כמה שהוא רצה להיות נשיא

 

 

"הדרך לנצחון", אומרת הַכְּרָזָה, אבל קארלוס מֶנֶם נמלט עוד לפני שריקת הסיום

                                                      צילום: סוכנות הידיעות הצרפתית

 

 

 

נדיבות בזמן נצחון, או בזמן תבוסה, אינה מסימני ההֶכֵּר של הפוליטיקה הארגנטינית. ב-15 במאי, ארבעה ימים לפני הסיבוב השני והמכריע בבחירות לנשיאות, קרלוס מֶנֶם החליט שסידרו אותו. הוא אומנם ניצח בסיבוב הראשון (24% לעומת 22% של מתחרהו הקרוב ביותר), אבל כל הסימנים הראו, שלארגנטינים אין חשק להחזיר את מֶנֶם אל "הבית הוָרוֹד", מִשכַּן הנשיא בבואנוס איירס.
 
סוף סוף, הוא כבר ישב שם פעם, במשך עשר שנים, עד 1999, הניב יותר שערוריות מְסַמרוֹת-שיער מֵרוב בני התמותה, והשאיר בעקבותיו בניין קלפים. זמן קצר אחרי שיצא, כלכלת ארגנטינה נכנסה לסחרחורת מבעיתה, ובסוף 2001 היא התפקעה. מאחר שאיש לא היה מוכן עוד להלוות לה כסף, היא נאלצה לשמוט חובות של 141 מיליארד דולר, אקט הַשמיטה הגדול ביותר של כל הזמנים. המעמד הבינוני שלה ירד מנכסיו בן-לילה. בתוך עשרה ימים התחלפו בארגנטינה ארבעה נשיאים, וגם הרביעי השתוקק לצאת במהירות האפשרית.
 
לא מעט פוליטיקאים, שֶהמיטו אסון כבד על ארצם ועל חברתם, מבקשים הזדמנות שניה. אבל מֶנֶם רצה לא הזדמנות שניה, אלא שלישית, ורביעית וחמישית. לא-להיות-בשלטון היה מצב לא-טבעי בשבילו, מקור של שיעמום בלתי פוסק. את המירוץ השלישי הוא התחיל עוד כשהוחזק במעצר-בית, בקשר עם פרשות שחיתות המיוחסות לו ולכמה משרי ממשלתו.
 
היה לו סיכוי אחד: לנצח בבחירות המוקדמות בתוך המפלגה הפֶּרוניסטית, זו יצירת-כַּפָּיו של דמאגוג פופוליסטי משנות ה-40, שֶרוּחוֹ הרעה מוסיפה להתפַּעם בארגנטינה עד עצם היום הזה. כוחו הארגוני של מֶנֶם היה מספיק לו בִּבחירות פנימיות, ובתור מועמד רשמי של המפלגה הוא לא היה מתקשה כנראה להביס כל טוען אַחֵר לנשיאות. 
 

אבל המימסד של מפלגתו התחַכֵּם לו. לא יהיו בחירות פנימיות – החליט הנשיא הזמני של ארגנטינה, אֶדוּאַרדוֹ דוּאַלְדֶה, פֶּרוניסט אחר, שהיה פעם סגַנוֹ של מֶנֶם, אבל נעשה אויבו הַמָר. תחת זאת הוחלט, כי כל הטוענים לנשיאות, מכל המפלגות, יתייצבו בסיבוב הראשון של הבחירות הכלליות, והבוחר הארגנטיני יעשה את הסלקציה.
 
הסיבוב הראשון מילא את ציפיות דוּאַלדֶה: שני המנצחים היו אנשי מפלגתו, וּבתחרות פתוחה בין פֶּרוניסט לפֶּרוניסט, כאשר כל ארגנטינה מצביעה, לא היה למֶנֶם סיכוי.

 

"המחווה האחרונה, מחוות המנוסה"

 

ב-15 במאי חזר מֶנֶם הביתה, אל לַה-רִיוֹחַה, הפרובינציה הקטנה שממנה הגיח בשנות ה-80. "פרובינציות" בארגנטינה הן כמו מדינות בארה"ב, עם מושלים ועם בתי מחוקקים, והן חֲמָמוֹת גידול לנשיאים. מי אמר, שרק פוליטיקאים מבואנוס איירס צריכים לנהל את ארגנטינה.

 

ובכן? שאלו את העתונאים את מֶנֶם בנמל התעופה של לַה רִיוֹחַה. מה החלטת? האם אתה פורש? "אל תאַבדוּ את אמונתכם", הוא השיב להם מבלי להשיב. "כאשר אנשים מאבדים את אמונתם, הם מאבדים הכול". והוא הלך לשחק גולף.

 

אחרי שֶמָתַח את עצביה של ארצו במשך 24 שעות, הוא הודיע שלא יתמודד בסיבוב השני. ההודעה הזו הפכה את מתחרהו, נֶסטוֹר קירצ’נֶר, לנשיא הנבחר. "קירצ’נר יכול לשמור לעצמו את 22 האחוז שלו", אמר מֶנֶם, "לי שמוּרה תמיכת העם". והוא האשים את הנשיא דוּאַלדה ואת המימסד, שקשרו קשר נגדו, כדי לגזול ממנו את הבכורה.

 

לא לנצחון הזה קיווה קירצ’נר. הנשיא המיועד חרק שיניים. "מֶנֶם גילה את פרצופו האמתי, פרצוף הפחדן", אמר קירצ’נר, "הוא עשה את המֶחוָה האחרונה שלו, מֶחוַת המנוּסָה". אלה לא היו סתם מלים של הקנטה. הסתלקותו של מֶנֶם מן המירוץ שללה מקירצ’נר את ההזדמנות לקבל מנדט ברור. בהתחשב בממדי בעיותיה של הארץ הזו, הנשיא יהיה זקוק לכל קוֹרֶט של אשראי, וכאשר יקבל החלטות קשות יהיה עליו לטעון שהוא הוסמך לקבל אותן.

  

5,000% אינפלציה

 

לא שמנדטים ברורים מבטיחים איזשהו דבר בארגנטינה. חואן פֶּרוֹן, בערוב ימיו, נחל נצחון עצום ממדים בבחירות (ב-1973), מת כעבור תשעה חודשים, והנחיל לאשתו-יורשתו אנרכיה פוליטית וכלכלית. שלוש שנים אחר כך באו הגנרלים, וכוננו את אחת הרודנויות עקובות-הדם ביותר של זמַנָם.

 

משטר הגנרלים התמוטט ב-1983, והארגנטינים בחרו איש שייצג לא סתם את ההיפך מן הגנרלים, כי אם את ההיפך מפֶּרוֹן, ואת ההיפך מרוב נשיאיהם ב-50 השנה הקודמות, איש הגון להפליא ששמו היה ראול אלפונסין. הוא קיבל מנדט ברור, והוא נכשל כשלון איום ונורא. בסוף כהונתו, כאשר האינפלציה בארגנטינה הגיעה ל-5,000%, אלפונסין היה כל כך להוט להסתלק מן הנשיאות, עד שהזמין את יורשו לתפוס את מקומו מייד, חמשה חודשים לפני סופה הרשמי של כהונתו.

 

היורש היה קרלוס מֶנֶם. בחירתו העבירה חלחלה בגֵווֹ של המעמד הבינוני וּבגֵווֹ של עולם הפיננסים. רוחו של חואן דומינגו פֶּרוֹן נדפה ממנו למֶרחַקים: דמאגוג, פופוליסט, איש שֶכּל מַהוּתוֹ וּמיהוּתוֹ היו התרסה נגד המימסד.

 

מֶנֶם הפתיע. במקום להדפיס כסף, ולהמשיך את שליטתה של המדינה במיגזרים ניכרים של הכלכלה, הוא הצטרף אל הגל ה"ניאו ליברלי", אשר שטף חלקים ניכרים של אמריקה הלטינית. "ניאו ליברלים" היה כינוי הגנאי שהשמאל נתן לממשלות, אשר ניסו להטות את ארצותיהן אל מסלול כלכלי קפיטליסטי מודרני. מֶנֶם ייצב את המטבע, או בכל אופן לא הפריע לשר האוצר שלו לייצב; מֶנֶם הפריט את נִכסֵי המדינה; מֶנֶם רכש את חיבתו של וול סטריט, ונעשה מבעלי בריתה הנאמנים של ארה"ב. הוא הוריד את האינפלציה ל-4%.

 

הנֵס הארגנטיני היה שם דבר, עד שהתברר כי הוא עומד על כרעי תרנגולת. מֶנֶם אומנם עשה דולריזציה של הפֶּסוֹ, מה שמנע ממנו להדפיס כסף; אבל את מה שלא הדפיס, הוא לווה. ואת מה שלא היה יכול לפרוע, הוא מימן באמצעות אשראי חדש. אלה היו שנות ה-90 הרועמות, וקרן המטבע הבין לאומית ובנקאי וול סטריט האירו לו פנים.

 

יורשו ביש המזל, פרננדו דה לה רוּאַה, מן המפלגה הרדיקלית, שילם את המחיר. כאשר קרן המטבע סירבה להקצות אשראי חדש, ארגנטינה פשטה את הרגל, ולה רוּאַה התפטר. לפני מאה שנה, שמיטת חובות קטנה בהרבה מזו של ארגנטינה היתה מניבה אל-נכון התערבות צבאית בין לאומית. הפעם, משרד האוצר של ארה"ב משך בכתפיו.

 

מישהו קרא לזה "ה Laissez Faire הגדול ביותר בתולדות הדיפלומטיה", הֶחָלָה מלאה של פילוסופיית השוק החופשי על היחסים הבין לאומיים. כמובן, האדישות לאסונה של ארגנטינה היתה אפשרית, מפני שלא היתה סיבה להניח שהיא תתפשט, ותסכן את יציבותה של המערכת הבנקאית הבין לאומית. אומללותם של מיליוני ארגנטינים לא היתה סיבה מספקת.

 

ובכלל, האמינה וושינגטון, הגיע הזמן ללמד את הארגנטינים שהם אינם יכולים לחזור ולבחור פוליטיקאים, המבטיחים להם גן של ורדים, תמיד וללא תנאי.

 

כמו ביל והילארי

 

התרסקותה של ארגנטינה בסוף 2001 הפילה אותה אל קרקעית כל כך נמוכה, עד שהחבטה עצמה הספיקה כדי להתחיל להמריא. היא רושמת עכשיו עודפים ניכרים במאזן המסחרי שלה, והשנה חזויה לה צמיחה של 3.5%. אבל 22 מ-37 מיליון תושביה חיים מתחת לקו העוני, ואחד מכל חמישה מחוסר עבודה.

 

הנשיא קירצ'נר מוחה דם ממצחו אחרי התנגשות עם צַלָם

                                                                צילום: רויטרס 

 

הנשיא החדש, נסטור קירצ’נר, נוטה לחשוב את עצמו לבן דמותו של ביל קלינטון. מדוע לא? ממש כמו קלינטון, גם הוא מגיע לנשיאות מכהונת המושל של מדינה דרומית קטנה. איש כמעט לא ידע את שמו עד שזינק אל המירוץ (והוא זינק, והצליח, מפני שהשמות המפורסמים לא העזו לזנק).

 

ממש כמו קלינטון, גם לקירצ’נר יש אשה עם יומרות פוליטיות עצמאיות. היא אפילו אינה צריכה לתכנן להיבחר יום אחד לסנאט, מפני שהיא כבר סנאטורית ידועה ורבת השפעה. כמו קלינטון, גם הוא יכול להגיד לארגנטינים בקריצה, שהם "מקבלים שניים במחיר של אחד".

 

כמו קלינטון, קירצ’נר מקבל לידיו את הנשיאות בזמן משבר. כמו קלינטון הוא מבטיח קודם כול ליצור מקומות עבודה. הוא אומר שבשנת כהונתו הראשונה תוציא ממשלתו עד שלושה מיליארד דולר על עבודות ציבוריות.

 

אבל בניגוד לקלינטון, הוא הנשיא הנכנס של ארץ שירדה זה כבר מגדולתה, קודם כול בגלל תרבות פוליטית נפסדת, ורק אחר כך בגלל ניהול כלכלי כושל. כלכלה אפשר לרפא בצווים, תרבות פוליטית אינה משתנה רק מפני שמישהו מצווה על שינויה.

 

 

אמריקה הלטינית פונה שמאלה

 

 

הנשיא החדש של ארגנטינה, נֶסטוֹר קירצ’נֶר, אומנם אינו איש שמאל רדיקלי, אבל הוא מייצג העדפה שמאלית. אין הוא נוח לארה"ב (הוא נראה בצילום משמאל בחברת פידל קסטרו, שְׂנוּא נַפשה הגדול ביותר של וושינגטון באמריקה הלטינית), אין הוא נוח לוול סטריט, הוא מדַבֵּר על דחיה נוספת של פרעון חובות, הוא מציע ליצור מקומות עבודה באמצעות יתר מעורבות של הממשלה בכלכלה.

 

במובן הזה, עלייתו של קירצ’נר מציינת המשך של מהלך מעניין בדרום אמריקה: הסתלקותן של ממשלות שהבטיחו לצרף את היבשת אל מהלך הליברליזציה כלכלית בעולם. בימי השׂיא של ה"ניאו-ליברליזם" הלטינו-אמריקני, באמצע שנות ה-90, ממשלות פרו-קפיטליסטיות נלהבות ניהלו את כל הארצות הגדולות והבינוניות של דרום אמריקה.

 

ב-1998 התחילה הבריחה מן הניאו-ליברליזם, תוצאה של משברים כלכליים וחברתיים, ושל הופעת מנהיגים פופוליסטיים ממין חדש או ישן. ראשונה היתה ונצואלה, אחר כך הצטרפו פרו, אקוואדור ובמידה פחותה בוליביה; בסוף השנה שעברה בחרה ברזיל נשיא סוציאליסטי בפעם הראשונה בתולדותיה; ועכשיו, פחות או יותר, גם ארגנטינה.

 

האם זו רק תנודה טבעית של המטוטלת, חלק מן המחזוריות של הפוליטיקה? זו התקווה בוושינגטון.

 

 

השאר תגובה