האם משורר הודי זָקֵן יביא את השלום?

 

 

ראש ממשלת הודו, אַטַאל בִּיהַארי וַאגְ’פַּאִי, הודיע שֶיְנַסֶה

“פעם שלישית ואחרונה” להשיג שלום עם פקיסטן

 

 

הכול כל כך דומה. ראש הממשלה הזקן, במחצית השניה של שנות השבעים שלו, מפתיע את המחנה הלאומי, שאליו הוא שייך, וקורא לחידוש תהליך השלום. הוא כמובן רוצה, שהטירור ייפסק לפני שיתחילו הדיבורים – אבל הוא עושה מייד מֶחווֹת: הוא חוזר ופותח את ערוצי ההידברות הישירים, הוא פותח את הגבול, הוא מחדש את קשרי התחבורה.

 

עמיתיו הקרובים ביותר מופתעים, כאשר הוא מכריז בנאום לפני בית הנבחרים, “איננו רוצים לשכוח את הֶעָבָר, אבל גם איננו רוצים להיות משועבדים לו”. בעלי בריתו של ראש הממשלה מימין מזהירים אותו, שלא יָעֵז לוותר אף על שעל אחד. הם רוטנים על ירידת המוראל הלאומי. ארצנו, הם אומרים, “צריכה להשתחרר מסימני עייפות המלחמה שלה”.

 

זה קורה עכשיו בהודו. וזה כל כך דומה, עד שגניבות ספרותיות נעשות בהיסח הדעת. אחד מעתוני ניו דלהי הודיע השבוע בכותרת ראשית, כי “מפת הדרכים מוכנה”. הוא לא התכוון לישראלים ולפלסטינים, אלא להודים ולפקיסטנים. בסכסוך הנצחי ביניהם (התחיל ב-1947, בעקבות חלוקה בידי הבריטים, למי שמחפש עוד צדדי דמיון) יש עכשיו הפשרה, דיבורים של פיוס, סימנים מסוימים של התקדמות.

 

אבל גם ההודים, גם הפקיסטנים, זוכרים שכבר היו דברים מעולם. ב-1965 היתה ביניהן מלחמה, שהסתיימה בתיווך סובייטי, בעיר טשקנט. זמן מה ריחפה על תת היבשת “רוח טשקנט”, עד שחדלה לנשב. שש שנים אחר כך היתה ביניהן עוד מלחמה, שהסתיימה בקריעת חלקה המזרחי של פקיסטן, יותר מחצי אוכלוסייתה, וייסוד בנגלאדש.

 

ראש ממשלת הודו, אַטַאל בִּיהַארי וַאגְ’פַּאִי, כבר ניסה את כוחו בהתפייסות. הוא נפגש פעמיים עם נשיא פקיסטן, ב-1999 וב-2001, ופעמיים התנפצו התקוות על סלעי המציאות. הכשלון של 2001 הניב משבר כל כך מסוכן, עד שהתעורר החשש מפני מלחמה גרעינית. הודו ריכזה מיליון חיילים לאורך הגבול המשותף.

 

סלע המחלוקת, כרגיל, הוא קשמיר. הטריטוריה הזו, בהרי ההימליה, מחולקת: שליש בידי הודו, שני שלישים בידי פקיסטן. פקיסטן אומרת, שהודו תפסה את קשמיר באופן לא חוקי ב-1947; שהגיונה של חלוקת 1947 חייב את צירוף קשמיר בעלת הרוב המוסלמי לפקיסטן. הודו דוחה את הטענה הזו. סוף סוף, בגבולותיה יושבים 135 מיליון מוסלמים, בערך ששית אוכלוסייתה (בפקיסטן, לא-מוסלמים הם רק שני אחוזים).

 

“זו השעה לקרב המכריע”

 

יש בהודו לאומנים, החושבים שקשמיר כולה שייכת להודו. הלאומנים האלה קשורים היסטורית אל מפלגתו של ראש הממשלה ואג’פאי, ה”באראטיה ג’אנאטה”. זו מפלגה שלפני שלושים שנה בקושי היה לה ייצוג פרלמנטרי. מאז, היא רכבה על גל של התעוררות לאומית הינדואית. ההינדו הם הרוב הגדול של תושבי הודו. ציון דרך בעלייתה היה הריסה אלימה של מסגד מוסלמי מפורסם באתר הקדוש להינדו, לשם החלפתו בבית מקדש לאל הינדואי קדום. האיש החזק של מפלגת השלטון קנה את המוניטין שלו במאורעות המסגד-המקדש.

 

 

“עין תחת עין תעַוור את העולם”, אומרת הַכְּרָזָה בטקס משותף

להינדו ולמוסלמים, שנערך לאחרונה במומבאיי (בומביי)

 

 

עליית ואג’פאי לשלטון, פעמיים בשנות ה-90, היתה נצחון דרמטי של הלאומיות ההינדואית על חזון הודו החילונית והסובלנית. החששות שליוו אל עלייתו היו עצומים. מבקרים מחוץ השוו את הפילוסופיה של מפלגת השלטון עם זו של גרמניה הנאצית. ואג’פאי סיגל לממשלתו צביון אגרסיבי, כאשר הוציא מן הארון את הנשק הגרעיני של הודו, ניסה אותו – ועורר את פקיסטן לעשות אותו דבר. בדיוק לפני שנה אחת, בעיצומו של משבר קשמיר האחרון, ואג’פאי ביקר אצל חיילי צבאו בחזית, והכריז, “זו השעה לקרב המכריע נגד פקיסטן”.

 

אי אפשר להגיד על פוליטיקאי הודי, שהוא נמצא בסוף דרכו, רק מפני שעוד מעט ימלאו לו 80. לפני 25 שנה נבחר בהודו ראש ממשלה, שהיה בן 82 בשעה שהתחיל את הכהונה. אבל ואג’פאי חולה, מתהלך בקושי, וקשה לדעת כמה זמן נועד לו בשלטון. בשנה הבאה יהיו בהודו בחירות, ואין זה מן הנמנע שיפסיד בהן.

 

                   

              דברי הלל מופלגים לוואג’פאי, הגובלים בפולחן אישיות, מופיעים

              באתר הרשת של מפלגתו. אפשר למצוא שם גם כמה מאמרים

              קצרים על שיריו. אחד מהם אומר (בתרגום מילולי):

              “אלוהיי, אל נא תניח לי לעולם לטפס לגובה כזה, שלא אוכל

              להתכופף כדי לחבק אדם אחר. הצל-נא אותי מפני יוהרה כזאת”.

 

 

 

מה מניע את ואג’פאי הוא עניין לניחושים: האם זה הנסיון הרגיל של מנהיג בכיר להבטיח את מקומו בספרי ההיסטוריה? האם זו חרדה כֵּנָה מפני התוצאות של הידרדרות למלחמה גרעינית? האם זו רק מניפולציה של פוליטיקאי מעולה, הרוצה לחזק את סיכויי מפלגתו בבחירות? ההודים, כמו כמה עמים נוספים על פני כדור הארץ, סבלו לאחרונה ממצב רוח לאומי קודר. הם זקוקים באופן דחוף לאופק מדיני, גם אם בינתיים עדיין לא השתמשו בצירוף המלים הזה.

 

מסתננים, מסתננים

 

אין זה עניין פשוט: טענותיהם על פקיסטן בעינן עומדות. הפקיסטנים מרשים לארגוני טירור לפעול משטחם נגד קשמיר ההודית. ארה”ב צירפה את הארגונים האלה לרשימת הטירור הבין לאומי שלה, לאחר התקפה על בניין הפרלמנט ההודי בניו דלהי, בדצמבר 2001. בעקבות ההתקפה ההיא, הודו סגרה את הגבול, ביטלה קשרי תחבורה וספורט, והורתה לשגריר פקיסטן לעזוב. את הסנקציות האלה סיים החודש ראש הממשלה ואג’פאי.

 

הבוקר כותב העתון “אינדיאן אקספרס”, כי פקיסטן התחילה לפרוק את נשקו של אחד מארגוני הטירור האמורים, הנקרא “חיזבול מוג’האדין”. מקורות של ממשלת הודו אומרים, כי זה התרחש לפחות בשני בסיסים של הארגון, בחלק הפקיסטני של קשמיר. הפקיסטנים קיימו בזה הבטחה שנתנו בשבוע שעבר לריצ’ארד ארמיטאג’, המשנה למזכיר המדינה של ארה”ב שביקר בתת היבשת במאמץ קירוב והרגעה.

 

העתון ההודי גם כותב, שלאחרונה נרשמה ירידה במספר הקיצונים המוסלמיים החוצים את הגבול אל קשמיר ההודית. מספר המסתננים בחודש שעבר היה 75, לעומת 141 באפריל 2002, כאשר שתי הארצות התקרבו למלחמה.

 

האם יש בעצם לפקיסטן ולהודו על מה לדבר? ראש הממשלה ואג’פאי אינו בטוח. זה הטעם שהוא מסרב לפי שעה להיפגש פנים אל פנים עם מנהיגי פקיסטן. הוא חושש שפגישת פיסגה קודם זמנה תניב כשלון ומשבר. הוא לומד מנסיונו שלו – ואולי הוא לומד גם מנסיונם של הישראלים.

 

מלחמה באמצעות שליח?

 

בימים האחרונים, פקיסטן הפריחה שורה של רעיונות. היא הציעה למשל התפרקות הדדית מנשק גרעיני. ואג’פאי דחה את ההצעה על הסף. הודו לא הצטיידה בנשק גרעיני נגד פקיסטן, הוא אמר. סיבות אחרות חייבו את התגרענותה. הוא אומנם לא פירש, אבל לא היה קשה להבין שהוא מתכוון לנשק הגרעיני של סין, שלהודו יש גבול ארוך איתה. לפני 30 שנה השתוללה בגבול הזה מלחמה עזה, שסין יזמה. הודו איבדה שטח, הגדול מזה של מדינת ישראל.

 

כיוצא בזה, פקיסטן גם הציעה ששתי השכנות יחתמו על הסכם שלא לצאת עוד למלחמה זו נגד זו. ההודים אומנם לא דחו רשמית את ההצעה, אבל נהגו בה בביטול. הם שאלו לאיזו מלחמה בדיוק מתכוונת פקיסטן. האם היא מוכנה לכלול בהסכם הזה גם “מלחמה באמצעות שליח”, ממין זו שהיא מנהלת זה שנים נגד הודו בקשמיר?

 

הודו רוצה שפקיסטן תקבל את הסטאטוס-קוו בקשמיר, היינו תסכים שזה המכונה “קו הפיקוח” בין שני חלקי קשמיר יהפוך לגבול בין לאומי מוכר. קשה להאמין שאיזשהו פוליטיקאי פקיסטני יכול לקבל עמדה כזאת, בייחוד כאשר ממשלת פקיסטן הנוכחית טבועה בחותם של חוסר לגיטימיות (הבחירות שהעלו אותה לשלטון, בשנה שעברה, היו כמעט ללא ספק מזויפות).

 

מצד שני, אפילו רדיקלים בפקיסטן דיברו לאחרונה על הצורך בפיוס עם הודו. הם חושדים בכוונותיה של ארה”ב. פקיסטן היא אומנם בעלת ברית במלחמה נגד הטירור, אבל הם מזכירים לעצמם שגם סדאם חוסיין היה פעם בעל ברית רצוי של ארה”ב במאבק לבלימת הקנאות האיסלאמית. אולי מוטב להשלים עם ההודים, הם אומרים, כדי להרחיק את האמריקנים.

 

אשר לוואג’פאי, הוא אמר בנאומו בפרלמנט בתחילת החודש, כי זה נסיון ההתפייסות השלישי והאחרון שלו. “אני יודע שכמה אנשים אומרים, ‘האיש הזה הוא בכלל משורר’. אבל לפעמים דווקא משורר יכול לעשות מה שאחרים אינם יכולים”.

 

פורסם ב’גלובס‘, 14 במאי 2003

 

מאמרים נוספים על הודו באתר הזה:

  לקרוא את הֶעָתיד בַּעֲלֵי התֵה של הודו

 

עידכוני חדשות (באנגלית):

  

  “הטירור הפקיסטני נגד הודו עדיין לא הסתיים”, אומר שגריר ארה”ב (13 ביוני)

  נשיא פקיסטן “קצת אופטימי” על הסיכוי להסדר בקשמיר (13 ביוני)

  שמונה אזרחים הודיים נהרגו בחילופי אש בגבול פקיסטן (6 ביוני)

  קנאים מן ההינדו תוקפים את יוזמת השלום של ואג’פאי (29 במאי)

  ארה”ב “מעודדת” מן השינוי ביחסי הודו-פקיסטן (29 במאי)

  “ואג’פאי יתפטר אם יוזמת השלום לא תעלה יפה” (28 במאי)

  “פקיסטן מוסיפה לשלוח מסתננים אל תוך קשמיר” (28 במאי)

  הודו מחדשת את קשרי האוטובוס עם פקיסטן (27 במאי)

  בדלנים קשמיריים קוראים להתוויית “מפת דרכים” לשלום הודי-פקיסטני (19 במאי)

  קיצונים איסלאמיים בפקיסטן מתנגדים לְהַפשרה ביחסים עם הודו (15 במאי)

   

Leave a Reply