זוכרים את נוסחת נתניהו-שרנסקי, שרק דמוקרטיה פלסטינית תבטיח שלום, כי “דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו”? הנה היא באה, הדמוקרטיה הפלסיטינית, עם מרעום טוב באמצע. תזכורת על הבל “מלחמת הרעיונות” של ג’ורג’ בוש
היסטוריונים אולי יגידו בבוא היום, שהדמוקרטיה הפלסטינית נעצה את אחד המסמרים האחרונים בארונה של “דוקטרינת בוש”.
האידיאולוג הרהוט והקולני ביותר של הדוקטרינה היה פול ווּלפוֹביץ. אולי אפשר להגיד על האינטלקטואל המבריק והיָהיר הזה, שהוא המציא את “הדוקטרינה”. טביעות אצבעותיו התחילו לבצבץ על הרטוריקה של ג’ורג’ בוש עוד בזמן שהיה מועמד לנשיאות, בשנת 2000. וולפוביץ נאלץ להסתפק בכהונת המִשנֶה לשר ההגנה, אבל הוא היה המשנה רב הכוח ביותר אי פעם, מפני שהיה כל כך הרבה יותר מִמִשנה.
|
אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן. |
זמן קצר לאחר כיבוש בגדאד, כאשר היה נדמה שהמלחמה הסתיימה בנצחון מהולל, וולפוביץ עשה מה שאינטלקטואלים אוהבים לעשות: להרהר בקול רם, ללא עַכָּבוֹת, בגילוי הלב של אלה היודעים כי הם צודקים מפני שהם יודעים. הוא הודה, בראיון לכתב העת ‘ואניטי פֶר’, שהצידוק הפומבי העיקרי של המלחמה, “נשק השמדה המונית”, היה תוצאה של צורך ביורוקרטי “להסכים על עניין אחד”. לשון אחר, זה היה תירוץ.
תירוץ למה? בשיחה עם דייוויד איגנֵיישֶס, בעל טור ב’וושינגטון פוסט’, וולפוביץ הכריז ערב המלחמה, “אנחנו זקוקים לרפורמציה איסלאמית, ואני חושב שיש תקווה ממשית לכך” (17 בינואר 2003). לפי איגניישס, “בעֵינֵי וולפוביץ, התקווה לטרנספורמציה של העולם המוסלמי בעקבות המלחמה [היתה] הצדקה אינטלקטואלית רבת כוח לשינוי המשטר בבגדאד”. וולפוביץ עצמו הוסיף, “אני מדבר על עשרים שנה של שינוי”.
בראיון הנ”ל ל’ואניטי פֶר’, וולפוביץ קשר במֵישָרים את עיראק עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. “אם נוכל לטפל בסדאם חוסיין, זה ייצור מערכת טובה יותר של נסיבות לטפל בסכסוך”. הוא אמר, “אינני מבין איך אנשים יכולים להאמין, שאם ניפטר מן המקור העצום הזה של אי-יציבות [סדאם חוסיין], זה יגרום אי-יציבות במזרח התיכון”. הוא גם נזף בפומבי בגנרל אמריקני, שהעריך כי ארה”ב תזדקק לרבע מיליון חיילים בעיראק כדי לעמוד במשימה. הוא גם הכריז, שֶאֶת הוצאות המלחמה והכיבוש יממנו הכנסות הנפט של עיראק.
בקיצור, וולפוביץ שגה כמעט בכל הערכה. אבל השגיאה הגדולה ביותר נגעה ל”רפורמציה האיסלאמית” (השוואה ברורה עם הרפורמציה של הַנַצרוּת, שהניבה את התנועה הפרוטסטנטית ואת העליה ההדרגתית של רעיונות ליברליים וחילוניים באירופה). לא מפני שרפורמציה כזאת אינה נחוצה, אלא מפני שֶמִנוּסחַת השינוי נדפו ניחוחות של אופוריה מסוכנת ושל זחיחוּת דעת.
| הדיבוק של “מלחמת הרעיונות” |
טביעות האצבעות של וולפוביץ, אם כי לא רק שֶלוֹ, ניכְּרוּ ב”אסטרטגיית הבטחון הלאומי”, שהבית הלבן תווה בספטמבר 2002. ארה”ב, הודיע המסמך, “תנַהֵל מלחמת רעיונות, כדי לנצח במערכה נגד הטירור הבין לאומי”.
“מלחמת הרעיונות” הזו מפעמת כדיבוק במדיניות החוץ של ארה”ב, בעצם עוד מתחילת המאה ה-19, אבל ביתר שְׂאֵת מתחילת המאה ה-20. את המלחמה הנוכחית מיַחֶדֶת העובדה שהיא יצאה מֵחֲלָצֵיהֶם של אנשי ימין. היסטורית, הימין האמריקני חשב את העֵירוּב של מוּסר וּפוליטיקה לביטוי של חוסר בַּגרוּת, וייחס אותו לאידיאליזם האוּטוֹפּי של השמאל.
שני פרקי הזמן הארוכים ביותר של שלטון הימין בארה”ב מאז מלחמת העולם הראשונה – כל אחד מהם נמשך 12 שנה – היו במידה רבה תוצאה של עודף אידיאליזם במדיניות חוץ מצד נשיאים דמוקרטיים.
- בין 1977 ל-1980, ג’ימי קרטר ניסה לטפל באחד העיוותים המעציבים ביותר של המלחמה הקרה: נכונותה של ארה”ב לתמוך כמעט בכל משטר אנטי-קומוניסטי בלי שים לב לאופיו ולשיטותיו.
דיפלומטיית זכויות האדם של קרטר, שרישומה העיקרי ניכר באמריקה הלטינית, עוררה את חמת הימין, והזניקה בפעם הראשונה את ‘השמרנים החדשים’ אל מרכז הזירה.
ב-1980 קרטר נחל תבוסה איומה מידי רונלד רייגן. רייגן מינה את ג’ין קרקפטריק, דוברת בולטת של האסכולה הניאו-קונסרבטיבית, לשגרירה באו”ם. היא היתה מבקרת חריפה מאוד של מדיניות קרטר באמריקה הלטינית, וקראה בגלוי לתמוך במשטרים צבאיים. מזכיר המדינה הראשון של ריייגן, אלכסנדר הייג, הודיע מייד עם כניסתו לתפקיד, בינואר 1981, שמלחמה בטירור תחליף את המאבק למען זכויות האדם. כן, בימים הרחוקים ההם ממשל ימני נוקשה בוושינגטון חשב את שני היעדים האלה למנוגדים.
אינטלקטואלים רפובליקניים יצקו קיתונות של בוז על קרטר. בעיניהם, מדיניות החוץ של קרטר לא היתה רק מתחסדת, אלא גם הרת-אסון. אחת התוצאות שלה היתה התמוטטות משטר השאה באיראן. השאה אמנם היה רודן ברוטלי ושנוא. אבל את מקומו כידוע לא תפסה דמוקרטיה ליברלית ושוחרת זכויות אדם. רודן ברוטלי או לא, השאה לא הבריח מיליוני איראנים לַגָלוּת, הוא לא חרש מזימות גרעיניות נגד שכניו, הוא לא הכחיש שואות, ולא שלח את היהודים לאלסקה.
מה משוּנֶה לחזור ולעיין בהתפרצויות נגד קרטר, מפני שבשינויים קלים אפשר לכוון אותן עכשיו נגד בוש, נגד וולפוביץ ונגד שאר המשמשים ב”מלחמת הרעיונות”. רצונם לחולל “רפורמציה איסלאמית” גבר על הצורך להבטיח את שיורם של בעלי ברית ושל שותפים אסטרטגיים.
האסון ההיסטורי שהתרחש בשבוע שעבר בשטחים הפלסטיניים הוא שווה-ערך של נפילת איראן. משטר חמאס אמנם לא יבנה פצצות גרעיניות, אבל הוא יהיה פצצת זמן ממורעמת. כל תעודתו תהיה להתפוצץ לרסיסים, כדי לרסק את הסטאטוס-קוו במזרח התיכון. זו תהיה ממשלת המתאבדים פאר-אקסלאנס.
| “טעינו”, לא אמר הנשיא |
האבסורד של “מלחמת הרעיונות” היה נסוך על פניו של נשיא ארה”ב בשבוע שעבר, כאשר ניסה לשכנע את שומעיו, שלנצחון החמאס יש גם צדדים חיוביים. זה הדבר הגדול בדמוקרטיה, הוא אמר למראיין מרשת הטלויזיה סי.בי.אס. כשאנשים אינם מרוצים מן הסדר הקיים, כשהם רוצים ממשלה נקיה ושירותים טובים, “הם מוצאים דרך להגיד את זה”.
אכן כך. בדיוק כפי שעשו הגרמנים ב-1932, כאשר העניקו למפלגה הנאצית את מספר המושבים הגדול ביותר ברייכסטאג.
“טעינו”, לא אמר הנשיא. “לא ירדנו לסוף הדינאמיקות של המזרח התיכון”, לא הודה הנשיא. “המזרח התיכון אינו זקוק לדמוקרטיה, הוא זקוק ליציבות ולמודרניזציה”, לא הכריז הנשיא. מפני בממשל בוש אסור להודות בשגיאות.
ובישראל? מה אופיינית היתה תגובתו של בנימין נתניהו. הוא האשים את ממשלת שרון-אולמרט, שהיא כוננה “מדינת טירור”. יושר אינטלקטואלי אינו עניין שצריך לתבוע מיושב ראש הליכוד. אבל אילו התנדב, מבלי להיתבע, אולי היה נזכר כיצד חזר במשך שנים, בייחוד באוזני אמריקנים, על הצורך לכונן דמוקרטיה פלסטינית. ללא דמוקרטיה פלסטינית, הוא אמר, לא יהיה שלום, מפני ש”דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו”.
נתן שרנסקי הפך את הארגומנט הזה ללחש-הקסמים שלו בשוק הפוליטי והספרותי של אמריקה. הוא פירסם ספר, שנעשה רב מכר, “בזכות הדמוקרטיה: כוחו של החופש לגבור על רודנות ועל טירור”. הנשיא בוש ציטט מן הספר בהתפעמות. ברשימה קודמת הבעתי את דעתי על הספר, שהוא אוסף אגוצנטרי של חצאי-עובדות ושל פירכות לוגיות.
|
 רשימה קודמת |
ובכן, מבוקשם של נתניהו ושל שרנסקי ניתן להם. דמוקרטיה פלסטינית נולדה. עכשיו נראה את כוחו של החופש לגבור על טירור.
קרל מרקס נהג לצקת סרקזם על ראשיהם של סוציאליסטים שקדמו לו. הם היו בעיניו “אוטופיסטים”. העולם החדש שהוא הבטיח לברוא עמד לקום על יסודות “מדעיים”. אם אינני טועה, מרקס הוא זה שהוציא שם רע לאוטופיסטים. לימים, דווקא אנשי ימין שאלו את הטכסיס הרטורי שלו כדי לנגח ליברלים ויפי-נפש. עכשיו בא תורם של ממשל אוטופיסטי בוושינגטון ושל אופוזיציה אוטופיסטית בירושלים להסביר איך הצליחו להתרחק במידה כזאת מן המציאות ומדוע הם חושבים שהם ראויים להזדמנות שניה.
באופן נדיר אני דווקא חולק עליך. אני חושב שעל אף הפשטנות של וולפוביץ ושל בוש, ושל המדיניות שלהם במזרח התיכון, יש נקודה חשובה העומדת בבסיסם – דמוקרטיה (כזו אמיתית, לא מדומה כמו זו שבמצרים, או באיראן) דווקא מובילה למתינות.
אני מנחש, על אף הסכנה שבנבואה כזו, שבחירת החמאס תמתן אותו. כמו נתניהו (ושרון) שגילה בראשות הממשלה שהאידאולוגיה הנוקשה לא תעבוד, ונסוג מחלק מחברון, כך גם החמאס. הבחירות הפלסטיניות היו בחירות אמיתיות, לא כאלו מזויפות, והעם הפלסטיני בחר את החמאס, כנראה, מתוך מחאה על שלטון הפתח המושחת. כבר בזמן הקצר מאז הבחירות הספיק החמאס לשחרר כמה וכמה הצהרות מתונות – החוק האסלאמי לא יאכף, מכירת משקאות אלכוהולים לא תאסר וכן הלאה. אין לזלזל בהצהרות כאלו כשהן מגיעות מארגון מוסלמי אדוק.
ימים יגידו, אבל אני מוצא דברים חיוביים בבחירות הפלסטיניות.
היסטורית, דמוקרטיות אכן לא נלחמות אלה באלה – מימי יוון העתיקה ועד לימינו (ברור שישנם יוצאים מן הכלל – אבל הם חריגים בהחלט).
בהקשר זה, צריך לשאול האמנם המשטר הפלסטיני (או זה שהיה קם באלג’יר, או זה האיראני) אכן דמוקרטי? בדומה לנאצים (שאגב, לא עלו לשלטון ב-1933 בעקבות נצחון בבחירות, אלא בעקבות “קומבינה” פוליטית שהתאפשרה בשל ירידה משמעותית בכוחם האלקטורלי) האסלאם הרדיקלי הופך את הבחירות שבהן הוא מנצח לבחירות החופשיות האחרונות.
דוקא בשל כך, האסטרטגיה האמריקאית במזה”ת ראויה להערכה. הניסיון (שיש להתפלל כי יצליח) להקים בלב העולם הערבי מערכת שלטונית וחברתית המושתתות על ערכים ליבראליים הוא הסיכוי היחיד של אזור זה ליציבות ולשלום (במובן המקורי של המילה). אין ספק כי ישנן בעיות רבות במימוש התהליך וכי כשלונו עשוי להיות גרוע מהימנעות ממנו.
לא יתכן ששרנסקי אינו ציני בדיבוריו על דמוקרטיה. הרי הוא היה שר שיכון בממשלת נתניהו – כיצד הפגין את תמיכתו בדמוקרטיה הפלסטינית? על ידי הקמת ההתנחלויות?
רק נשיא אמריקאי שטחי, לא-רציני ולא-מתעניין ונתפס לסיסמאות מסוגל לאכול את הלוקשים האלה.