קווים לדמותם

פורסם ב’גלובס‘, 24-23 ביולי, 2003

בלילות כאלה,פרשנויות פוליטיות נעשות כמעט מיותרות. יש חדשות, המתאימות הרבה יותר למחזאי, או לכותב ספרות בדיונית. אפשר אולי להתחיל בפרפרזה על שייקספיר, ‘ריצ’ארד השני’, בתרגום לא-מהוקצע:

 “נשב-נא ונגלגל סיפורים על מותם של מלכים;/

מקצתם מכסאם סולקו; מקצתם במלחמה נפלו,/

במקצתם התפעמו רוחות הרפאים של אלה שהדיחו הם…”

זמנו עבר?

אתמול כרתה ארה”ב שני ראשי עריצים במוצול שבצפון עיראק. בימים הקרובים, אולי אפילו בשעות הקרובות, אמריקה תכרות את ראשו של עריץ שלישי, במונרוביה בירת ליבריה (כנראה לא פיזית, אלא רק מטאפורית. העריץ הזה יורשה לצאת לגָלוּת בטוחה למדי).

ללא כל קשר, בבית חולים בגֶ’דה’ עריץ רביעי שקוע עכשיו בתַרדמת. אידי אמין דאדא היה כנראה הראשון בסִדרה. הוא הראה שמשהו השתבש מעיקרו בעולם שאנחנו מכנים “מתפתח”, או “שלישי”. 15 שנה לאחר שאפריקה התחילה להשתחרר מֵעול האירופים, משבר השלטון שלה עבר משלב הכשלון הניהולי אל שלב הטירוף המרושע. מאחר שהֶסדֵרים חוקתיים רופפים הוחלפו בקפריזות של רודנים, עניין טבעי היה בשביל הדור השני של הרודנים לצאת מדעתו, ולהפוך את כל סדרי השלטון לקריקטורה מכוערת.

העולם הערבי חיכה קצת יותר עד שסדאם חוסיין תבע לעצמו את כתרי חמורבי ונבוכדנצר ואשוּרבַּניפַּל והארון אר-רשיד, ולימד את ילדיו הצעירים להוציא להורג במו ידיהם את יריביו האמתיים והמדומים של אבא. זה היה פשוט: כדי להירגע, קוסאי הקטן היה מוכרח להחזיק את הקלשניקוב קרוב לחזה. שנים אחר כך, אחרי שאבא ייפול מכסאו, יתגלו קלטות וידיאו של קוסאי מלמד את אמנות האחזקה של אק-47 לילדיו שלו, הקטן שבהם בן חמש או משהו כזה.

ילדים מסוממים יוצאים לקרב

 צ’ארלס טיילור לא היה מוכרח להיות שייך לקטגוריה הזו. כאשר התחיל את המרד, ב-1989, הוא דווקא נראה אלטרנטיבה לא-רעה לרודן מושחת, טיפש וּכבַד פֶּה ששלט אז בליבריה. אבל לטיילור היה רעיון שׂטָני: לשלוח ילדים למלחמה. הוא הקים יחידות שלמות, שהיו מורכבות מבני 10 עד 12. הוא סימם אותם לפני שנתן להם את האק-47, לפני ששלח אותם לקרב. זה השתלם, מפני ששבע שנים אחר כך הוא נבחר לנשיא ליבריה, והכול התפללו חרישית שהשלטון ירפא אותו מטירופו.

אבל לטיילור היו תכניות אחרות. הוא גמר אומר לייצא את שיטות המלחמה ואת הֶרגְלֵי השלטון שלו לשכנותיו. גם בסיירה ליאון, ידידיו של טיילור גייסו ילדים למלחמת אזרחים, סיממו אותם, נתנו להם את האק-47, הוסיפו לזה פִגיונות, וציוו עליהם לכרות אברים. ככה סתם, בלי סיבה, רק כדי להזכיר לאנשים את הקשר ההכרחי בין כוח פוליטי ובין טירוף מרושע.

וזה כמובן לא הכול. בזמן הזה עלו לשלטון כוהני דת שונאי נשים באפגניסטן. הם הפכו כריתת אברים פומבית לספורט תחרותי, והציגו אותה בסופי שבוע באיצטדיון המרכזי של קאבול.

לא הרחק משם, בטוּרְקְמֶניסטַן הסובייטית לשעבר, הנשיא הואיל לתת את שמו ואת שֵם אִמו לכמה מימי השבוע, פסל זהב ענקי שלו מותאם לתנועת כדור הארץ סביב השמש, מחשבותיו הן מקצוע הלימוד העיקרי בבתי הספר, והוא ציווה לאחרונה על תושבי עיר הבירה לשחוט את כל תרנגולותיהם מייד פן יבולע להם.

בצפון קוריאה הכול משלמים את המחיר על זה שאבא קים איל סונג לא שלח את בנו קים ג’ונג איל להסתכלות פסיכיאטרית ארוכה מאוד. התוצאה היא שהילד זקוק עכשיו להקרנות רדיו-אקטיביות תכוּפוֹת, והוא רוצה שארה”ב תסתכל כל פעם שהוא מקרין. כשהיא מסרבת, הוא משליך את זרועותיו הקצרות באויר, וצורח שאולי עוד מעט קט הוא ייצא למלחמה גרעינית, ויעלה את גבעת הקפיטול באש. בשבוע שעבר נטה שר הגנה אמריקני לשעבר להסכים איתו: מלחמה אומנם ממשמשת ובאה.

כל העולם קומיקס

האומנם יש פרשן פוליטי הטוען ברצינות שהוא מבין את כל זה? איפה הימים הטובים שבהם עריצים היו אנשים רציונליים, שגם מעשי הזוועה שלהם היו חזויים, והם דיברו בלשון בני אדם? היה אפשר לשנוא את העריצים ההם, אבל גם לעשות איתם עסקים. איזה עסקים אפשר לעשות עם הדור החדש של העריצים, שלא לדבר על ילדיהם הניאורוטיים?

בהוליווד גברה בשנים האחרונות הנטיה לוותר על תיחכום בתיאור הטובים והרעים. במקום שיאשימו את הוליווד כי הסרטים שלה דומים לקומיקס, היא החליטה לאמץ את הקומיקס בגלוי: באטמן וספיידרמן והענק (‘האלק’) ו’אנשים בשחור’ ומאטריקס… הוליווד לא בדתה מלבה את עודאי ואת קוסאי ואת קים ואת צ’אקי סכינאי מליבריה. החיים בדו אותם.

לורד אקטון, ההיסטוריון הבריטי הגדול של המאה ה-19, השמיע את אחת האמיתות המצוטטות ביותר של 150 השנה האחרונות. “שלטון נוטה להשחית”, הוא אמר, “ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט”. איך בדיוק הוא משחית, זה כבר עניין של גיאוגרפיה ושל תרבות פוליטית.

הטרגדיה בליבריה קופצת לראש העתונים בארה"ב. הכותרות, כמו זו ב'שיקאגו טריביון', משקפות את חוסר האונים הבין לאומי ואת הציפיה שאמריקה תציל את הליברים מידי עצמם. אף כי מספר קטן של חיילים אמריקניים יכולים לשים קץ לטבח, ממשל בוש אינו נחפז

בואי נא, אמריקה

מה יכולים נתינים לעשות כדי לזרז את יציאת עריציהם? כדור מתנקש הוא פתרון אחד, אבל הבעיה היא שאם הכדור מחטיא, מתחילה להתרקם סביב העריץ הילה של חסינות. אפשרות שניה, פופולרית מתמיד, היא להתפלל שהעריץ יעצבן במידה מספקת את ארה”ב, וג’ורג’ בוש ישלח את המארינס.

בשבועות האחרונים זו התפילה הציבורית בליבריה האומללה. הסימן הקל ביותר שהאמריקנים באים, האמריקנים באים, עורר אנשים לרקוד ברחובות, לפני שהקליעים הניסו אותם למקום מחבוא. בתחילת השבוע, לפני חיסול ילדיו של סדאם, הכותרות הראשיות כמעט בכל עתוני ארה”ב עסקו במרחץ הדמים של ליבריה ובתחינתם הנואשתשל הליברים, “בואי נא, אמריקה”.

אבל אמריקה לא תוכל לבוא לכל מקום, ומשבר השלטון של העולם השלישי נידון להימשך עוד שנים רבות.


5 Responses to “קווים לדמותם”

  1. דודי הגיב:

    לאחר קריאת הרשימות של אחדים מעמיתיך, חשבתי שהאמריקאים הם דווקא שורש כל רע והסכנה האמיתית לעולם השלוו והקסום.

    הרשימה שלך יפה, אם כי הנוסטלגיה לעריצי העבר אינה נכונה כלל. גם כיום יש עריצים רציונליים, יחסית, וגם בעבר היו פסיכים בשלטון.
    ההבחנה הראויה צריכה להיות בין עריצים מכח עצמם לעריצים יורשים, כאשר הזן השני פסיכי יותר, לרוב.

  2. ירושלמי הגיב:

    הציפיה של האנשים האומללים הללו היא ש*אמריקה* תבוא להציל אותם. מעניין איך שונאי ארה”ב באירופה בכלל ובצרפת בפרט מסבירים זאת. לצרפת יש ניסיון רב במעורבות צבאית באפריקה אבל כנראה שזה לא עושה יותר מדי רושם על האפריקאים.

  3. אנה הגיב:

    השאלה השניה היא האם האמריקאים יצאו משם בזמן או שהכיבוש יפתה גם אותם.

  4. Snark (no Hebrew) הגיב:

    Interesting as ussual.
    Welcome back 🙂

  5. יוסי האדום הגיב:

    אותך כותב על העריצות של סינגפור – האם היא באמת כל כך מוצלחת כמו שזה נראה?

Leave a Reply for דודי