This entry was posted on יום רביעי, מרץ 22nd, 2006 at 6:17 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
תודה יואב, כרגיל, על מאמר מצויין ומאיר עיניים.
בנושא זה עלי להודות כי אני שרוי במבוכה. מצד אחד, אני נוהג לומר כי האנשים המפחידים אותי יותר מכל הם אלו הטוענים בבטחה מוחלטת כי הם אלו היודעים מהן בעיות החברה האנושית וכי ביכולתם לתקן, במהפכה קטנה כלשהי, את חוליים אלו. מהפכות אלו, המיועדות לטובתו של העם, נוטות להפוך ל-“קפיצה גדולה קדימה”, או למהפכה החקלאית של הח’מר רוז’, או לקולקטיביזציה של ברית המועצות.
מאידך, אני רואה עצמי תומך נלהב במלחמה בעיראק. יתר על כן – אני חושב שכל איש שמאל צריך להיות תומך של המלחמה בעיראק – שהיא מלחמת שחרור של עם מעל משעבדו. מכיוון שישראלים נוטים להגיב בעוויתות זעם כאשר מועלית השוואה היסטורית למלחמת העולם השניה, אני מעדיף תמיד להשוות את המלחמה בעיראק למלחמת האזרחים האמריקאית. לשתי מלחמות אלו, לטעמי, קווי דמיון משותפים רבים.
כאשר מדינות הדרום רק הודיעו על פרישתן מהברית, בשל סוגיית העבדות, הציע הקבינט של לינקולן, בהנהגת סוארד (Seward) להתיר להן לפרוש ולהיות עצמאיות. בעית העבדות, לדעתו, פסקה מלהיות בעייה של הצפון. כמי שמשתעשע מדי פעם בהיסטוריה אלטרנטיבית, אולי תהנה לחשוב מה היה קורה לו קיבל לינקולן את עמדתו של סוארד.
גם אז נכנסה ארצות הברית למלחמה ארוכה, קשה ורבת נפגעים (הרבה ביותר בהיסטוריה שלה) כשבמהרה המטרה המוצהרת הפכה להיות שחרור העבדים. אז, כמו גם היום, נשמעה ביקורת רבה על המלחמה, שעיקרה “למה לנו כאב הראש הזה” , וחלקה הגדול נגוע בלא-מעט גזענות. גם אז, באירוניה היסטורית מסויימת, הביקורת הגיעה מהמפלגה הדמוקרטית.
לבסוף, פרויקט ביעור אפליית השחורים בארה”ב נמשך מעל למאה שנים לאחר מלחמת האזרחים, והיה תהליך ארוך וכואב.
אגב, תמיכה במהלך העקרוני של המלחמה בעיראק אין פרושו שעלינו להסכים עם דרכה של ארצות הברית שם, ומותר ואף חובה עלינו למתוח ביקורת על הדרך בה היא מנהלת את עניניה שם. אבל ביקורת זו לא יכולה להשמע מפי אלו העסוקים בביקורת על עצם קיום המלחמה עצמה, מסיבות מעשיות.
נקודה אחרונה למחשבה היא שארה”ב לא פנתה לאופציה המלחמתית ישר – הניסיונות להפיל את משטרו של סדאם חוסין “מבפנים” (על ידי עידוד האופוזיציה וסנקציות) החל 13 שנים לפני הפלישה, והניב כשלון מוחץ. עלינו לזכור גם עובדה זו בבואנו להתבונן על המלחמה.
כל קשר בין מלחמת האזרחים בארה”ב לבין המלחמה בעיראק הוא הזוי לחלוטין. מלחמת האזרחים בארה”ב הייתה מאבק בכדי למנוע ממיעוט ל”סחוט” רוב פוליטי באיומי פרישה, ובמידה מסויימת מאבק מוסרי של מי שהאמין שעבדות היא דבר פסול נגד מי שהאמין שהיא דבר מוסרי. במלחמת האזרחים ארה”ב הגנה על עצמה מפני מרד אלים.
מלחמת עיראק היא פרוייקט אוטופי, שמתבסס על אי אמיתות, ומבוצע בחובבנות, שמטרתו “לתקן את העולם”, בצורה שמנוגדת לאינטרס הלאומי האמריקני, לדעת העולם, וככל הנראה גם לטובת העיראקים ש א. לא אוהבים את ארה”ב ו ב. נמצאים במלחמת אזרחים.
יובל, לדעתי מוטב להבחין בין שני עניינים: ההצדקה המוסרית להפלת משטר רודני וההצדקה הפוליטית למלחמה.
כפי שאנחנו יודעים כיום, ממשל בוש סילף עובדות כדי להצדיק את היציאה למלחמה. ברור למדי שהוא עשה כן ביודעים. יש לנו עֵדוּת מפורשת של פול וולפוביץ, מאדריכלי המלחמה, שנשק ההשמדה ההמונית היה התירוץ הנוח ביותר, “המכנה המשותף הנמוך ביותר”. יעדיה האמתיים של המלחמה היו אסטרטגיים, נועזים במידה מעוררת הִשתָאוּת, כמעט קלי-דעת (לפחות בחוכמה שלאחר מעשה, אם כי הרבה אנשים רציניים בוושינגטון הזהירו את בוש מפני התוצאות עוד לפני מעשה).
מלחמת עיראק היתה הימור פוליטי. ההימור עלה יפה רק בחלקו: סדאם נפל. אבל היעד האסטרטגי הנועז — רפורמה דמוקרטית של המזרח התיכון, אפילו רפורמה של האיסלאם (וולפוביץ) — בוודאי לא הושג. אפשר לטעון שהמלחמה הזו הרחיקה את יום מימושו, לא קירבה אותו.
חוץ מזה, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. זה בדיוק ההבדל בין מתקני העולם האוטופיסטיים של המהפכה הצרפתית והמהפכה הבולשביקית ויורשותיהן ובין אדריכלי השינוי ההדרגתי בדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות.
אגב, ההשוואה עם מלחמת האזרחים אינה נראית לי כלל. אני חושב שעירבת מין בשאינו מינו. את מלחמת עיראק מוטב להשוות להתערבות האמריקנית בפיליפינים, לפני 108 שנים; או בסומליה, ב-1993; או בבוסניה ובקוסובו, בין 1995 ל-1999. שם נעשה נסיון לסיים מצב של דיכוי, ולכונן דמוקרטיה. כתבתי על זה במקום אַחֵר.
תודה יואב, כרגיל, על מאמר מצויין ומאיר עיניים.
בנושא זה עלי להודות כי אני שרוי במבוכה. מצד אחד, אני נוהג לומר כי האנשים המפחידים אותי יותר מכל הם אלו הטוענים בבטחה מוחלטת כי הם אלו היודעים מהן בעיות החברה האנושית וכי ביכולתם לתקן, במהפכה קטנה כלשהי, את חוליים אלו. מהפכות אלו, המיועדות לטובתו של העם, נוטות להפוך ל-“קפיצה גדולה קדימה”, או למהפכה החקלאית של הח’מר רוז’, או לקולקטיביזציה של ברית המועצות.
מאידך, אני רואה עצמי תומך נלהב במלחמה בעיראק. יתר על כן – אני חושב שכל איש שמאל צריך להיות תומך של המלחמה בעיראק – שהיא מלחמת שחרור של עם מעל משעבדו. מכיוון שישראלים נוטים להגיב בעוויתות זעם כאשר מועלית השוואה היסטורית למלחמת העולם השניה, אני מעדיף תמיד להשוות את המלחמה בעיראק למלחמת האזרחים האמריקאית. לשתי מלחמות אלו, לטעמי, קווי דמיון משותפים רבים.
כאשר מדינות הדרום רק הודיעו על פרישתן מהברית, בשל סוגיית העבדות, הציע הקבינט של לינקולן, בהנהגת סוארד (Seward) להתיר להן לפרוש ולהיות עצמאיות. בעית העבדות, לדעתו, פסקה מלהיות בעייה של הצפון. כמי שמשתעשע מדי פעם בהיסטוריה אלטרנטיבית, אולי תהנה לחשוב מה היה קורה לו קיבל לינקולן את עמדתו של סוארד.
גם אז נכנסה ארצות הברית למלחמה ארוכה, קשה ורבת נפגעים (הרבה ביותר בהיסטוריה שלה) כשבמהרה המטרה המוצהרת הפכה להיות שחרור העבדים. אז, כמו גם היום, נשמעה ביקורת רבה על המלחמה, שעיקרה “למה לנו כאב הראש הזה” , וחלקה הגדול נגוע בלא-מעט גזענות. גם אז, באירוניה היסטורית מסויימת, הביקורת הגיעה מהמפלגה הדמוקרטית.
לבסוף, פרויקט ביעור אפליית השחורים בארה”ב נמשך מעל למאה שנים לאחר מלחמת האזרחים, והיה תהליך ארוך וכואב.
אגב, תמיכה במהלך העקרוני של המלחמה בעיראק אין פרושו שעלינו להסכים עם דרכה של ארצות הברית שם, ומותר ואף חובה עלינו למתוח ביקורת על הדרך בה היא מנהלת את עניניה שם. אבל ביקורת זו לא יכולה להשמע מפי אלו העסוקים בביקורת על עצם קיום המלחמה עצמה, מסיבות מעשיות.
נקודה אחרונה למחשבה היא שארה”ב לא פנתה לאופציה המלחמתית ישר – הניסיונות להפיל את משטרו של סדאם חוסין “מבפנים” (על ידי עידוד האופוזיציה וסנקציות) החל 13 שנים לפני הפלישה, והניב כשלון מוחץ. עלינו לזכור גם עובדה זו בבואנו להתבונן על המלחמה.
כל קשר בין מלחמת האזרחים בארה”ב לבין המלחמה בעיראק הוא הזוי לחלוטין. מלחמת האזרחים בארה”ב הייתה מאבק בכדי למנוע ממיעוט ל”סחוט” רוב פוליטי באיומי פרישה, ובמידה מסויימת מאבק מוסרי של מי שהאמין שעבדות היא דבר פסול נגד מי שהאמין שהיא דבר מוסרי. במלחמת האזרחים ארה”ב הגנה על עצמה מפני מרד אלים.
מלחמת עיראק היא פרוייקט אוטופי, שמתבסס על אי אמיתות, ומבוצע בחובבנות, שמטרתו “לתקן את העולם”, בצורה שמנוגדת לאינטרס הלאומי האמריקני, לדעת העולם, וככל הנראה גם לטובת העיראקים ש א. לא אוהבים את ארה”ב ו ב. נמצאים במלחמת אזרחים.
יובל, לדעתי מוטב להבחין בין שני עניינים: ההצדקה המוסרית להפלת משטר רודני וההצדקה הפוליטית למלחמה.
כפי שאנחנו יודעים כיום, ממשל בוש סילף עובדות כדי להצדיק את היציאה למלחמה. ברור למדי שהוא עשה כן ביודעים. יש לנו עֵדוּת מפורשת של פול וולפוביץ, מאדריכלי המלחמה, שנשק ההשמדה ההמונית היה התירוץ הנוח ביותר, “המכנה המשותף הנמוך ביותר”. יעדיה האמתיים של המלחמה היו אסטרטגיים, נועזים במידה מעוררת הִשתָאוּת, כמעט קלי-דעת (לפחות בחוכמה שלאחר מעשה, אם כי הרבה אנשים רציניים בוושינגטון הזהירו את בוש מפני התוצאות עוד לפני מעשה).
מלחמת עיראק היתה הימור פוליטי. ההימור עלה יפה רק בחלקו: סדאם נפל. אבל היעד האסטרטגי הנועז — רפורמה דמוקרטית של המזרח התיכון, אפילו רפורמה של האיסלאם (וולפוביץ) — בוודאי לא הושג. אפשר לטעון שהמלחמה הזו הרחיקה את יום מימושו, לא קירבה אותו.
חוץ מזה, המטרה אינה מקדשת את האמצעים. זה בדיוק ההבדל בין מתקני העולם האוטופיסטיים של המהפכה הצרפתית והמהפכה הבולשביקית ויורשותיהן ובין אדריכלי השינוי ההדרגתי בדמוקרטיות האנגלו-סאקסיות.
אגב, ההשוואה עם מלחמת האזרחים אינה נראית לי כלל. אני חושב שעירבת מין בשאינו מינו. את מלחמת עיראק מוטב להשוות להתערבות האמריקנית בפיליפינים, לפני 108 שנים; או בסומליה, ב-1993; או בבוסניה ובקוסובו, בין 1995 ל-1999. שם נעשה נסיון לסיים מצב של דיכוי, ולכונן דמוקרטיה. כתבתי על זה במקום אַחֵר.
תודה על הערותיך ועל הרהוריך.