ניתן לסיכום במלה אחת, שראש הממשלה חזר עליה באוזני ידידו ותומכו ויליאם סאפאייר, בעל הטור מן ה’ניו יורק טיימס’. “תקווה”, הוא אמר. הוא היה יכול להשתמש גם במלה ההפוכה, “ייאוש”. הוא היה יכול לדבר על הצורך הבהול בנורמליזציה – לא של יחסי ישראל עם שכניה, אלא של “המצב הישראלי”.
“אל תירא עבדי יעקב” אינו תחליף ל“ותשקוט הארץ ארבעים שנה“. אלה המדברים על הנצח נוטים לשכוח את תוחלת חייהם של שומעיהם.
הטעות הטראגית של כל תנועת שחרור לאומית היא שבין עבר אידיאלי לעתיד גדול היא מפַתַחַת בוז כלפי ההווה. מפני שהיא מאמינה בַּנֶצַח, היא מייחסת את “כאן ועכשיו” לחולשת דעת קיבוצית, ל”חֵטא תודעתי”. היא מניחה את נכונותם של החיים להוסיף ולהקריב לטובת מי שעדיין לא נולדו, או לכבודם של מי שכבר מתו. נורמליזציה היא בעיניה התפַּנקוּת מנוּוֶנֶת. נורמליוּת היא בעיניה שיינקין, או אחד העם, זאת אומרת צירוף של הֶדוניזם ומטריאליזם.
אולי אחת השאלות המעניינות ביותר של הימים האלה היא אם אריאל שרון העלה את “כאן ועכשיו” אל ראש סדר היום שלו. אין זה רעיון רע, שראש ממשלת ישראל ישָרֵת את צורכי ההווה, לפני שהוא מושיט את ידו ונוגע לַנֶצַח בַּמֵצַח, ולפני שהוא מעלה באוב רוחות רפאים בנות 3,000 שנה.
האם למתים יש זכות הצבעה בקלפי? בעניין העלאת רוחות רפאים באוב לצרכים פוליטיים ואידיאולוגיים ראה:
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=309
לא רק מנהיגים ישראלים נוקטים גישה זו. אם אני לא טועה, מלכים קדומים ואפיפיורים סחפו אחריהם את הציבורים שלהם למסעות הצלב תחת איצטלת הצלתו של “ביתו של ישו”, הקיסרים היפנים עשו זאת בחסות השושלת שלהם שנבעה מהאלוהים, והשיעים עושים זאת בחסות עלי, שהיה אמור להיות היורש של מוחמד.
מנחם שינקין ואחד העם מוזכרים בכתבה, ואני מתאר לעצמי שהם מוזכרים משום הרחובות שקרואים על שמם. אבל משעלה שמו של אחד העם, אולי יותר להזכיר דברים שכתב מר גינצבורג המנוח על עם ישראל ויחסו לעכשיו:
“…די לנו לפתוח את ‘סדר תפילה’ בשביל לראות כמעט בכל עמוד ועמוד, שהשאיפה הפנימית להתגשמות האידיאל הנבואי בכל היקפו העולמי לא עזבה את עמנו אף בתקופות היותר אכזריות, עם היותו הוא עצמו נתון לסכנה ונודד מארץ לארץ מפני רודפיו. חיי הוה לא היו לו לישראל מעולם. תמיד היה שרוי בצער ומלא כעס ותמרורים על הרעה והרשעה שבהוה. אבל תמיד היה מלא עם זה תקוות מזהירות ואמונה עמוקה בנצחון הטוב והצדק לעתיד, וסִמוכים לתקוָתו ואמונתו היה מבקש ומוצא תמיד בחזיונות העבר, בהם ראה מהרהורי לבו ועמל לקשטם בכל מני קשוטים בשביל לעשותם מעין ‘אספקלריא של העתיד’…
“…אין ה’נבואה’ מסתלקת אלא לזמן ואחר כך היא חוזרת ותוקפת את נושאה ומושלת בו בעל כרחו. גם העם הנבואי חזר והכיר את עצמו בעל כרחו, ואנו רואים ‘אתרעותא דמשה’ שוב בוקעת ועולה, ואותו הרוח, שקרא לו למשה לפני אלפי שנים ושלחו לתעודתו שלא מרצונו, – הוא חוזר וקורא גם עתה לדור אחרון: ‘והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים. חי אני, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם’…”
(“משה”, מתוך “על פרשת דרכים”, עמ רכא-רכב)
את הדברים כתב אחד העם כדי לעודד רוחו של עם שחיי ההווה שלו היו רצוצים, ומכאן שהיה מן אופטימיזם בדברים, כשנכתבו. אך בעותה מידה אפשר לקרוא אותם גם בתוגה, ולתהות אם קליפת הרציונאליות והפרקטיות שעטה עם ישראל משהקים את מדינתו, לא תתפוקק ותתפוגג עם משבה החוזר של אותו רוח שקרא למשה ושלחו.