מלחמת המעמדות

 

עתון בפֶּרוּ השכנה מודיע על נצחונו ההיסטורי של אֶבוֹ מוֹראלֶס בבחירות לנשיאות בוליביה: הפעם הראשונה ב-180 שנה שהשלטון עובר לידי בן הרוב האינדיאני

 

בשבוע שבו נפלו השמיים בבוליביה, כמעט נפלו השמיים בניו יורק. מה לנו ההשוואה הזו? איך אפשר לרמוז שיש איזשהו צד של דמיון בין מדינה מרוששת בהרי האנדים ובין העיר העשירה ביותר בעולם? ובכן, הדמיון החלקי קשור בהתנהגותם של אלה הנשארים מאחור; הוא קשור בַּהֶחָלָה הלא-סלקטיבית של “כללים אוניברסליים” על הפעילוּת הכלכלית; הוא קשור ביהירותם של בעלי המאה, או לפחות בָּרושם של יהירותם.

בתחילת השבוע שעבר, הבחירות הכלליות הדמוקרטיות בהחלט בבוליביה הניבו תוצאה עוצרת נשימה: הרוב הילידי (או “אינדיאני”) הדומם והעשוק התקומם נגד המיעוט הלבן ששלט בבוליביה מאז עצמאותה, לפני 180 שנה. איכר אינדיאני, הנראה כמו איכר אינדיאני ונשמע כמו איכר אינדיאני, נבחר לנשיא. הוא רוצה לחלק מחדש את המשאבים ולכונן חברה סוציאליסטית.

אפילו וושינגטון, העסוקה כל כך בעצמה, נאלצה להקדיש כמה רגעים של תשומת לב לבוליביה הנידחת, ולשאול מדוע זה אמריקה הלטינית פונה שמאלה באופן כל כך חד, ומבלי לעצור בסיבוב.

זִכרוּ-נא את שמו של הנשיא הבא של בוליביה, אֶבוֹ (Evo) מוראלס. אולי יום אחד לא יהיה אפשר לדבר על ההיסטוריה של המאה ה-21 מבלי להזכיר את שמו.

אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן.

אשר לניו יורק, היא קיבלה שביתה כללית של התחבורה הציבורית ערב חג המולד, והגיעה עד שיתוק. אמריקנים אוהבים לדבר על “רוח עונת החגים”. בזמן הזה אנשים מתרככים, מחייכים, סולחים, מִתרַצים, מגַלים נדיבוּת ואורך רוח, ועושים מחוות קטנות של רצון טוב. אנשים רעים עושים את ההיפך, ומכאן גם מרכזיותם של “גנבי חג המולד” בתרבות העממית.

“יש עיקרון נעלה יותר מן החוק”

גנב חג המולד בניו יורק הוא מהגר שחור מטרינידאד שבים הקאריבי, המדבר עם אנגלית עם אקצנט כבד, ויש לו שם משפחה צרפתי, טוסאן (Toussaint). הוא מנהיג האיגוד של עובדי התחבורה, שהחליט להתעלם מִצַו בית המשפט, ולחזור וללמד את ניו יורק ללכת ברגל.

בחודש שעבר, לאחר שעמיר פרץ נעשה מנהיג מפלגת העבודה, ‘גלובס’ הקדיש את גליון המוסף השבועי שלו למנהיגי פועלים בפוליטיקה העולמית. עורכי המוסף ביקשו ממני להציע מנהיג פועלים אמריקני. השבתי להם שֶאֵין, פשוט אין. טרייד-יוניוניזם באמריקה שוקע והולך, רק קצת יותר מעשירית העובדים מאוגדים, ותנועת העבודה כבר שכחה מתי הניבה מנהיגים בולטים (בניגוד לעסקנים או למארגנים).

זה עדיין נכון, אבל אולי טיפ-טיפה פחות. רוג’ר טוסאן מתחיל אולי פרק חדש. התקשֵיתי להאמין למשמע אוזניי, כאשר הקשבתי לו. “יש עיקרון נעלה יותר מן החוק”, הוא אמר, “וזה עֶקְרון הצדק… יש בינינו אנשים, שהיו מוסיפים לחבוש את המושבים האחוריים באוטובוס עד עצם היום הזה, אילו החשיבו את החוק יותר מאשר את הצדק”.

זה היה רמז ברור לַג’סטה שהתחילה את התנועה לשיווי זכויות האזרח של השחורים במדינות הדרום, בדיוק לפני 50 שנה: היום שבו אשה שחורה, רוזה פארקס (Parks), סירבה לפנות את מושבה בחזית אוטובוס בעיר מונטגומרי שבמדינת אלבמה. חוקי ההפרדה הגזעית של אלבמה חייבו אותה לעשות כן. היא נעצרה. רבים אחרים נעצרו בשנים הבאות, כולל מרטין לותר קינג עצמו.

אני אומר שהתקשיתי להאמין למשמע אוזניי, לא מפני שאני מתפעל מנכונותם של שובתים להפר את החוק. הפרת חוק היא הפרת חוק. שום דבר אינו מצדיק שיתוק פראי של חיי כרך ענקי, אפילו לא תחושת הקיפוח הממשית של עובדים קשֵי-יום.

התדהמה היתה קשור בָּרֶטוריקה של טוסאן, בָּעוצמה שלה וּבַטונים המרירים שבקעו ממנה. אמריקה אינה מקום טבעי של מלחמת מעמדות. האֶתוֹס האמריקני אינו זה של מאבקים קבוצתיים נגד העשירים, אלא זה של מאבקים אינדיבידואליים להיחלץ מעוני ולהתעשר. זו אחת הסיבות שסוציאליזם מעולם לא היכה שורשים של ממש באדמת אמריקה. מעט מאוד סיסמאות מהפכניות נשמעו ב-150 השנה האחרונות בארץ, שֶיָדעה תיעוש מסחרר ואינטנסיבי. במקומות אחרים, תיעוש כזה היה הזמנה לפריחתה של תודעה מעמדית.

 

מנהיג פועלי התחבורה רוג’ר טוסאן וראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג על שער ה’דיילי ניוז’ לאחר סיום השביתה.

“ראש עיר מיליארדר יאשים אותנו שאנחנו תאבי-בצע?”, שאל טוסאן

 

התְפָרים נִפרמים והולכים

אין זאת אומרת שפני טוסאן הם פני העתיד, אבל משהו משתנה עכשיו באמריקה. אפשר לטעון, אם גם בזהירות, כי נפרמים והולכים כמה מן התפרים במִפרשיה של השיטה הכלכלית והחברתית האמריקנית. צֵל מרחף עכשיו על “האמנה החברתית” הלא כתובה, העומדת ביסוד כל חברה תעשייתית דמוקרטית. הצל הזה קשור במשבר הפנסיה.

לפי נתון אחרון, של הרשות הממשלתית להבטחת מענקי פנסיה, מאז 2003 אחת מכל עשר תכניות פנסיה בארה”ב הפסיקה את תשלום הקִצבָּאוֹת. הרָשות היא מִפלט אחרון, והתוצאות האדוּמוֹת מדברות בעדן: בנִסיונה למלא את התחייבויות הלא-מכוּבָּדוֹת היא הספיקה לצבור גֵרעון של 23 מיליארד דולר.

רוב הנפגעים שייכים לתכניות פנסיה קטנות, אבל בחודשים האחרונים התחיל המעגל להתרחב במידה מבשרת רעות. חברות תעופה גדולות, על סף התמוטטות כרונית, ביטלו את תכניות הפנסיה שלהן. ענק החלפים Delphi, הסַפָּק הראשי של גנ’רל מוטורס, מנסה להינצל מפשיטת רגל בין השאר באמצעות רוויזיה של תכניות הפנסיה. ג’נרל מוטורס עצמה היא הבאה בתור, ואחריה פורד. הפתרון המסתמן: נסיגה מלאה של המִגזָר הפרטי מתשלום קִצבָּאות חודשיות לפנסיונרים. תחת זאת הם יקבלו פיצויי פרישה במכה אחת (במידה גדולה של פישוט).

הצל אינו מתארך רק מעל המִגזָר הפרטי. מדינת ניו ג’רזי הודיעה זה לא כבר, כי חסרים לה 25 מיליארד דולר לעמוד בהתחייבויות הפנסיה שלה. היא רוצה להעלות את גיל הפרישה, ולהגדיל את תרומת העובדים. מושל קליפורניה נכווה לאחרונה ברותחין, כאשר ניסה להכניס תיקונים רדיקליים בתכנית הפנסיה של עובדי המדינה מאותן הסיבות עצמן.

סיפורים מֵעֵין אלה באים כמעט מכל פינה של ארה”ב. הם מבטאים נסיגה עצומת ממדים מן הסדר החברתי והכלכלי, שאיפיין את “החלום האמריקני” עד לפני 35 או 40 שנה. במרכזו עמדה הרמוניה של יחסי עבודה ושיטת תיגמולים נדיבה, שהבטיחה לכאורה הכפלה של רמת המחיה אחת לדור.

מנהיג הפועלים המפורסם ביותר שביטא את הימים ההם היה וולטר רויטר, נשיא האיגוד המקצועי של פועלי הרכב (UAW). הטקטיקה המזהירה שלו במשא-ומתן קיבוצי הנחילה לחברי האיגוד השגים סוציאליים עם צלילים סקנדינביים. ואמנם, חזון של סוציאל-דמוקרטיה סקנדינבית פיעם בו. הוא נספה בתאונת מטוס ב-1970. שלושים שנה אחר כך, השבועון ‘טיים’ כלל אותו ברשימת מאה האנשים רבי ההשפעה ביותר של המאה ה-20.

לטוב ולרע, רויטר היה עמוד תווך של השיטה הכלכלית. הוא היה אסטרטג ואיש חזון, גם אם יריביו חשבו אותו לאדם “המסוכן ביותר בדטרויט”, המרכז ההיסטורי של תעשיית הרכב. רוג’ר טוסאן אינו וולטר רויטר, אבל אין זה כלל מן הנמנע שבסוף המאה ה-21, עורכי ‘טיים’ יצטרכו להביא אותו בחשבון בבואם להכין את רשימת המאה או האלף. המהגר הטרינידאדי הזכיר בשבוע שעבר לאמריקה, כי יש בה לא מעט אנשים שאין להם סיבות מיוחדות להגן על הסטאטוס-קוו. הסיבה? הסטאטוס-קוו חדל להגן עליהם.

בפרפרזה על קארל מרקס אפשר להגיד, כי עדיין יש להם משהו להפסיד חוץ מכַּבליהם. אבל זה אולי רגע קריטי, שבו מתחילות להתחוור האפשרויות המוגבלות בארץ האפשרויות הלא-מוגבלות.

4 Responses to “מלחמת המעמדות”

  1. נמרוד ברנע הגיב:

    הקפיטליזם המערבי, בגירסא הניאו-ליברלית המאוחרת שלו – דהיינו בעידן הגלובליזציה של ההון, הסחורות, כוח האדם והתאגידים – הצליח לכבוש כל חלקה טובה, לפורר את הסולידריות החברתית, לפגוע בזכויות עובדים בסיסיות שהושגו במאמצים עצומים, למוטט כלכלות מקומיות בשם עקרונות נעלים דוגמאת ‘ריסון תקציבי’ והפיכתה של החברה המערבית לחברה מנוכרת מאין כמוהה, שמנצלת את מדינות העולם השלישי והופכת את הקיום בתחתית שרשרת המזון של הקפיטליזם לבלתי אפשרי (ר’ ספרה של ברברה ארנרייך בנושא).
    עכשיו ההמונים התחילו לדאוג לזכויות שלהם, כי הניצול הקפיטליסטי נכנס לאובר-קיל, והתהליך של מה שיקרה הוא ברור – בשלב זה או אחר של המאבק בעלי ההון יזרקו כמה סוכריות לעניים, יפתרו אותם בעוד הסכם פנסיה, העלאת שכר או הגנה על התוצרת המקומית, על מנת להרגיע את הרוחות ולהמשיך את הניצול.
    צר לי להביע עמדה כה נחרצת, פשוטה, שלעיתים אף נדמה שהיא עמוסת סיסמאות – אך אלו הם פני המציאות.

  2. עומר הגיב:

    גם בלי להתייחס לתגובה המקרסיסטית משהו של נמרוד, האם אנחנו מתכוננים לשינוי דרזטי בפוליטיקה של ארה”ב? אני חושב על הספר What’s the matter with Kensas? שבא הסופר מתאר איך הימין הכלכלי הצליח להסיח את דעת השניים מהמלחמה של הרפובליקנים נגדם. יכול להיות שיהיה, סוף-סוף, Backlash נגד הדומיננטיות של הרפובליקנים בארה”ב ב40 השנים האחרונות? האם תהיה חזרה לדומיננטיות של המפלגה דמוקרטית כמו בתקופה 1932-1968?

    ו… האם זה יהיה דבר טוב כמו שאני מקווה שזה יהיה?

  3. אלון הגיב:

    האם חשבתם לרגע שנושא הפנסיה באמריקה הוא פרדוקס הרי כמו שיואב תיאר בכשרון אמריקה היא לא מדינה סוציאליסטית בטיבה (ולעניות דעתי זה הסוד שלה) הרי כולם יודעים שפנסיה עולה כסף ואם זה כסף ציבורי אז הציבור משלם נכון שאינדבידואלים יחשבו שלשלם לעצמם זה דבר טוב אבל למעשה הצעירים משלמים בכול רגע נתון לאלו שפורשים בכל רגע נתון והפרדוקס הוא שבמערכת של פנסיה פדרלית הכסף הולך ואוזל ולא נצבר והמערכת קורסת לעיתים בגלל החובה לאגור כסף לגימלאים כולנו יודעים ובדיקה פשוטה תאשר זאת שבמערב רוב התקציבים וההכנסות הולכות למשכורות ופנסיה ולא להתפתחות החברה וזאת בניגוד לארצות כמו הודו וסין ששם משלמים פרוטות והרווח יותר גדול (והרי זו הסיבה שכולם רצים לשם) לכן הצביעות שבמאמרים שמהללים את הסוציאליזם בלי לקחת זאת בחשבון היא מדהימה

  4. אלון (לא אותו אחד) הגיב:

    ברגישות הסייסמוגרפית שלו
    לא הייתי כאן הרבה זמן ונהנתי לחזור
    maybe the tide is changing?

Leave a Reply for אלון