כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה

פרק של היסטוריה דרום אפריקנית: היא היתה מפלגת השלטון הנצחית, עד שירדה לאופוזיציה ולא חזרה ממנה עוד. לבסוף היא הגיעה למסקנה, שאין לה סיבה להתקיים, והתפזרה. השינוי הגדול בא 22 שנה אחר כך, מתוך מפלגת השלטון שירשה אותה. כן, יש לא מעט הבדלים, אבל גם כמה צדדי דמיון מעניינים

 

אנלוגיות היסטוריות אינן מושלמות, כפי שאני משתדל להזכיר כל אימת שאני משמיע אותן. הכלל הזה חל גם על האנלוגיה הבאה. 

שקיעתה של מפלגת העבודה והתפטרותו של עמרם מצנע מזכירות לי את גורלה של "המפלגה המאוחדת" (United Party) בדרום אפריקה. היא נתנה את הטון בפוליטיקה הלבנה, בגילגול כזה או אחר, במשך 38 שנה. מנהיג המפלגה וראש הממשלה (פעמיים, 15 שנה בסך הכול) היה פילדמרשל יאן סמאטס, אחד המדינאים המפורסמים ביותר והנערצים ביותר עלי אדמות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. הוא מילא תפקיד בולט בעיצוב המדיניות הבריטית במהלך שתי המלחמות האלה, וניתנה לו דרגת פילדמרשל בצבא הבריטי (דרום אפריקה היתה אז דומיניון בריטי). הוא היה מן האבות המייסדים של האו"ם.

באותן השנים עדיין לא היתה בדרום אפריקה אפליה גזעית ממוסדת, זו שנודעה לימים בשם "אפרטהייד", אבל לשחורים לא היו זכויות פוליטיות. ממשלות נבחרו איפוא על יסוד הצבעתם של לבנים, עם קצת צבעונים (זאת אומרת, צאצאים של מתיישבים אירופיים ושל שפחות מאלאיות).

המפלגה המאוחדת היתה פרו-בריטית, ושאבה את עיקר התמיכה שלה מן החלק הדובר אנגלית של המיעוט הלבן, אף כי סמאטס עצמו היה דווקא אפריקנר, זאת אומרת מצאצאי המתיישבים ההולנדיים והצרפתיים, שהתנחלו בכף התקווה הטובה באמצע המאה ה-17.

ההגמוניה של דוברי האנגלית התחילה להתנגש עם הדמוגרפיה. האפריקנרים היו רוב האוכלוסיה הלבנה, והיתה בלבם תרעומת גדולה כלפי האנגלים, זכר למלחמה האכזרית שניהלה בריטניה נגד אבותיהם בסוף המאה ה-19 ("מלחמת הבורים"). הם היו גם החלק המקופח של האוכלוסיה הלבנה, איכרים עניים ועובדי כפיים, שבדרך כלל לא נהנו משגשוגה הכלכלי של דרום אפריקה. שנאתם לאנגלים היתה כל כל קיצונית, עד שכמה ממנהיגיהם התייצבו בגלוי לצד גרמניה הנאצית, בזמן מלחמת העולם השניה.

במרוצת השנים, הלאומנים האפריקנרים התחזקו והלכו. ביוני 1948 היו בחירות בדרום אפריקה, והלאומנים נחלו נצחון מפתיע. זה היה נצחון דחוק מאוד, כמעט תאונה אלקטורלית. המפלגה המאוחדת היתה סמוכה ובטוחה, שהיא תחזור אל השלטון בפעם הבאה.

היא לא חזרה. לא בפעם הבאה, ולא בפעם שאחריה, ולא בפעם שאחרי-אחריה. "המפלגה הלאומית" של האפריקנרים הידקה את אחיזתה, ולא הרפתה. היא התחילה מייד לחוקק חוקים להפרדה גזעית, כולל איסור על יחסי מין בין-גזעיים ועל מגורים מעורבים.

סיר דה פִילְיֶח חְרַאף, DIV, ברגע-שׂיא של הקריירה הפוליטית שלו, כאשר נחשב לנסיך הכתר של דרום אפריקה הלבנה

DIV רצה להיות לויאלי

בראש המפלגה המאוחדת התייצב איש הגון להפליא, ג'נטלמן במיטב המסורת הקולוניאלית הבריטית (אף כי הוא עצמו היה אפריקנר מבית טוב). שמו היה דֶה-פִילְיֶיח חְרַאף (De Villiers Graaff). מאחר שהכתר הבריטי הואיל להעניק לו תואר אבּירוּת, הוא היה ידוע כ"סיר דה פילייח", או בפשטות Div. הוא לא התעניין במיוחד בהיסטוריה, או בסוציולוגיה, או בפסיכולוגיה. דרגת הניתוק שלו מן המציאות היתה מרשימה. הוא היה אמון על הכללים הבריטיים של "אופוזיציה לויאלית", והוא לא הבין שהמפלגה הלאומית שוברת את כל הכלים, ואינה ראויה ללויאליות.

האופוזיציה המהוגנת שלו איבדה בהדרגה את הרלוונטיות שלה. כוחה הפרלמנטרי התכווץ והלך. היה ברור שהיא נעשית מכשול כפול: מכשול להופעה של אופוזיציה ממשית, ומכשול לשינויים בתוך מפלגת השלטון.

ב-1977 החליטה "המפלגה המאוחדת" להתפרק. קריקטורה מן הזמן ההוא מתארת את סיר דה פילייח חראף כקברניט של ספינה שוקעת, העומד על סיפונה ומצדיע עד הרגע האחרון. טביעתה של המפלגה היתה מאורע אנטי-קליימאקטי, וקשה להגיד שהיא שינתה את מהלך ההיסטוריה. 

 

DIV ברגע הסיום: באניה הטובעת (קריקטורה ב Die Burger, 1977)

 

אופוזיציה שמאלית לוחמת אמנם הופיעה בפרלמנט הלבן בקייפטאון. היא היתה מערך של פרוגרסיבים רדיקליים ושל ליברלים זהירים יותר. הרדיקלים הזכירו מאוד את ר"צ המקורית, והיתה להם אפילו שולמית אלוני משלהם, אשה יהודיה נועזת וחכמה ששמה הלן סאסמן (זוסמאן). אבל האופוזיציה הזו מעולם לא התקרבה אפילו לעמדת איום על המונופול של המפלגה הלאומית.

השינויים בדרום אפריקה התחוללו בתוך המפלגה הלאומית עצמה. היא נשארה בשלטון כל כך הרבה זמן, והרוב הפרלמנטרי שלה היה כל כך גדול, עד שלא יכלה לקיים לאורך ימים את הלהט הרעיוני של מייסדיה. אין זה רק מפני ש"השלטון משחית, ושלטון טוטלי משחית באופן טוטלי" (כפי שלימד אותנו פעם הלורד אַקטוֹן), אלא מפני שהשלטון מחייב פרגמטיות וריאליזם.

המפלגה הלאומית נחלה הצלחה חשובה אחת: היא העלתה את האפריקנרים מפיגור כלכלי ותרבותי אל מעמד של אליטה שלטת, עם תרבות שלטון ועם כלי שלטון. התוצאה הלא-מכוּוֶנֶת היתה, שדור חדש עלה, אשר התבונן בעולם בדרגה הרבה יותר גדול של פיכָּחון והרבה יותר קטנה של פאראנויה.

לפנים, מנהיג אפריקנרי היה צריך רק לבטא את המלים Die swart gevaar, או "הסכנה השחורה", כדי שבני עמו יחזרו ויקיפו את עצמם בקרונות-שוורים, כפי שהיו עושים אבות-אבותיהם במאה ה-19. אבל מדיניות קרונות-השוורים מתה לאיטה בשנות ה-70 וה-80.

ב-1989 נבחר לנשיא אחד מנסיכיה המובחרים של המפלגה הלאומית, פרדריק וילֶם דה קלֶרק, צאצא למשפחה אפריקנרית מיוחסת. חמישה חודשים אחר כך הוא שילח את נלסון מנדלה לחופשי, והתחיל את המשא-ומתן על פירוק מדינת האפרטהייד.

לא יותר מ-41 שנה בבקשה

אנלוגיות עם דרום אפריקה תמיד מעוררות התנגדות. ישראל אינה מדינת אפרטהייד, ומותר לקוות שגם לא תהיה. פירוקה אינו עומד על הפרק, והקהילה הבין לאומית גם אינה תובעת אותו. אבל יש כמה צדדים דומים:

הקרע בין אנגלים לאפריקנרים והקרע בין אשכנזים לספרדים; הזיהוי של מפלגת שלטון מונופוליסטית עם קבוצה אחת, והתרעומת החברתית הגוברת של הקבוצה השניה; הצלחת האופוזיציה לרתום את התרעומת הזו לעגלתו של מצע פוליטי רדיקלי; עליית המקופחים לשלטון, והחלפה של המונופול הקודם במונופול חדש; שקיעה הדרגתית של מפלגת השלטון הקודמת, עד התפזרותה; בידוד בין לאומי גובר של המדינה ותביעות לשינוי דרך.

האם מפלגת העבודה מגיעה אל צומת הדרכים של המפלגה המאוחדת ב-1977? זה הרושם שהיא מעוררת, לפחות אצלי. היא עברה דיסקרדיטציה משיעור כזה, עד שרק פיזור מלא של כל מוסדותיה ופירוקה המלא יכולים להעניק סיכוי חדש לאופוזיציה שמאלית.

אבל נראה, שהשינוי לא יבוא עוד מצד מפלגת שמאל. הוא יבוא מבפנים. הליכוד יתרגל לשלוט, וישלוט מבלי לחשוש מיריב פנימי ממשי, עד שישתלטו עליו די פרגמטיות ודי פיכחון כדי לחזור ולהרהר בכל מה שמייסדיו חשבו למובן מאליו.

השאלה היא כמובן אם זה יצריך 41 שנה, כמו במקרה של המפלגה הלאומית בדרום אפריקה, או אולי קצת פחות.
 
התפרסם ב'גלובס', 15 במאי 2003

 

השאר תגובה