מן הארכיון: כיכר השוק הריקה

אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן.

פורסם בראשונה ב‘גלובס’, 21 בפברואר 2005

“בשבח הדמוקרטיה” (The Case for Democracy), מאת נתן שרנסקי, יצא בניו יורק לפני שלושה חודשים. אני מודה שלא הייתי מבַלֶה יומיים בקריאתו, אילמלא נודע ברבים שג’ורג’ בוש אימץ אותו למצע. למשל, הוא שאל ממנו את “קריטריון כיכר העיר” להערכת הדמוקרטיה:

“האם אדם יכול לצעוד אל כיכר העיר, ולהביע את דעותיו מבלי לפחד מפני מעצר, מאסר, או פגיעה גופנית? אם הוא יכול, או-אז הוא חי בחברה חופשית. אם לא, הוא חי בחברה המיוסדת על פחד” (עמ’ 41 של הספר).

אל יהיה לבכם גס בהגדרות פשוטות. לא כל מה שהוא פשוט הוא גם פשטני. לפעמים אמת צריכה להיות מוכרזת בכל הבהירות האפשרית, מבלי להטביע אותה בהַתנָיוֹת וּבסִיוּגים.

אבל מזה אין להבין שכל פַּשטוּת מצטיינת בעומק מוסרי. אין זה מספיק לזרוע ספר של 279 עמוד בהערות חוזרות על הצורך ב”בהירוּת מוסרית” (moral clarity), ואין זה מספיק להחשיד בני פלוגתא בחוסר בהירות כזאת. כדי לשכנע את הקורא ברצינות הטענה, שנתן שרנסקי הבין את הדינאמיקה של היחסים הבין לאומיים כמעט לפני כל בני דורו, צריך לשכנע אותנו קודם כול ברצינותו של בעל הטענה.

במובן הזה, ׳בשבח הדמוקרטיה׳ הוא אכזבה כפולה, אסתטית ואינטלקטואלית. ברובו הוא משעמם בטרחנוּתוֹ, בחזרוֹתיו, בסגנונו וּבִמנוּפָּחוּתוֹ. חוץ מזה, הוא דוחה בִּרדידוּתוֹ, בצָרוּת אופקיו וּבחוסר כֵּנוּתוֹ.

האכזבה הגדולה ביותר שהנחיל לי שרנסקי היא השתמטותו מנסיון להרחיב קונטקסטים. הרעיון של זיקה בין שלום לדמוקרטיה הוא מצוין וראוי לתמיכה. אבל הוצאת הדמוקרטיה מֵרוֹב הקשריה, צִמצוּמה לפוליטיקה, ויתור כמעט מלא על בחינה ביקורתית שלה, הם ההֶפך מֵרצינוּת.

שרנסקי אומר לנו, כי חולשתו של תהליך אוסלו היתה מלכתחילה ההימָנעוּת מִלהַתנוֹת אותו בדמוקרטיזציה של החברה הפלסטינית. הפונדמנטליזם הזה, שאינו מעמיד את עצמו בשום מבחן של ביקורת, מזכיר לי את הפונדמנטליזם של יוסי ביילין, המשוכנע שחולשת אוסלו היתה הימנעותה מלהציג מייד את נוסחת ההסדר הסופי.

אגב, שניהם, שרנסקי וביילין, הם לדעתי שני צדדים של אותו המטבע. פחות או יותר בני אותו הגיל, שניהם מבוֹרָכים במינימום של ביקורת עצמית, לשניהם אין כמעט שום חשיבות פוליטית בארץ שעל גורלה הם מנסים להשפיע, ושניהם אוספים את רוב מעריציהם בחו”ל. שרנסקי הולך אצל השמרנים החדשים הרדיקליים באמריקה, וביילין הולך אצל השמאל הרדיקלי, האנטי-ציוני באירופה. בעיני מעריציהם, ביקורת עליהם שקולה כנגד כפירה בעיקר. 

“הם לא הבינו באמת מה קורה”

בכלל, ביקורת עצמית אינה חוויה ששרנסקי נוטה לשתף בה את קוראיו. אפילו כשהוא מזכיר בחטף את כשלונותיו – כמו תבוסתו המזעזעת בבחירות של 2003 – הוא מצליח איכשהו לתאר את הכשלון כאִשור של דרכו.

ממילא, הוא זה המעמיד תמיד אחרים על טעותם. את הנרי קיסינג’ר הוא העמיד פעם למשפט ציבורי על בגידתו בדיסידנטים הסובייטיים. המערכת הפוליטית במערב, שהיתה מוכנה לדו-קיום עם ברית המועצות, היתה אוסף של “קְטַנֵי אמונה” (עמ’ 4).

הוא מתקן שגיאות (של אמריקאים, של ישראלים), מסביר להם בסלחנות מִתנַשֵׂאת את הֶעָבָר ואת ההוֹוֶה (הם “לא הבינו מה באמת קורה”), וּמחלק ציונים ליושרם האינטלקטואלי. כאשר שמעון פרס מוֹעֵד, כדרכו הרטורית המגושמת וחסרת החֵן, ומוציא גזֵרה שווה בין החוות הקולקטיביות בברית המועצות ובין הקיבוצים בישראל, שרנסקי משווה אותו למליצי היושר השוטים של סטאלין (עמ’ 55).

הימנעותם של נציגי ישראל בשיחות אוסלו מלעמוד על דמוקרטיזציה של אש”ף היתה “עֵדוּת מעציבה עד כמה הם מיעטו ללמוד מן ההיסטוריה”. מניעיהם של אדריכלי אוסלו? מעוגנים ב”השקפה נאיבית, שהתעלמה לחלוטין מן ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה” (160).

קיראו ברשימה נפרדת

“טעינו”, לא אמר הנשיא

הנה היא באה, הדמוקרטיה הפלסטינית, עם מרעום טוב באמצע. תזכורת על הבל “מלחמת הרעיונות” של ג’ורג’ בוש (3 בפברואר 2006)

ובכן, היריב הפוליטי הוא תמיד נאיבי, או חלש-דעת וקטן אמונה, או אינו יורד לדעתו של שַׂר ההיסטוריה (שהוא, שרנסקי, בן שיח קבוע ואינטימי שלו), או לוקה באשליה (כמו למשל בהנחה שיש צדדי דמיון, חס ושלום, בין מאבק זכויות האדם בברית המועצות ובין המאבק לזכויות הפלסטינים. תחילה, הוא אומר, הרעיון “שיעשע” אותו, אחר כך גרם לו פַּלָצוּת. עמ’ 201-200).

הוא “יודע מספיק” על טוטליטריות ועל פחד כדי להרביץ תורה בַּכּול. אילו רק שמעו לו. הוא אמר לג’ימי קרטר, והוא אמר לאהוד ברק (“אהוד, אני לא יודע אם אתה יודע, אבל…” עמ’ 190), והוא אמר לאריאל שרון, והוא אמר לדיק צ’ייני…

שרנסקי אינו יודע את ההיסטוריה של ישראל לפני עלייתו. נסיונן של אפריקה ושל אמריקה הלטינית אינו מעניין אותו. התייצבותו ההיסטורית של הימין האמריקאי, כולל נשׂוּא הערצתו רונלד רייגן, לצד רודנים צבאיים ברוטליים באמריקה הלטינית אינה שייכת לשום מִשוָאָה של “בהירוּת מוסרית”. הַכֶּתֶם המחפיר של האפרטהייד בדרום אפריקה, בתמיכת המערב, כולל ישראל, אינו ראוי להזכרה. הוא עסוק בהטפה מתחסדת של מוסר על היעדר חֵרוּיוֹת רק כשהעניין נוגע לערבים (עם הזכרות חטופות וּמבוטלות של צפון קוריאה ושל איראן).

הפרת זכויות אדם של פלסטינים היא כורח שלא יגוּנה, מפני שלדמוקרטיה מותר להתגונן, הוא מטעים. מעצרים מִנהליים? היו רק ששה לפני האינתיפאדה הראשונה (עמ’ 209). שמא יגיד לנו מדוע היתה אינתיפאדה ראשונה, חופשית מטירור? לא, לא כאן, לא עכשיו. והאם ישראל היתה דמוקרטיה, כאשר החזיקה את כל אוכלוסייתה הערבית בממשל צבאי, עד אמצע שנות ה-60? לא, לא תודה, לא כאן. 

נגד מי דמוקרטיות יוצאות למלחמה

כל כך מופרך הוא הספר הזה מצד הנרטיב ההיסטורית שלו, כל כך מעוּקָר מֵעקיבוּת מוסרית, כל כך דל בהערות מקוריות, עד שכמעט אי אפשר להתווכח אִתו.

אבל טענת היסוד שלו, שדמוקרטיה היא מפתח לשלום, צריכה ויכוח. האם באמת אי אפשר לעשות עסקים עם רודנים? האומנם “דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו”?

הספר הזה לא יעשו מלחמה: מדוע דמוקרטיות אינן לוחמות זו בזו, הופיע בהוצאת אוניברסיטת ייל ב-1998, בדיוק בזמן. מסע הבחירות של ג’ורג’ בוש עתה זה התחיל, והוא היה פנוי להובלה אידיאולוגית. הספר מעניין ושקול ומלומד. אין זה פמפלט בנוסח שרנסקי. אבל ביקורתי על טענות-היסוד בעינה עומדת. אפשר לעלעל בספר הזה על הרשת באתר הספרים של גוגל

שרנסקי טוען, שדיקטטורים זקוקים לאויבים חיצוניים, וממילא הם מוּעָדים ללַבּוֹת שִׂנאַת-זָרים. ממשלות דמוקרטיות, הואיל והן תלויות ברצונם החופשי של בוחריהן, חייבות “לספק שלום ושִׂגשוּג”. הרעיון שארה”ב וצרפת ייצאו למלחמה בגלל חילוקי-הדעות שלהן על עיראק הוא “מעורר צחוק”. כיוצא בזה, יפאן ודרום קוריאה לא ייצאו למלחמה, רק בגלל שהקוריאנים כועסים שראש ממשלת יפאן משתטח על קברם של רודני ארצו מזמן מלחמת העולם השניה (עמ’ 76).

נו, באמת. דמוקרטיות אירופיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו בחצי המאה האחרונה מפני ששתי מלחמות עולם לימדו אותן לקח. אבל דמוקרטיות אירופיות יָצאוּ למלחמות של התפשטות תוקפנית, עם אלמנטים של השמדות-עם, בסוף המאה ה-19 וב-60 השנה הראשונות של המאה ה-20.

מֶה עָשׂוּ הבריטים בהודו וּבדרום אפריקה? דמוקרטיה?

וּמֶה עשו הצרפתים בווייטנאם וּבאלגי’ריה? דמוקרטיה?

והבלגים בקונגו? דמוקרטיה?

ומדוע הולנד הקטנה והמעוּנָה, מייד לאחר שחרורה מעול הנאצים, שלחה צבא כדי לחזור ולכבוש את אינדונזיה (שנקראה אז ״איי הודו המזרחית״)?

ומה עוללה ארה”ב לפיליפינים (בתחילת המאה ה-20) ולניקרגואה (שורת פעמים במהלכה)?

מה הפִטפוט הזה? דמוקרטיות אינן נוגעות זו בזו לרעה, אבל תוקפנותן הגלובלית נגד יבשות שלמות בעידן הקולוניאלי אינה נחשבת, מפני שקרבנותיהן לא שמעו על “הקריטריון של כיכר העיר”?

אולי כדאי לשרנסקי לנסוע קצת ברחבי העולם הלא-אירופי, כדי לעמוד על התוצאות הנמשכות של האסון שהמיטו הדמוקרטיות המהוללות. הוא ימצא שם פחות מַעריצים, ואולי אפילו יצטרך לשלם את הוצאות הנסיעה — אבל חזקה עליו שהוא ייחלץ מן האגונצנטריוּת, המחלישה את יכולתו להבין היסטוריה, וּמקטינה עד מינימום את האֶמפתיה שהוא מסוגל לרחוש לאויביו.

הוא חושב, שכשלונן הגדול של הדמוקרטיות האירופיות היה הפייסנות כלפי היטלר. הוא צודק, אבל זה לא היה הכשלון היחיד. המלה ‘ג’ינגואיזם’ – ציון קלאסי של ליבוי יצרים ציבוריים לטובת מלחמות התפשטות, באמצעות דימויים של עליונות תרבותית וגזעית – נטבעה באֵם כל הדמוקרטיות, בריטניה, בזמן שמוסדותיה הבשילו והתרחבו, ו”כיכר העיר” שלה נפתחה לרווחה.

הדיקטטורים הרעים

לעומת כשלונה המוסרי החוזר של הדמוקרטיה, האוּמנם אפשר להתעלם מהצלחות חיוניות של משטרים דיקטטוריים?

ספרד הדמוקרטית לא היתה מופיעה בקלות אלגנטית כזאת, בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, אילמלא הוכנה לקראת היום הזה על ידי רודנה מאריך הימים פרנקו. מכאיב להודות, אבל רודנותו הנִקלֵית של פינוֹצֶ’ט בצ’ילה כוננה יציבות חברתית ושגשוג כלכלי, שאִפשרו חזרה אל משטר דמוקרטי מלא. ודרום קוריאה, המוחזקת בעיני שרנסקי כמופת של דמוקרטיה, בקעה מִקוֹנכיה של עוני ושל עַבדוּת בזכות המשמעת וניהול הפנקסים שהעניקו לה משטרים צבאיים ברוטליים.

ההנחה שמשטרים דיקטטוריים אינם שותפים אמינים בשלום היא רומנטית, לא עובדתית. פרנקו הנ”ל בספרד, וּשכֵנוֹ סַלַזַר בפורטוגל, דחו בכל התוקף את נסיונם של היטלר ושל מוסוליני לצרף אותם אל מלחמת העולם השניה.

אין לך עניין נערץ יותר מאידיאליזם צָרוּף, ואין לך עניין מסוכן יותר מאידיאליזם צרוף. והוא מסוכן במיוחד, כאשר הוא טבול ברוטב של צביעות ושל שׂביעוּת רצון עצמית.

פינלנד הדמוקרטית, הנערצת על אומץ לבה, חשבה שיש לה הזכות להצטרף למסעו של היטלר נגד הציוויליזציה, מפני שהיה בלבה (בצדק) על ברית המועצות של סטאלין.

אטאטורק, רודנה הקאפריזי והנועז של טורקיה בין שתי מלחמות העולם, דחה כל רעיון של הרפתקה צבאית. יורשיו הרודניים דחו את ידו המוּשטת של היטלר. לעומת זאת, ממשלה דמוקרטית לעילא ולעילא הוציאה את טורקיה, ב-1974, אל מלחמה בקפריסין, שהניבה כיבוש נמשך של שליש האי.

ארמניה ואזרבייג’אן, עם ממשלות דמוקרטיות בהחלט, ניהלו מלחמה מטורפת ב-1993, שהמיטה אסונות איומים על שתיהן. הודו ופקיסטן, בהנהגת ממשלות דמוקרטיות, התחילו ב-1998 מירוץ חימוש גרעיני חסר שחר, וזכו להערצתם הנלהבת של אזרחיהן. רוסיה הדמוקרטית התחילה את המלחמה הרצחנית בצ’צ’ניה, ב-1994.

אין לך עניין נערץ יותר מאידיאליזם צָרוּף, ואין לך עניין מסוכן יותר מאידיאליזם צרוף. והוא מסוכן במיוחד, כאשר הוא טבול ברוטב של צביעות ושל שׂביעוּת רצון עצמית. אבל זה לא יעזור לו, לנתן שאראנסקי. זִקנָתו לא תצליח לבייש את נעוריו. אנחנו נוסיף להעריץ את אנאטולי, יהיו איוולתו של נתן וחשיבותו העצמית אשר יהיו.

מעשה באיש קטן גדול

את השורות הבאות לא כללתי ברשימה המקורית, שהתפרסמה ב’גלובס’ לפני שנה. הן נשארו בתוך יומן הקריאה שלי, מפני שנמזג בהן קצת יותר מדיי פאתוס. אבל מה לנו חֵרוּת האינטרנט אם אין היא מעניקה לנו את הזכות התקופתית לצקת קצת פאתוס אל מסך המחשב שלכם (ובלבד שלא ננַצֵל את הזכות הזו יותר מדיי)

איש קטן גדול הֵרים לפני שלושים שנה את קולו נגד אימפריה של זָדוֹן ושל רֶשַע, נרדף על צווארו, נוּדה והוּשפּל, נאסר ונשפט על האשמות בדויות, נחבש במחנות כפיה, הושלך אל הצינוק – וניצח.

איש קטן גדול התענה והתייסר והעניק השראה למיליונים. “גיבור דורנו”, כתב עליו היסטוריון בריטי.

איש קטן גדול יצא מן הבּוֹר שְבוּר גוף אבל שְלֵם רוח, עם מנדט אנושי להילחם לטובת החרות באשר היא נשללת.

איש קטן גדול לא עמד במשימה, מפני שלא הצליח להוציא מפיו אפילו משפט אחד שלא התחיל ב”אני”, ונמשך ב”וְאַפסי”, והסתיים ב”עוד”.

איש קטן גדול אמנם היה יוצק מים על ידיו של אנדרי סחרוב, הענק המוּסרי של זמננו, אבל לא קנה מסחרוב את התרומית שבמידותיו: ענווה.

וּמן הטעם הזה הוא נכשל, וירד במהירות למדרגה של חוסר חשיבות ושל חוסר משמעות.

ממילא, איש קטן גדול פיתח במרוצת השנים את התערובת הדוחה ביותר: זו שבה אֶגוֹצֶנטריוּת והתחסדוּת נמהלות ברחמים עצמיים.

אבל אלה כמובן אִפיונים עלילתיים של תקשורת שמאלנית. מפני שנתן שרנסקי מוֹכֵר עכשיו יפה את ספרו החדש על הדמוקרטיה. נשיא ארה”ב בכבודו ובעצמו מחלק עותקים לאורחיו. יודעי דבר אומרים, רק בחצי חיוך, ששרנסקי אפילו אינו נוקש על הדלת, כאשר הוא רוצה להיכנס אל משרדו של סגן הנשיא.

כתב מדיני של ה’וושינגטון פוסט’ העיר, שנאומי הנשיא מתחילים להישמע כמו נכתבו על ידי שרנסקי.

כאשר אנטולי שצ’אראנסקי החליט להשיל את השם שנתנו לו הוריו, ולהיקרא “נתן שרנסקי”, הוא עשה איתנו חסד. בפני אנאטולי שצ’אראנסקי אנחנו מרכינים את ראשנו בכבוד ובאהבה, ויודעים שהוא עשה משהו שאיש מאיתנו לא עשה: הוא מסר את נפשו על החֵרות, שלא על מנת לקבל פרס.

אשר לנתן שרנסקי, אנחנו מצטרפים אל הרוב המכריע של תושבי ישראל בִּמשיכת כתפיים, ואנחנו מצטרפים אל מיעוט לא מכריע בהבעה קולנית של אכזבה.

5 Responses to “מן הארכיון: כיכר השוק הריקה”

  1. יובל הגיב:

    תודה יואב על עוד כתבה מושחזת ומעניינת.
    מעניינת אותי במיוחד הנקודה אותה אתה מעלה לגבי הדיקטטורים שהובילו לדמוקרטיות – פינושה בצ’ילה ופרנקו בספרד.
    ראשית כל – פינושה. צ’ילה היתה דמוקרטיה עוד לפני פינושה. לא חפה מפגמים, כמובן, אבל בכל זאת דמוקרטיה. אינני מחסידיו של איינדה, ומההיסטוריה של צ’ילה אותה אני מכיר אני מעריך שהוא לא היה דמוקרט גדול בעצמו, ובוודאי שמבחינה כלכלית הוא הוביל את המדינה לאסון, אבל זו טבעה של דמוקרטיה – וראה את ארצות הברית שהצליחה לשמור על הדמוקרטיה שלה גם בשנות המשבר הכלכלי הגדול (ואפילו הצליחה לרשום נצחון דמוקרטי על רוזוולט כאשר האחרון לא הצליח לאשר את הרחבת בית המשפט העליון). פינושה אכן “הציל” כלכלית את צ’ילה, וצ’ילאנים רבים עדיין מחזיקים לו טובה על כך, אבל אין לשכוח שהוא עשה זאת במחיר איום ונורא מבחינת חרויות אזרח. אל דאגה – מבוטחני שאתה זוכר זאת ואינני מטיל ספק בכך, אבל השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים לזקוף לזכותו איזושהיא תרומה לדמוקרטיה הצ’ילאנית? אפילו אם הציל אותה כלכלית.
    המקרה של פרנקו שונה – ספרד לא היתה דמוקרטיה “אמיתית” לפני מלחמת האזרחים, על אף שהיו בה בחירות. הן מעולם לא היו בעלות תוקף אמיתי, והאווירה הציבורית בכל מקרה לא היתה דמוקרטית. לזכותו (או לחובתו, שאלה של השקפה) של פרנקו ניתן לציין את המאפיינים המעניינים של הדמוקרטיה הספרדית – כתגובת נגד לריכוזיות המופרזת שלו, ספרד הדמוקרטית “התפרקה” הלכה למעשה לפרובינציות, המנהלות במידה רבה את ענייניהן באופן אוטונומי. אפילו בגרמניה, על הפרלמנטים האזוריים שלה, אין מידה כזו של עצמאות מחוזית. שלטונו של פרנקו תרם, ללא ספק לדמוקרטיה, אבל מטריד אותי אפילו לכתוב משפט שכזה – הוא היה רודן, ורדף את מתנגדיו הפוליטיים. האם ניתן להביט על נקודה צרה במורשתו (הלא מכוונת, ללא ספק – הוא היה מתפלץ למראה ספרד כיום) ולהתעלם מהיתר? האם ניתן להתייחס לפידל קסטרו בלי לציין את דיכוי החרויות הפוליטיות בקובה ולהעלות על נס את שירותי הבריאות בה?

  2. נתנאל יפת הגיב:

    מאמר מאיר עיניים, כתמיד. מה חבל שהתוכן המצויין והחשוב הזה אינו מגיע לציבור הרחב, שבחלקו, גם כשהוא שפל ובזוי, מרשה לעצמו להתנשא על האחר.

    תודה על השיעור המרתק.

  3. יואב קרני הגיב:

    יובל — כל הנקודות שאתה מעלה הן מצוינות, בהחלט ממין העניין, ואין לי היכולת (או הצורך) לנסות לסתור אותן. בשום פנים אינני מציע מירשם של משטר צבאי, או של רודנות חד-מפלגתית. אני רק מבקר את הגישה הרומנטית — שאני חושב גם ללא-כֵּנָה — המעמידה את התהליך הדמוקרטי לפני הכשרת הקרקע לקראתו.

    אני אומר את זה ללא חדווה, מפני שלפני כמה שנים החזקתי באותה השקפה אופורית על דמוקרטיה, שאני מבקר כיום (מפיצי הדמוקרטיה של היום היו אויביה הגדולים ביותר לפני עשרים שנה).

    נגעת בספרד ובצ’ילה. לא נגעת בדרום קוריאה. אני חושב שאפשר לטעון במידה של היגיון, שאילמלא התיכנון הכלכלי הריכוזי — שכמותו לא היה מתאפשר בדמוקרטיה פוליטית — דרום קוריאה לא היתה מגיחה מרמת התמ”ג של גאנה, או של טנזניה, אל חֶברַת המעצמות התעשייתיות. כיום יש בה אחת הדמוקרטיות המלבלבות (והפגומות) באסיה. כיוצא בזה גם טייוואן.

    אני מהסס לדבר על סינגפור, מפני שהאליטה שלה אינה מאמינה בדמוקרטיה באיזשהם תנאים — ולרוע המזל גם הצליחה לייצא את ההשקפה הזו לכל מיני מקומות שעמדו בעצם התפתחותם הדמוקרטית, למשל בתחומי ברית המועצות לשעבר.

    צ’ילה אמנם היתה בעלת הֶרגלים דמוקרטיים בחצי המאה שלפני איינדה, וניחנה גם במידה הרבה יותר גדולה של משמעת מאשר שכנותיה. אבל איינדה לא היה רק מנהל לקוי של כלכלה, הוא היה גם אויב הקונסנסוס החברתי שאיפשר את שגשוגה של צ’ילה ואת חרויותיה. הוא קרע לגזרים את רִקמתה. הוא התחיל להרוס את המעמד הבינוני. הוא פלירטט עם מפלגות טוטליטריות.

    פינוצ’ט היה — כפי שכתבתי למעלה — רודן נִקלֶה. הוא לא היה צריך לשפוך דם ולהתעלל (ולגנוב, כפי שלמדנו בינתיים) כדי לשקם את צ’ילה. אבל אינני בטוח שהוא הסב רק נזק.

    אשר לפרנקו, הוא בוודאי לא התכוון לדמוקרטיה ליברלית, אבל מוטב לזכור שהוא מנע את הופעתה של מפלגה טוטליטרית, והוא העביר את השלטון לידי איש צעיר שנאמנויותיו לא היו ידועות לאיש (המלך חואן קארלוס). בימי פרנקו צמח מעמד בינוני משגשג, שרצה חרויות פוליטיות.

    אני אינני סניגורם של רודנים. פתרון דמוקרטי הדרגתי תמיד עדיף. אני רק מבקר את ההנחה המכאניסטית — המשרתת את בעליה יותר ממה שהיא משרתת את יכולת ההבנה שלנו — ש”דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו”, או שמדינות בעלות משטר דמוקרטי הן בהכרח שוּתפוֹת אמינוֹת יותר בהסכמים בין לאומיים.

    אני אינני חושב שאנחנו צריכים להתחרט במיוחד שרודנים חתמו איתנו הסכמי שלום — הנשיא אנוואר א-סאדאת והמלך חוסיין. דמוקרטיה לא היתה מעניקה את השלום הזה, ולא היתה מאפשרת אותו.

  4. חנן כהן הגיב:

    עכשיו שפלסטינים קיימו בחירות דמוקרטיות, אפשר לקיים איתם משא ומתן?

  5. מודי הגיב:

    קשה לי להבין את הטענה של יובל לגבי אופיה של ספרד לפני מלחמת האזרחים. המשטר הרפובליקני שהוקם בה ב1931 באופן בלתי אלים נהנה מתמיכה ציבורית רבה בשעת לידתו (הכינוי לרפובליקה היה ‘הנערה היפה’). נכון שעד מהרה החלו מחלוקות פוליטיות קשות בין הימין והשמאל ובסופו של דבר פרצה מלחמת האזרחים ב1936 לאחר נצחון השמאל בבחירות. אולם הרפובליקה הזו הייתה השלטון הלגיטימי של ספרד-פראנקו ומרעיו היו מורדים! גם הקהילה הבינלאומית ראתה זו כך אולם צביעות וחוסר ראות מנעו סיוע לרפובליקה, למעט מצד ברית המועצות.
    אלמלא היה המערב זקוק לפראנקו בזמן המלחמה הקרה-ספק רק אם היו אי פעם מכירים בחוקיות שלטונו.
    לגבי הטענה במאמר שבזכות הרודנות שלו הגיעה ספרד למצבה הנוכחי-זה נשמע לי יותר מדי אפולוגטי, על סף הרווזיונסטי. אם היו הדברים אמורים במלך חואן קרלוס, עוד הייתי מבין. ואולי הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על פראנקו הוא שהשאיר את השלטון כירושה לאדם שלא הלך בדרכיו.

Leave a Reply for יואב קרני