כדורסל, בייסבול ודמוקרטיה?

במנילה הבירה רעש, מהומה: כותרות אופייניות של עתוני הפיליפינים בין יולי 2005 לפברואר 2006. הפגנת המונים קוראת לנשיאה גלוריה  מקאפאגאל ארויו (GMA) להתפטר; הפגנת המונים קוראת לה להישאר; כוחות הבטחון מדכאים נסיון של הפיכה צבאית; הנשיאה מטילה מצב חירום, בפעם הראשונה מאז עשה כן הרודן פרדיננד מרקוס. מעניין מה היה אומר אבא של גלוריה. הוא עצמו היה הנשיא האחרון שציית לחוקה “האמריקנית” של הפיליפינים, לפנני ארבעים שנה

 

 

כבר היו דברים מעולם. לפני 108 שנה ארה”ב יצאה למלחמתה הראשונה מֵעֵבֶר לים. זו היתה המלחמה נגד ספרד, שהתחילה בתירוץ מפוקפק והסתיימה באימפריה.

אמריקה הציגה את המלחמה ההיא כמִבצע לשחרור עמים קטנים. ואמנם, במהלכה היא חילצה את קובה ואת הפיליפינים מן השבי הספרדי, והניחה שהן יַכּירוּ לה טובה.

בפיליפינים זה לא עבד. הפטריוטים הפיליפיניים רצו עצמאות לאלתר. ארה”ב חשבה שהיא צריכה להכין אותם. 14 שנה הפיליפינים המרוּמים לחמו נגד אמריקה (בין 1899 ל-1913). דיכוי המרד לא הוסיף לשמה הטוב של ארה”ב. האמריקנים החריבו כפרים והוציאו להורג שבויים. אזרחים נכלאו במחנות-ריכוז, ואלפים מתו בהם.

צריך למהר ולהוסיף שזה היה עניין רגיל במלחמות קולוניאליות בזמן ההוא. דמוקרטיות מערביות חשבו שיש להן הזכות להרוג ילידים לא-ממושמעים בארצות רחוקות. האנגלים עשו כן בהודו ובדרום אפריקה, הצרפתים בצפון אפריקה, הגרמנים (טוב, לא בדיוק דמוקרטיה, אבל בוודאי מערבית) בדרום-מערב אפריקה.

ב-1935, האמריקנים העניקו לפיליפינים מעמד של ‘קהילה’ — פחות מעצמאות אבל יותר ממושבה. האמריקנים תפרו בשביל הפיליפינים חוקה, שדמתה להפליא לחוקת ארה”ב: נשיא וקונגרס עם שני בתים, בחירות פעם בארבע שנים, מערכת משפט עצמאית, חופש דיבור וחופש התארגנות. הפיליפינים עמדו להוכיח את האוניברסליות של אורח החיים האמריקני. הם אפילו אימצו את הלשון האנגלית לצד הטאגאלוג, והתחילו לשחק בייסבול וכדורסל.

הוא כל כך אהב להיות נשיא

ב-1946, לאחר שלוש שנים של כיבוש יפאני, ארה”ב העניקה עצמאות מלאה לפיליפינים. הם צייתו לחוקה המיובאת. אחת לארבע שנים הם בחרו נשיא ובתי מחוקקים. הם אהבו להזכיר, שארצם ויפאן הן הדמוקרטיות היחידות במזרח אסיה.

ב-1965 הם עשו משהו שהיפאנים לא הצליחו לעשות עד עצם היום הזה, ומעט מאוד ארצות בעולם השלישי עשו: הם הביסו את הנשיא, שרצה עוד כהונה, ובחרו את מועמד האופוזיציה. שֵם המנצח היה פרדיננד מַרקוֹס. הוא כל כך אהב להיות נשיא, עד שב-1972, כאשר כהונתו השניה והאחרונה עמדה להסתיים, מרקוס קרע לגזרים את החוקה המושלמת, וכונן משטר צבאי. תשע שנים אחר כך הוא ערך בחירות, וזכה ב-91% מן הקולות.

ב-1986 פרצה במנילה התקוממות עממית, ללא שפיכות דמים. מרקוס נמלט. העזת הפיליפינוס אמנם עוררה הערצה כללית, ועמים מדוכאים אחרים ניסו לחקות אותה. אבל עשרים שנות מרקוס שָׂמוּ קץ לדמוקרטיה הכמו-אמריקנית שלהם. עשרים השנה שעברו מאז שזורות בנסיונות הפיכה ובהתקוממויות רחוב, בנסיונות של פוליטיקאים להדיח נשיאים ובנסיונות של נשיאים לנצל לרעה את כוחם.

בחודשים האחרונים, רינונים על הפיכה ממשמשת ובאה סיפקו כותרות רעשניות לעתוני מנילה. באמצע פברואר אמנם התחולל נסיון הפיכה. הוא דוכא, אבל ממשלתה של הנשיאה הלא פופולרית עד מאוד, גלוריה ארוֹיוֹ, יושבת על כרעי תרנגולת. קשה להאמין שהיא תאריך ימים. היא אגב בִּתוֹ של הנשיא שהפסיד למרקוס ב-1965. פוליטיקה בפיליפינים היא עניין של חמוּלוֹת.

הנה כי כן, 108 שנה לאחר שהאמריקנים נחתו ליד מנילה, נסיונם לייצא את הדמוקרטיה שלהם לארץ רחוקה נחל כשלון חרוץ. החוקה האמריקנית אינה תוכנת הפעלה של מחשב. אי אפשר לתרגם אותה ללשון מקומית, ולטעון אותה על הדיסק הקשיח.

התרבות והחוקה, הביצה והתרנגולת

האמריקנים נטו להניח במרוצת השנים, כי חוקות טובות מניבות תרבות פוליטית טובה. אי אפשר להכחיש שיש קשר, אבל הנסיון מראה שבדרך כלל ההיפך הוא הנכון: תרבות פוליטית טובה היא המניבה חוקה טובה, או צורת שלטון ראויה.

האם אני טוען שיש עמים אשר אינם ראויים לדמוקרטיה? חס ושלום. הכול ראויים לדמוקרטיה, הכול רוצים דמוקרטיה. אבל איזו מין דמוקרטיה? השיעים של עיראק רוצים דמוקרטיה. האיסלאמיסטים של עזה רוצים דמוקרטיה. אבל את נצחונותיהם האלקטורליים הם מפרשים כרִשְיון לכונן מונופול. הדמוקרטיה שלהם אינה מחייבת אותם להתחלק, או להאזין. זו דמוקרטיה, המעניקה להם את הזכות לכפות את רצונם.

את נצחונותיהם האלקטורליים הם מפרשים כרִשְיון לכונן מונופול. הדמוקרטיה שלהם אינה מחייבת אותם להתחלק, או להאזין. זו דמוקרטיה, המעניקה להם את הזכות לכפות את רצונם

כמובן, תרבויות פוליטיות אינן סטאטיות. הן מִשתַנוֹת, לפעמים לטובה. לפני קצת פחות ממאתיים שנה, כאשר השושלת הבורבונית חזרה לשלטון בצרפת, התעורר ויכוח על הדגם החוקתי הרצוי. האם הוא צריך לדמות לחוקה האנגלית (הלא-כתובה), שבה הכוח האקזקוטיבי עבר כמעט במלואו לידי הפרלמנט – או שהיא צריכה להעניק למלך את הסמכות לשלוט. אחד מיועציו הקרובים של המלך לואי ה-18 אמר אז, ש”אי אפשר לשתול” משטר פרלמנטרי בצרפת, ממש כפי שאי אפשר לשתול עץ טרופי באדמתה. לא השיטה ולא העץ יִצְלְחוּ בסביבתה המיוחדת של צרפת.

דמוקרטיה פרלמנטרית אמנם התקשתה להכות שורשים באדמת צרפת. פעם אחר פעם אנשים חסרי מעצורים, או תבוסות צבאיות, הפילו את הדמוקרטיה. גם כשהיא היתה שם, היא קירטעה. היא הניבה קיטוב פוליטי ואלימות רחוב. ממשלות עלו ונפלו במהירות מסחררת. היו נחוצות לצרפת כמעט מאתיים שנה כדי להתחיל להתנהל פחות או יותר כדמוקרטיה ליברלית.

מדוע אם כן קשה כל כך להודות, שהמזרח התיכון עדיין לא הגיע אל פִּרקוֹ, ותרבותו הפוליטית אינה יכולה להניב לפי שעה דמוקרטיה, שֶבָּהּ למפלגות שלטון לא יהיו מיליציות חמושות, והן לא יסורו למרותם של כוהני דת?

רומנטיקה אינה אסטרטגיה

בנימין נתניהו התלונן זה לא כבר על הכרזת אהוד אולמרט, שהחמאס אינו מעמיד את ישראל ב”איום אסטרטגי”. כשלעצמי אני נוטה להסכים עם הביקורת. אבל האם מותר להציע ליושב ראש הליכוד לעסוק קצת בביקורת עצמית?

תגובתו הלא-אפקטיבית של ממשל בוש על עליית חמאס היא במידה לא מעטה תוצאת השפעתו של נתניהו על מהלך המחשבה של הימין האמריקני בשנות ה-90. הכרזותיו הבלתי פוסקות, שדמוקרטיה פלסטינית הכרחית לשלום בן-קיום, הזינו את האסכולה, אשר העמידה את הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון במרכז חזונה האסטרטגי.

נתניהו הוא שותף (זוטר) במיקח הטעות של אמריקה במזרח התיכןן. האיש החוזר ותובע חזקה על ריאליזם מדיני הוא לאמיתו של דבר רומנטיקן חסר תקנה.

מעוורת היתה ההתמכרות לרעיון שדמוקרטיה תקום על גדות החידקל בתוך שנה או שנתיים. הרת אסון היתה ההתיימרות שהצלחתה של ארה”ב תיבחן על יסוד ההתקדמות אל דמוקרטיה כזאת. היא גרעה מיכולתה של אמריקה לעמוד על הדינמיקה העיראקית. למשל, נעלמו מעיניה הנטיות הטוטליטריות הגוברות של אלמנטים שיעיים, והשימוש הפראי שהם התחילו לעשות בכוחות הבטחון כדי לפרוע חשבונות עם הסונים.

כיוצא בזה, ההתמכרות לרעיון הדמוקרטיה איפשרה את עליית החמאס. במקום להגן על אינטרסים, אמריקה היתה אנוסה להגן על השקפות עולם; במקום לגבש אסטרטגיה, היא גיבשה תיאוריה של יחסי ציבור; במקום להתאים את תכניותיה למציאוּת, היא ניסתה להתאים את המציאות לתכניותיה. נתניהו הוא שותף (זוטר) במיקח הטעות ההיסטורי הזה. האיש החוזר ותובע חזקה על ריאליזם מדיני הוא לאמיתו של דבר רומנטיקן חסר תקנה.

 

6 Responses to “כדורסל, בייסבול ודמוקרטיה?”

  1. מאיר דויטש הגיב:

    מסכים עם הניתוח והמסקנה, אך אשמח לשמוע מהו הפתרון המוצע. האם המזרח התיכון נידון למאתיים שנה של חוסר יציבות עד להגעה ל”פתרון הנכון”?. מה אפשר לעשות עכשיו אחרת, אם בכלל.

  2. דודי הגיב:

    שהיא מדברת על דמוקרטיה, אבל בשם המאבק בקומוניזם ולמען אינטרסים אמריקנים, תומכת פועל בדיקטטורים, ולעתים אף חותרת תחת מנהיגים דמוקרטים. (כגון מוחמד מוסאדק באיראן או חקובו גוסמאן בגווטאמלה).

    האם עכשיו יש מקום לביקורת הפוכה – בשם הדמוקרטיה פוגעים ביציבות, באינטרס האמריקני ובמאבק באיסלאם הקיצוני?

    שאלה נוספת: איך אפשר לדעת שהמזה”ת כולו טרם הגיע לפרקו, “ותרבותו הפוליטית אינה יכולה להניב לפי שעה דמוקרטיה”? במזרח-אירופה, יש מדינות (לא כולן) שחוו דיקטטורה ממושכת וגם לפני כן נעדרו ברובן מסורת דמוקרטית, הסכינו לדמוקרטיה בתוך זמן קצר. החיווי על המזה”ת, שאינו בשל עדיין, בהחלט סביר, אבל אפשר שנופתע.

  3. רוגל הגיב:

    הבעייה עם הדמוקרטיות המיובאות שהן מתמקדות בשלטון הרוב ולא בחירות הפרט. הדמוקרטיות המערביות מבוססות בראש ובראשונה על הגבלת כוחו של הרוב. כל הניסיונות ליצור דמוקרטיה אינסטנט התמקדו בבחירות חופשיות, ואלו חשובות ככל שיהיו – ובלי תשתית להגנת המיעוט – הובילו לריקון המושג דמוקרטיה מתוכן ממשי.

  4. ס הגיב:

    הייתי רוצה להוסיף את אמרתו של השייח יוסף קרדאווי “אם אומרים שדמוקרטיה היא שלטון העם, אזי אנחנו רוצים את שלטון אללה”
    ועל לא כדי להכביר במילים
    ס.

  5. יואב קרני הגיב:

    למאיר דויטש — כתבתי על זה בהזדמנות קודמת: יציבות ומודרניזציה צריכות להיות העדיפויות. אני מהסס להציע את דוגמת כמאל אטאטורק, מפני שהוא היה רודן, איש-דמים, שהשאיר מורשת מסובכת. קשה לי להציע לאיזושהי רץ להתנסות בעשרים שנה של רודנות אישית. אבל בלי הבסיס של אטאטורק לא זו בלבד שטורקיה היתה מקום אחר בהחלט, אלא שאולי לא היתה כלל טורקיה.

    האם רפורמטור מזרח תיכוני צריך להרחיק לכת כמו אטאטורק במערכה לחילוּן החברה? אינני בטוח. אני נוטה לחשוב שלא, אבל אני מאזין בכובד ראש לאלה הטוענים את ההיפך. עם כל החילון של אטאטורק, כמעט כל אימת שלטורקים ניתנה ההזדמנות לבחור את ממשלותיהם באופן חופשי לחלוטין, הם העדיפו מפלגות שמרניות עם אוריינטציה איסלאמית.

    דודי — אני מבין בהחלט את הטיעון. אני עצמי חזרתי וכתבתי כדברים האלה ב-25 השנה האחרונות. חשבתי להיסטורי את נאום נוטרדאם של ג’ימי קרטר, 1977, בגנות האימפולס לתמוך בכל דיקטטור המבטיח להיות אנטי-קומוניסט. הגישה הזו הניבה תוצאות איומות באמריקה הלטינית, באפריקה, בחלקים של אסיה. אבל ארץ רשאית לשקול מפעם לפעם את האינטרסים הלאומיים שלה, ולא לשגות בחלומות של תיקון עולם. אני אומר את זה בקושי ניכר, מפני שאני מאמין בתיקון עולם.

    ההשוואה בין המזרח התיכון למזרח אירופה מעניינת. רבים קיוו שהמזרח התיכון יילך בעקבות מזרח אירופה בסוף שנות ה-80. אפילו אפריקה, בשביים של רודנים צבאיים ושל אוטוקראטים זקנים, אימצה חלקית את המודל המזרח אירופי. המזרח התיכון איכזב אותנו. המונים יכלו לצאת לרחובות באינדונזיה המוסלמית להפגין לטובת דמוקרטיה — ולא יכלו לעשות כן בקאהיר, או בדמשק?

    אין לי תשובה מניחה את הדעת. אולי באמת נופתע. לבנון היא מעבדת ניסויים מעניינת. כדאי לראות איך התהליך הדמוקרטי יתפתח בה. אבל היא הרבה יותר פלורליסטית מכל ארץ ערבית אחרת.

    רוגל — מסכים בהחלט. גם כתבתי כדברים אלה ברשימות קודמות. המבחן הגדול ביותר של דמוקרטיה אינו בכינון שלטון הרוב, אלא בהבטחה וולונטרית של זכויות המיעוט.

  6. דני הגיב:

    אני מפרש את דבריו של נתניהו, כמו גם את דבריו של וייסגלס המצפה לפינלנדיזציה של הפלסטינים, או לכתביו של שרנסקי, שכשר שיכון חשב לסייע לדמוקרטיה הפלסטינית המתגבשת על-ידי זריעת התנחלויות בקרבם, כציניים לחלוטין, כאפולוגטיקה על המשך השלטון שלנו בשטחים, ותו לאו.

    “במקום להגן על אינטרסים, אמריקה היתה אנוסה להגן על השקפות עולם; במקום לגבש אסטרטגיה, היא גיבשה תיאוריה של יחסי ציבור”

    משפט זה מזמין הרבה שאלות. רעיון הפצת דמוקרטיה בכל מחיר הוא אכן רעיון מחורבן, אך יש הרבה רעיונות מחורבנים בעולם, ורעיון זה אינו הגרוע בשבהם. מה גורם לכך שדווקא רעיון זה גורם לכזו דוקטרינריות ולכזו חוסר-גמישות? נשיאים אמריקניים, למרות שלרוב אינם אינטלקטואלים גדולים, הם לרוב אנשים נבונים ופרגמטיים – אייזנהאואר, ניקסון, בוש האב, קלינטון. מה קרה לאמריקה?

Leave a Reply for ס