הכול בגלל ליאו

התפרסם בטור ‘קוֹל הָמוֹן’, במוסף סוף השבוע שלגלובס, 23-22 במאי 2003

שטראוס: הפילוסוף כאיש צעיר

אני מנחש באופן לא-מוסמך — וּבעניין הזה אין לי כל ברֵרה, מפני שאיש אינו מוסמך לנַחש את כוונותיו של האיש המנוּחָש — כי ליאו שטראוס לא היה מתפעל ביותר מן העניין הפתאומי שהוא מעורר.

הפליט היהודי מגרמניה של היטלר אמר פעם על תלמידיו האמריקניים הצעירים, כי בהשוואה לאירופים הם נראו “פראים גמורים כאשר הגיעו לאוניברסיטה. הם לא ידעו כמעט ולא כלום על הוֹגֵי-הדעות, אשר היו לחם חוּקם של חבריהם מֵעֵבֶר לַיָם; קל וחומר לא עלתה כלל על דעתם המחשבה, שהם יוּכלוּ לפַתח יחסים איתם”, זאת אומרת עם ההוגים ההם.

ליאו שטראוס, אשר מת בדיוק לפני שלושים שנה, חשב שפילוסופיה נועדה לִמעַטים. הוא היה פילוסוף ותיאולוג, שהתחיל בברלין, המשיך בלונדון ובניו יורק, וסיים בשיקאגו. אוניברסיטת שיקאגו היתה חֲממה מפורסמת לכל מיני רעיונות, אשר זוֹהוּ בשליש האחרון של המאה ה-20 עם הימין. השֵם המוּכָּר ביותר שֶהֵניבה שיקאגו הוא כמובן זה של מילטון פרידמן, הכלכלן חתן פרס נובל. ליאו שטראוס היה הרבה פחות ידוע.

בימים האלה, ליאו שטראוס מופיע בעמודי החדשות. הוא לא הופיע בהם בחייו. מה לו בעמודי החדשות אחרי שֶעַצמותיו היו לאבק?

בעינֵי מספר מפתיע של אנשים, שטראוס מייצג עכשיו הסבר של שֵם אחד לִמגמת פּניה של ארה”ב בעולם. מספר מפתיע של תלמידי שטראוס ותלמידי-תלמידיו ממלאים תפקידי מפתח בתיכנון מדיניות החוץ והבטחון האמריקנית. בחודשים האחרונים גברה הנטיה לייחס את המדיניות הזו לקבוצה קטנה ואינטימית של אינטלקטואלים, ולפיכך שאלת ההשראה של האינטלקטואלים האלה נראית חשובה.

אני מודה שהדיון הזה מעניין אותי פחות בגלל תכניו הפילוסופיים, ויותר בגלל מה שהוא מלמד על התרבות הפוליטית והתקשורתית באמריקה, ועל מקומם של רעיונות בזירה הציבורית.

אמריקנים הם אנשים פרגמטיים, ואינם נוטים להרהורים מופשטים, בוודאי לא במידה המתקרבת אל הצרפתים או אל הגרמנים, או אל אירופים בכלל. אבל משנות ה-60 ואילך חל תהליך מסוים של אינטלקטואליזציה, והוא התרחש דווקא בימין. עד אותו הזמן, הימין היה ישימון צחיח. את השממה התחילו להפרוֹת בייחוד אינטלקטואלים יהודיים, שבדרך כלל היגרו מן השמאל, לפעמים אפילו מן השמאל הקיצוני. במרוצת השנים הם קיבלו את האיפיון הקיבוצי “השמרנים החדשים”.

הם התחילו מאבק נגד מה שהם חשבו למימסד התרבותי השמאלי: בפוליטיקה, באקדמיה, בתקשורת (ומכאן גם בא אחד הכינויים של תנועתם, “תַרבּוּת הַנֶגֶד”, או Counter-Culture). הם סיפקו אידיאולוגיה רהוטה וּמלוּטשת לימין האמריקני, והעניקו לו דינמיוּת ואפילו אופנתיוּת. הם העמידו את התנגדוּתוֹ להגמוניה השמאלית בקונטקסט רחב של הגנה על החֵרוּת, אם זה מפני קומוניסטים מִחוּץ בימי המלחמה הקרה, ואם זה מפני ליברלים וּמתירנים מִבּית.

ליאו שטראוס היה המכַנֶה המשותף שלהם. הוא היה ראשון המהגרים מן השמאל אל הימין. הוא חזה מִבּשָׂרוֹ את עליית היטלר — והוא ייחס אותה לחוּלשת המוסדות הליברליים של הרפובליקה הוויימארית, זו שהוקמה על חורבות הקיסרות הגרמנית, לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא מצא בה עודף של סובלנות כלפי אויביה המושבעים ביותר. את חולשתה הוא ייחס ל”רֶלאטיביזם” המוּסָרי שלה: הוויתור על הנחות יסוד של מוּתר ואסוּר.

וזה רחוק מלהיות הכול… עוד כּוֹתָרים אפשר למצוא באתר הרשת של אמזון

שטראוס גם ראה את הטובים בבנֵי דורו מְאמַצים את הנאציזם אל חיקם. טראומטי במיוחד בשבילו היה המַעשֶׂה בַּפילוסוף המהולל מרטין האיידֶגֶר, אשר שטראוס חשב לגדול הוגֵי הדעות של זמַנוֹ. כאשר האיידֶגֶר קיבל את עליית היטלר בתשואות, שטראוס בא לכלל מסקנה שבעוכריו עמדה עצם המוֹדרניוּת. את ההצלה יש איפוא לבקש בפילוסופיה של העולם העתיק, אצל סוקראטס ואפלטון.

אבל הפילוסופיה הזו אינה שווה לכל נפש, חשב שטראוס. למען האמת, אין היא מיוֹעדת בִּרצינוּת אלא לִנפשוֹת מעטות. נסיון של הרבים להבין אותה, או ללמוד אותה, לא רק נידון לכשלון, אלא נובעת ממנו סכנה למירקם החברתי. הבנה שטחית של פילוסופיה מניבה ניהיליזם הרסני, זאת אומרת התנהגות אנטי-חברתית והטלת ספק בעצם קיומה של המדינה.

מִהיוֹת שטראוס משוכנע ביתרון הפילוסופיה של העולם הָעַתיק, הוא האמין בְּרעיונות הרפובליקה של אפלטון, וּבַצורך להפקיד את ההנהגה בידי מיעוּט קטן של אנשי-מַעלה. האֶליטיזם הזה עורר על שטראוס קיתונות של בוז מצד השמאל, והוא תוֹאַר בין השאר כ”נאצי יהודי”.

  • בסוף 2004 יצא ספר חדש, בהוצאת אוניברסיטת יֵיל, ‘ליאו שטראוס והפוליטיקה של האימפריה האמריקנית’. אפשר לקרוא על הספר הזה, על הרשת, במוסף הספרים של ה’ניו יורק טיימס’.
  • דיון ביקורתי על תפקידם של אינטלקטואלים בפוליטיקה אפשר למצוא בספר ‘פּוֹחֲזֵי הַדַעַת’ (The Reckless Mind), שסקירה נפרדת שלו הופיעה במוסף ה’ניו יורק טיימס’.

תלמידי שטראוס התחילו להישמע ולהשפיע עוד בשנות חייו האחרונות. הם התחילו להציע את שירותיהם לפוליטיקאים רפובליקניים, אם זה כיועצים, או ככותבי נאומים. הם התחילו להזהיר מפני התוצאות של התרחקות אמריקה משורשיה בציוויליזציה המערבית.

תרומה מפורסמת היתה ספרו של הפילוסוף היהודי אלאן בלום, אשר תורגם לעברית בשם “דילדולה של הרוח באמריקה” (1987). תלמיד אחר של שטראוס, ויליאם בֶּנֶט (Benett), היה שר החינוך במימשל רייגן, והפך לימים לכוהן הגדול של התנועה להנחלת “ערכים” (לפני שהתגלה כי הוא מהמר קאזינו כפייתי, שהפסיד מאות אלפי דולרים בלאס וגאס ובאטלנטיק סיטי. מאז, קולו הֶחסוּד נדם).

תלמידי שטראוס אפשר למצוא כיום בעמדות השפעה במשרד ההגנה האמריקני. המִשנֶה לשר ההגנה, פול ווּלפוֹביץ, הוא אחד מהם. ווּלפוֹביץ מתואר, לפעמים אולי במידה של הפרזה, כַּ”מוח שמאחורי מלחמת עיראק”. תלמיד אחר של שטראוס הוא ריצ’ארד פֶּרל, שהיה עַד לאחרונה יושב ראש המועצה המייעצת של הפנטגון. תלמיד אחר, אברהם שוּסְקי, ממלא תפקיד באגף התיכנון של משרד ההגנה.

פול ווּלפוֹביץ: בא כוחו של שטראוס עֲלֵי פנטאגון?

האם זה אומר שֶחוּג-סתרים שטראוסי מוציא אל הפועל את הדוקטרינות של הגוּרוּ המֵת? לאו דווקא. הגוּרוּ המֵת לא האמין כלל בהגמוניה של ארץ אחת במערכת הבין לאומית. הוא היה אויב הקומוניזם הסובייטי, אבל לא רצה שארה”ב תנצח את הקומוניזם הזה, רק כדי לרשת את יוּמרוֹתיו המשיחיות.

מה אם כן “שטראוסי” במדיניות הנוכחית? השיטה, אומרים בעלי התיאוריה השטראוסית. יחידֵי-סגוּלה מעַטים מעַצבים את המדיניוּת מאחורי הקלעים, מבלי לגלוֹת את כוונותיהם האמתיות. הם מייסדים אותה על אותו “השקר האציל”, שאפלטון ראה בו הכרח לשגשוגה של המדינה.

לאיפיונים האלה יש צלילים מובהקים של תיאוריות קונספירציה, ואני נוטה להקל בהם ראש. אני מתענג, לעומת זאת, על נוכחותם של פילוסופים קדמונים וקדמונים פחות בדיונים על מדיניות חוץ. אשרי העיר, שפרשניה הפוליטיים צריכים לקרוא מדי פעם את אפלטון, כדי להבין על מה מדברים שרי ממשלתם.

עוד באתר הזה

מקורות על הרשת

  • וולפוביץ ומלחמת עיראק — האם אידיאולוגיה גברה על הביון? מאמר ב’ניו יורק טיימס’ (14 ביוני 2003)
  • “ליאו שטראוס האמתי”, מאמר ב’ניו יורק טיימס’ מאת בתו של שטראוס (7 ביוני 2003)
  • ביטוי מעניין לפופולריות הפתאומית של ליאו שטראוס אפשר למצוא באוסף קטעי העתונים, שמביא אתר רשת, הנקרא Straussian.net.
  • תיאוריית קונספירציה שטראוסית התפרסמה באפריל 2003 בהרחבה יתרה בעתון הצרפתי “לה מונד”, ואפשר למצוא אותה גם בתרגום לאנגלית.
  • מאמר ארוך על תולדות ‘השמרנים החדשים’ מאת אחד האבות המייסדים שלהם, פרופ’ ארווינג קריסטול, אפשר למצוא באתר הרשת של Weekly Standard, כתב עת פוליטי שמרני שיסד ויליאם קריסטול, בנו של ארווינג, בעצמו פעיל ידוע של הימין החדש.
  • ביקורת רדיקלית מצד שמאל על שטראוס ועל ‘השמרנים החדשים’ אפשר למצוא ב CounterPunch.

15 Responses to “הכול בגלל ליאו”

  1. חומוס אשכרה הגיב:

    אחלה מאמר, מהסוג שלא ציפיתי למצוא פה אלא יותר ב”אייל הקורא” (www.haayal.co.il).
    רק בעייה אחת ליוותה אותי במהלך הקריאה.
    הניקוד הזה!
    הוא נותן לי הרגשה של חוסר נינוחות.
    כאילו מישהו מנסה ללמד אותי איך צריך לדבר.
    אני מרגיש שפוגעים בחופש שלי.

    🙂

  2. מישהי הגיב:

    הערה טובה חומוס.

  3. מישהי הגיב:

    אתה מעדיף עם הניקוד שלך לצייר הבעות פנים.

  4. דורי הגיב:

    והשראתה על ה”ניאו-קונס”
    בכתבה של פיטר ברקוביץ השוללת את הטיעונים
    על האליטיזם של שטראוס.
    לומר שחל תהליך של אינטלקטואליזציה בקרב
    השמרנים החדשים, זה כמעט להוציא עליהם דיבה (-:
    אבל זוהי כמובן חירותם של הפרשנים

    http://www.weeklystandard.com/Content/Public/Articles/000/000/002/717acusr.asp

  5. אחת העם הגיב:

    ואצלנו? אולי גם שרון השולף חדשות לבקרים מיני הצהרות סותרות, הוא כאותם יחידי סגולה מעצבי מדיניות נסתרת?
    מאמר מעורר מחשבה.

  6. שמואל הגיב:

    כרגיל אצל קרני כתבה מרתקת. יחד עם זאת, נראה לי שהראיון לפיו ניהול מדיניות החוץ ראוי להיות נחלתה של אליטה מצוצמצת היה קיים בארה”ב עוד קודם ואינו חידוש של של שטראוס או תלמידיו.
    חוקת ארה”ב מחייבת את הנשיא לקבל את אישור הסנאט (גוף אליטיסטי לעילא שחבריו לא נבחרו) לאמנות בינ”ל.
    גישת הריאליזם המדיני, ש”נביאה” הבכיר בממשל היה הנרי קיסינג’ר, שוללת כל תרומה של הציבור למדיניות חוץ ורואה את המנהיגים כיחידים המוסמכים לקבוע מהו האינטרס הלאומי ולפעול להגשמתו.

  7. rbj הגיב:

    חברי הסנט האמריקאי כן עומדים לבחירה, בדיוק כמו אנשי הקונגרס, הנשיא וסגנו.

    אולי התבלבלת עם בית הלורדים הבריטי, שגם הוא עובר תהפוכות בשנים האחרונות.

  8. איל קורא הגיב:

    האם היתה קרבה משפחתית כלשהי בין שטראוס למרטין בובר?

  9. שטראוסייני הגיב:

    נדמה שהיסוד היותר מרכזי במדיניות ארה”ב אינו השקר האציל, אלא תפיסת הטוב והרע כיסודות מוחלטים ולא כיחסיים על פי העמדות הריליטיביסטיות השליטות (פוסטמודרניזם, אקזיסטנציאליזם, ניהיליזם וכדו’). הגדרת ציר הרשע, ולא ציר האויב מסמנת תפיסה חדה של טוב ורע. השקר האציל שייך דוקא למדיניות פנים, כיוון שחשיפת הספקנות הנטועה עמוק בעיון הפילוסופי (למרות ההכרה בטוב ורע מוחלטים תמיד יש ספק מהם בדיוק) מערערת על היסודות הדוגמאטיים ההכרחיים לקיומה של כל חברה.

  10. ליידי הגיב:

    האמונה כי הגישה שלך או זאת של זמנך עולה על זאת של העבר הינה בעלת משמעות מסוכנת והרסנית למחקר היסטורי

    http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-2512.htm

  11. oren הגיב:

    All the links in this article are broken
    here is one that I manage to uncover

    # מאמר ארוך על תולדות ‘השמרנים החדשים’ מאת אחד האבות המייסדים שלהם, פרופ’ ארווינג קריסטול, אפשר למצוא באתר הרשת של כתב העת שֶיָסַד, The Public Interest.

    http://www.nationalaffairs.com….neoconservative-from-the-start

Leave a Reply