העברית של עזמי בישארה וקצת, טיפ-טיפה, געגועים אל המלחמה הקרה

מיעוט לאומי זקוק להגנת הרוב – אבל זקוק גם לריסון עצמי ביחסיו עם הרוב. לפני עשרים שנה רק”ח סיפקה משמעת לערביי ישראל. אבל המלחמה הקרה הסתיימה, והגחמה הרטורית החליפה את שיקול הדעת

האם יש קוד התנהגות שמיעוט אתני צריך לעמוד בו? מן השאלה הזו כשלעצמה נודפות אסוציאציות לא-נעימות. היא עלולה לעורר את הרושם, שלמיעוט יש קצת פחות זכויות, או קצת פחות מאזרחוּת מלאה. צורת מחשבה כזאת הדריכה את יחסן של חליפויות מוסלמיות כלפי לא-מוסלמים. כך נהגו רוב ארצות אירופה ביהודיהן עד המאה ה-19.

יהודים בכל מיני מקומות מוסיפים להרגיש שמוטלת עליהם חובה מיוחדת להתאמץ. כביכול, עליהם להוכיח שהם “יותר טורקים מטורקים”. השימוש “טורקים” אינו מקרי. לפני 17 שנה, יהודי טורקיה נרתמו למערכה מסיבית, כדי לשכנע את הסנאט של ארה”ב להימנע מלהכיר בהשמדת הארמנים. הרב הראשי כתב באופן אישי לכל אחד מחברי הקונגרס, וראשי הקהילה אפילו שכרו שתדלנים. זה היה ביטוי של פטריוטיות מופרזת.

יהודים בשורה של ארצות אמנם קיבלו עליהם קוד התנהגות, שחייב אותם להפגין לויאליות מיוחדת, או לפחות לשתוק לנוכח עוול. זה הכתם הרובץ למשל על יהודי דרום אפריקה, שמנהיגיהם נמנעו מלהרים קול נגד האפרטהייד עד סמוך מאוד להתמוטטותו. ויהודי ארגנטינה נמנעו מלהרים קול נגד המשטר הצבאי, שחטף ועינה ורצח (גם יהודים). היתה להם סיבה לחשוש. הם חיו בצל משטרים אלימים, עם שורשים אנטישמיים.

ישראל הצטרפה אליהם

הנסיון הבין לאומי הראשון להבטיח זכויות של מיעוטים נעשה ב-1919. אז, בוועידת השלום בוורסאי, המעצמות המנצחות של מלחמת העולם הראשונה החזירו את פולין אל מפת אירופה. הם העניקו לה גבולות נדיבים, וכללו בהם הרבה מאוד לא-פולנים, כ-30% מן האוכלוסיה. אבל הם חייבו את פולין לחתום על אמנה חסרת תקדים להגנת מיעוטיה.

בפרלמנט הפולני הראשון, גוש המיעוטים היה הגדול ביותר, עם רבע המושבים. קולות המיעוטים הבטיחו בחירת נשיא, שהימין הלאומני תיעב. הנשיא הושבע – ויומיים אחר כך נרצח. הפולנים שנאו את אמנת המיעוטים. הם הצליחו להיפטר ממנה בהדרגה, מפני שהקהילה הבין לאומית היתה חלשה מכדי לאכוף את רצונה.

בתקופה האיומה שבין שתי מלחמות העולם, הפולנים הביעו חוסר חיבה ניכרת למיעוטיהם – והמיעוטים השיבו אי-חיבה אל חיקם. בדרך כלל, לא התפתחה אצל המיעוטים תרבות של לויאליות אזרחית. פולין היתה בשבילם ארץ זרה, שהם נקלעו אליה מכוח תאונה היסטורית.

עתון אמריקני מדווח בעמודו הראשון על מסקנות החקירה של ועדת אור בגנות יחסה של המדינה אל המיעוט הערבי (ספטמבר 2003). בצילום, של AP, הסמוך לידיעה, נראית נַזירה קַמזי מתיייפחת על דיוקנו של בנה מוחמד, אשר נורה למוות בידי שוטרים באוקטובר 2000

 

ערביי ישראל מזכירים במידה מסוימת את מיעוטי פולין. מיעוטי פולין בכלל לא ידעו שהם מיעוטי פולין עד שהם מצאו את עצמם בתוכה. אין דינם של המיעוטים האלה כדינם של מהגרים פקיסטנים בבריטניה, או של טורקים בגרמניה. הם לא היגרו אל פולין, פולין היא שהיגרה אליהם. כיוצא בזה, ערביי ישראל לא בחרו להצטרף. ישראל הצטרפה אליהם.

קצת קשה איפוא לצַפּוֹת, או אפילו לדרוש, שהערבים בישראל יתנהגו כמיעוט טבעי. אפשר לצַפּוֹת, לעומת זאת, לאחריות אזרחית. ישראלים חדלו להתרגש מן הרטוריקה הבוקעת מגרונותיהם של פוליטיקאים, מתלהמת כאשר תהיה. אמריקאים נוהגים להגיד, ש”אבנים ומקלות ישברו לי את העצמות, אבל כינויי גנאי לא ייגעו לי” (נשמע טוב יותר באנגלית מחורזת). אבל מן הצד הזה של האוקיאנוס, שילוח הרסן הרטורי של חברי כנסת ערביים, של אישי ציבור, אפילו של כמרים מצטייר כמתיחת החבל עד סמוך מאוד אל נקודת הקריעה.

נקודת הקריעה היא חתרנות פעילה. זה לא קרה, לפחות לא באופן רציני. הערבים בישראל קיבלו עליהם קוד התנהגות, ואפילו המהפכנים הטוטליטריים של ‘חמאס’ טוענים שהם מכבדים את זכותם של “הפלסטינים בישראל” לנהוג על פי כללים אחרים.

צרימתו של הארכיהגמון

התגובות על התקרית בכנסיית הבשורה בנצרת טישטשו את ההבדלים בין מחנה הסירוב הפלסטיני ובין אזרחי ישראל הערביים. כמובן, זמן בחירות הוא, וקבוצות פוליטיות לוחמות זו בזו על עצם חייהן. הן עושות כן במלוא הכיעור והצרימה, גם כאשר אין ביניהן הבדלים ממשיים של מדיניות. והואיל וזה זמן בחירות, אין מנוס מהִתחָרוּת על חסדיהם של קיצונים. שום חבר כנסת ערבי לא יניח לחבר כנסת ערבי אחר לרכוש יתרון. ממילא, הדציבלים עולים והרסן משולח.

אבל מה שקרה לאחר נסיון ההתנקשות בבאי הכנסיה חרג מכל פרופורציה. בימים שבהם מוסלמים מפוצצים מסגדים בעיראק ובפקיסטן שעל מנת להרוג מוסלמים; בימים שבהם נוצרים יורדים למחתרת בעיראק, או נמלטים ממנה, מפני שכנסיותיהם מותקפות; בימים שבהם כתבי פלסתר אנטי-נוצריים ארסיים מוצגים לראווה ביריד הספרים של קאהיר – בימים כאלה אדם מתלונן על “דעות גזעניות והסתה פרועה נגד הנוצרים” בישראל? למרבה הצער, את הדברים האלה אמר לא פוליטיקאי, המתמודד בבחירות, אלא הארכיהגמון הלטיני של ירושלים, מישל סבאח.

והבישוף של נצרת הזדרז להרחיב את בית הקיבול של מעשה הפשע נגד הכנסיה, והכריז כי מדובר בנסיון מאורגן “לפגוע במקומות הקדושים לנוצרים ולמוסלמים”.

חשודה מאוד היא הלהיטות שבה אישים ערביים, דתיים ולא דתיים, הפכו את ההתנקשות למזימה נגד חופש הדת של הלא-יהודים. כמעט צריך להתגעגע אל הימים שבהם רק”ח היתה מטילה משמעת ברזל על הממסד הפוליטי ועל הקהילה האינטלקטואלית ביישוב הערבי. הצהרות מדיניות כבדות-משקל או מעוטות-משקל לא היו עניין לגחמות רטוריות. הן היו נשקלות בכובד ראש עצום בלשכה המדינית, ומוכתבות לעורכי ‘אל-איתיחאד’.

גם מנהיגי רק”ח מעדו. תופיק טובי (הנוצרי), מייד לאחר הטבח בכפר קאסם (1956), קרא “אנחנו נחסל את המדינה הזו”. ותופיק זיאד (המוסלמי) כתב שיר חגיגי (‘עֻבּוּר’) לציין את הצלחת המצרים לחצות את תעלת סואס במלחמת יום הכיפורים. אבל ככלל, רק”ח קיבלה עליה את עול מוסקבה, ומוסקבה הוסיפה לדבוק בהחלטת החלוקה של האו”ם. ערביי ישראל בהנהגת רק”ח קיבלו עליהם ללא חֶמדָה את עול הישראליוּת.

העמוד העברי הריק באתר בל”ד (הקישו כאן כדי לצפות בו בהגדלה). המסך הזה צולם ביום א’ השבוע, 5 במארס. הרשימה הניתנת כאן הופיעה ברובה במוסף השבועי של ‘גלובס’, שיצא ביום ד’ בערב. ביום ו’, 11 במארס, כאשר חזרתי ובדקתי את אתר בל”ד, העמוד העברי כבר התמלֵא. הכול ראויים לֵיהָנוֹת מן הספק, ואני בהחלט מוכן להאמין שההשמטה המקורית היתה טעות טכנית, לא מעשה זדון

 

רק”ח לא היתה דמוקרטית, וממילא הפוליטיקה הערבית בארץ לא היתה דמוקרטית. אבל לפעמים, באופן דיסקרטי בהחלט, באישון לילה, אדם מתגעגע טיפ-טיפה אל הוודאוּיוֹת של שנות ה-70, כאשר מלחמה קרה אמנם נועדה להיות קרה, וקומוניסטים הגונים ידעו מתי לשתוק, ומתי לנשוך את השפתיים.

לא, אינני מתכוון ברצינות. המלחמה הקרה אינה ראויה לגעגועים. אבל מה חבל שפוליטיקאים ואינטלקטואלים ערביים אינם מצליחים לאכול את הרימון ואת קליפתו לזרוק. מה חבל שאין הם מסוגלים לשאול מרק”ח הישנה את העַכָּבוֹת, את שיקול הדעת, את קור הרוח, את הבוז הצונן לפרובוקציות. לא קל להיות ערבי בישראל, לא קל לנשוך את השפתיים כאשר ברוך מרזל בא לצלם את בתי סכנין. אבל אין זאת אומרת שצריך לאבד את העשתונות.

אלא אם כן קיטוב אתני והגדלה של תחושת הניכור הם יעד מרכזי של מאבדי העשתונות. אלא אם כן הלגיטימיות של ישראל עומדת על הכוונת. באתר הרשת של בל”ד מבית עזמי בישארה יש השמטה מעניינת. לא זו בלבד שהאתר הזה אינו נמצא על שָרָת ישראלי (balad.org, לא balad.org.il), אלא שכאשר מקישים שם על הקישור “עברית” עולה על המסך עמוד ריק בהחלט. באתר הרשת של מפלגה המיוצגת בכנסת, לשונם של רוב אזרחי ישראל אינה קיימת.

מקרה? או אולי משאלת לב כמוסה? לא לי להגיד. כל זמן שזה יהיה חטאו הגדול ביותר של בישארה, צדיקים גמורים יניחו לו לעמוד במחיצתם. אבל בישארה מעמיד את עצמו בפיתוי בלתי פוסק לחצות את הקווים. והוא מעמיד את ערביי ישראל בפיתוי הזה. מסוּכָּן. מסוּכָּן מאוד.

 

רשימה קודמת באתר הזה:

האמא הפולניה מדברת אל ערביי ישראל

והיא אומרת, לא תהיה אוטונומיה. שיעור בפולנית של 1922 לישראלים מתחילים: איך בוחרים 19 מפלגות, איך מקימים קואליציות והורסים אותן, איך מטורף ימני רוצח את הנשיא השמאלי, ואיך מיעוטים לאומיים מנסים להרוס את המדינה שסיפחה אותם. כדאי לשמוע, כי בפולין לא נולדה רק האמא הפולניה של חלקנו, אלא גם התרבות הפוליטית הישראלית של רובנו

 

8 Responses to “העברית של עזמי בישארה וקצת, טיפ-טיפה, געגועים אל המלחמה הקרה”

  1. יוסי גורביץ הגיב:

    לפחות חמישה כנסיות הותקפו בישראל בעשור האחרון. שלוש מקרים לא פוענחו. שני המקרים שכן פוענחו הסתיימו בעונשים קלים, יחסית. באוקטובר 2004 סטר הפטריארך הארמני לצעיר חרדי שירק על הצלב שהוביל בעת תערוכה; המשטרה עצרה אותו בשל תקיפה.

    המקרה ההוא הביא לידיעת הציבור את העובדה שכמרים רבים בירושלים אינם לובשים את בגדי הכמורה שלהם ברחוב, מפני שצעירים חרדים יורקים עליהם. עשיתי כתבה על הנושא, ובשיחה עם אנשי דת ממספר כנסיות שונות עלתה הטענה שחרדים נוהגים לפרוץ לכנסיות בלילות ולעשות שם את צרכיהם.

    ישראל ודאי איננה עיראק, אבל לטעון שהמיעוט הנוצרי בה איננו נרדף על ידי קיצונים יהודים – זה ודאי לא נכון. והיד הקלה של המשטרה ומערכת התביעה משמשות כזרז. למשל, המון חרדי הרס את דירתם של שלוש נוצריות שהתגוררו סמוך למאה שערים. רק אחד מהמתפרעים נשפט, לשנה וחצי בפועל, והוא הפך לגיבור בקרב הקהילה החרדית.

    עם זאת, אני חושב שעזמי בשארה חצה מזמן את כל הגבולות הלגיטימיים. למה מצביעים אנשים ללאומן הנאצריסטי הזה, מעריצו של של המלך האביון בשאר אסד – זה נשגב מבינתי.

  2. דודי הגיב:

    את תגובתו השקולה והחכמה של הארכיבישוף של הגליל וישראל, אליאס שאקור, לאירועים בנצרת. היא בלטה על רקע התגובות שהבאת, של מישל סבאח וחלק מן הח”כים הערבים.
    מתוך כתבה בווינט:
    >>>> אתמול אמר הארכיבישוף של העדה היוונית-קתולית בגליל ובישראל, אליאס שאקור: “באנו לכאן הערב בשביל להתפלל למען השלום. מאות אנשים היו בכנסיה במהלך הארוע. אנחנו לא רוצים שאף יהודי ימות, אבל גם לא רוצים שאף יהודי יהרוג אותנו”.
    שאקור, שהוכתר רק בסוף השבוע שעבר, הוסיף כי התמונה של רימוני הלם וגז מדמיע בחצר הכנסייה השנייה בקדושתה בעולם הנוצרי, היא תמונה מביכה לישראל ולעולם כולו. “זהו אירוע קשה מאוד ומביך”, אמר לכתב ynet, “אף אחד כאן לא מאמין באלימות,
    ואפילו המשטרה התאפקה ככל שיכלה. עם זאת, בחצר הכנסייה התגודד קהל עצום של צעירים – נוצרים ומוסלמים – שלהם שאיפה אחת: להגן על המקומות הקדושים. הצעירים שלנו נתנו דוגמה טובה להתאפקות ולהתנהגות מכובדת, ואני מקווה שבסופו של דבר כל שלוש הדתות יפעלו להגן על המקומות הקדושים”.
    “אני לא מתעניין באומללים שביצעו את הפעולה האומללה הזו. אנחנו פעלנו רק כדי שהאירוע לא ידרדר עוד ועוד לכיוון של שפיכות דמים. אני מקווה שכעת נוכל לפעול לחינוך הצעירים במדינת ישראל ליותר סובלנות וכבוד הדדי”.

  3. מ הגיב:

    אולי כדאי גם לציין קצת אבל קצת עם ענווה את הפקדת האדמות הערביות בידי הלאום היהודי.
    את הגירוש, הפליטות והיעדרות הלאום הערבי מתוך השיח הציבורי.
    דברי הם דברי המרכד השבע.
    הלוואי שלרגע יכולת לחיות ולהיות פלסטיני במדינה הישראלית.

  4. יואב קרני הגיב:

    תודה, יוסי גורביץ, על התוספות. לא ידעתי על התנהגותם הנִקלֵית של חרֵדים בירושלים. הממד האנטי-נוצרי של היהדות החרדית הוא אבן-ריחיים על צווארה של היהדות מאז ומעולם. אין בו שום צורך בשום נסיבות, בוודאי לא בארץ שיש בה כל כך מעט נוצרים.

    על בתי כנסת בארה”ב מצוירים מדי שנה מאות צלבי קרס. איש לא יטען ברצינות שיהודים נרדפים בארה”ב. אני יודע שישראל מעוטת סובלנות, וההשוואה היא לכל היותר חלקית. אבל יריקה על הצלב מצדיקה את מעצרו של היורק, ואינה מצדיקה תלונה על רדיפה. לא יותר ממה שהילאריון קאפוצ’י, הבישוף היווני-קתולי שנעצר על ריגול כמעט לפני 30 שנה, היה נציג אופייני של כל הנוצרים.

    ממילא, נדמה לי שהפאתוס הָרָם מנצרת לאחר מעשה הטירוף בכנסיית הבשורה לא כוּוַן כלפי אוסף של חרֵדים, אלא כלפי המדינה וכלפי לאומנים מן האגף הציוני.

    אשר לבישוף שאקור, דודי, אני מצטט כאן מדיווח של ‘הארץ’, באתר החדשות של ‘וואלה’, 3 במארס:

    < <הבישוף, אליאס שקור, אמר כי מדובר במתקפה מרושעת על אחד המקומות הקדושים ביותר לנצרות, לא רק בארץ אלא בכל העולם. 'אני פונה לראשי המדינה ותובע מהם התערבות מיידית, כדי לחסום ולעצור את אותם גורמים שמנסים לפגוע במקומות הקדושים הן לנצרות והן לאיסלאם', אמר שקור. "שקור פנה לממשלה ושאל 'האם היא מוכנה ויכולה לדאוג לאזרחיה ולמיעוטים או שאנחנו צריכים לדאוג לעמנו'.>>

    גם אם אין תופסים אדם בשעת צערו, קצת קשה לתאר את הדברים האלה כ”שקולים”. אדרבא, בעיניי הם ביטוי של אבדן עשתונות, או אולי של הסתה גלויה. יתכן בהחלט שהבישוף חזר ושקל את הכרזותיו, והגיע למסקנה הרצויה שהוא טעה. הכול ראויים לסליחה, אפילו בישופים נוצריים.

    אשר להערתו של ‘מ’. ידידי האלמוני, אני רוחש אמפתיה עמוקה לפלסטינים, ומכיר בעומק הטרגדיה שלהם. גם כתבתי כדברים האלה לא מעט, ואני מציע לך, בענווה, שתואיל לקרוא את רשימתי “מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת”.

    אני מודה בהחלט שחינוכי אינו יכול להיות שָלֵם לעולם מפני שאינני פלסטיני ב”מדינה ישראלית” (שאני קורא לה בפַשטוּת “ישראל”). זה בהחלט נכון. אינני יכול להיות שחור במדינה דרומית בארה”ב בשנות ההפרדה הגזעית; אינני יכול להיות שחור בסווטו בימי האפרטהייד; אינני יכול אפילו להיות יהודי בגטו וארשה. אני יכול רק לנסות להבין. ואני מנסה. כל חיי עומדים בסימן הנסיון להבין ייסורים שלא אני התייסרתי בהם.

    אבל אני תומך חד משמעי בהמשך קיומה של “המדינה הישראלית”. אני גם רוצה שהיא תהיה מדינת לאום, אף כי אני מודה שזה רעיון לא-ליברלי. אינני מצטער שהיהודים ניצחו במלחמת האזרחים של 1948. אני מצטער עד עמקי לבי על האבדן וההשפלה שסבלו הפלסטינים. הייתי רוצה שישראל תעשה כמיטב יכולתה לסיים את ההשפלה ולמלא את האבדן, מבלי שתידרש להתפָּרֵק.

    אי אפשר לצקת את מלוא התוכן של קוּבַּעַת כוס הייסורים כל אימת שנידונה התנהגותם של מנהיגים ערביים בישראל. ייסורי העבר אינם מצדיקים חוסר לויאליות אזרחית. אי אפשר לשבת בפרלמנט של המדינה הזו, ובאותה השעה לנהל הסתה בלתי פוסקת נגדה.

    לדמוקרטיה יש הזכות להתגונן מפני אלה המנצלים אותה כדי לערער את אושיותיה. אחת היא לעזמי בישארה, או ש”המדינה הישראלית” אינה ראויה להתקייים, ואז אין טעם לשבת במוסדותיה הנבחרים; או שהיא ראויה להתקייים, ואז צריך לכבוש את הכעס ואת העצב (המוצדקים והמובנים), ולפתח תרבות של לויאליות אזרחית.

    לבי, לבי לאינטלקטואלים היהודיים הליברליים והרדיקליים הנוהגים בבישארה כמו היה דיסידנט נועז ברוסיה הסובייטית. לבי, לבי לשמאל הציוני המנסה להתחרות עם בישארה באמצעות פיוס הלאומנות האנטי-ציונית.

  5. רוגל הגיב:

    הולכת ויוצרת בעיה לחופש הפולחן בישראל. תהיה זו טעות לחשוב שהתנהגות החרדים פוגעת רק בלא יהודים. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים מדווחים על מעשי אלימות כלפיהם ע”י חרדים . זה אבסורד שליהודים יש יותר חופש פולחן בארה”ב מאשר בישראל.
    הגישה הסלחנית כלפי התנהגות החרדים, מיעוט בפני עצמם, מסכנת את הקיום הדמוקרטי של המדינה ומחייבת התייחסות מחמירה. אני אמנם חושש שאירוע הכנסיה היה רק תירוץ לפוליטיקאים , כעזמי בשארה, אבל הסכנה למרקם הדמוקרטי העדין הינה אמיתית

  6. דני הגיב:

    ההשוואה בין יהודים בגולה לערביי ישראל אינה

    “אני תומך חד משמעי בהמשך קיומה של “המדינה הישראלית. אני גם רוצה שהיא תהיה מדינת לאום, אף כי אני מודה שזה רעיון לא-ליברלי. אינני מצטער שהיהודים ניצחו במלחמת האזרחים של 1948.”

    אני חותם על כל מילה. הבעיה היא, אילו טיעונים אנחנו מסוגלים להביא לשולחן כדי שגם הערבים יחשבו כך גם? לפי דעתי אין כאלו, למעט הטיעון הפרגמטי, שזה יהיה כדאי להם. ואיך נגרום לכך שיהיה כדאי להם? על-ידי שילוב של מקל וגזר – השמאל בעד יותר גזר, והימין מציע יותר מקל. עד היום, זה הלך לא רע, אך העתיד לא נראה מבטיח.

    אתוס אמיתי של אינטגרציה אין כאן, וגם לא יכול להיות, שכן הזהויות של שני העמים יותר מדי חזקות והדתות שלנו יותר מדי אתנוצנטריות מכדי שנרצה להטמע זה בזה.

    יש להזכיר שכיום פולין היה אחת הארצות האחידות ביותר מבחינה אתנית בעולם, אך זה עלה במחיר נוראי: השמדת היהודים (אליו הפולנים לא היו אחראיים) הברחת שארית הפליטה (אליו הם כן), איבוד שטחים במזרח תוך טיהור אתני של הפולנים משם, כמו גם סיפוח שטחים חדשים במערב וטיהור אתני של הגרמנים שחיו שם קודם.

    בקיצור, עסק ביש. מותו של מילושביץ גורם לי להרהר כמה קל לפוליטיקאים לא-אחראיים להבעיר את השטח אם רצונם בכך.

  7. מוקי הגיב:

    ראשית רציתי להודות לך על עוד מאמר מהנה ומחכים, אני קורא אותך זמן רב ולעולם איני מתאכזב.
    שנית, לגבי טענתך כי הרעיון של מדינת ישראל כמדינת לאום הוא רעיון לא ליברלי , האם אתה מכיר את עבודתה של פרופ’ יולי תמיר בנושא הלאומיות הליברלית ? האם עמדתך נובעת מאי הסכמה או מאי היכרות עם רעיונותיה ?

  8. יואב קרני הגיב:

    תודה, מוקי.

    הֶעָרָתי על מדינת הלאוֹם לא נגעה רק לישראל. התפיסה המקובלת בדמוקרטיות מערביות היא שארץ שייכת לאזרחיה, וזכויות ניתנות אינדיבידואלית, לא קבוצתית.

    אשר ליולי תמיר, אני מסכים ואינני מסכים. אני מסכים במובן זה שאני שותף לביקורתה על “מדינת האזרחים”. אינני מסכים במובן זה שלדעתי במדינת הלאוֹם היהודית צריכות להינתן זכויות קבוצתיות רק ליהודים, וזכויות אינדיבידואליות לכול. כתבתי על זה במקום אחר באתר

    http://www.notes.co.il/karny/4841.asp

    אני מודה ללא חמדה שאני טוען טענה לא-ליברלית, מפני שאני מציע נוסחה שאפשר לטעום בה טעם של אפליה ממוסדת. אבל אני כורך את הנוסחה הזו בנסיגה מלאה של ישראל מן השטחים שכבשה ב-1967.

    יולי תמיר, אם הבנתי נכון (אני מודה שקראתי רק מאמר אחד, ומעולם לא שמעתי אותה מדברת על הנושא), מציעה להעניק זכויות לאומיות לערבים במדינת ישראל, לשון אחר, זכויות קבוצתיות. אני חושש שזכויות כאלה יניבו אוטונומיה, ובסופו של דבר יהרסו את מדינת הלאוֹם.

    חשוב שהדברים האלה יוּבנוּ בקונטקסט שבו הם ניתנים, ולא יוּצאוּ מהקשרם.

Leave a Reply for מוקי