רק לא אוגוסטוס

אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן.

בסוף שנות ה-80, אחד הספרים המדוּבָּרים ביותר בטרקליניה התרבותיים והפוליטיים של ישראל עסק בהיסטוריה עתיקה. לא סתם עתיקה, אלא עתיקה של מישהו אחר. את הספר כתב אחד האנשים החכמים ורַבֵּי-החן ביותר שהתהלכו באקדמיה הישראלית, פרופ’ צבי יעבץ. שמו של הספר היה ‘אוגוסטוס: נצחונה של מתינוּת’.

אוגוסטוס היה תוארו של גאיוס אוקטביאנוס, ראשון קיסרי רומא, האיש שסיים את משבריה הפנימיים והעניק לה את תקופת ההגמוניה והשגשוג הארוכה ביותר שֶיָדַע העולם העתיק. אִתו הגיעה אל קִצָה הרפובליקה הרומאית. מה עורר איפוא ישראלים לקרוא לתיאבון את הביוגרפיה של אוגוסטוס, ולצטט ממנה פעם אחר פעם?

היא היתה אַלֶגוריה, או לפחות היה בה מן האלגורי. בעשר השנים שקדמו לספר הזה, ישראל התנסתה בממשלות הגרועות ביותר בתולדותיה: הממשלות שהרסו את המטבע של ישראל, ודִרדרו את כלכלתה אל אינפלציה ברזיליאנית; יזמו את המלחמה הנפסדת בלבנון; התחילו קולוניזציה מסחררת של השטחים לרָעַת השֵׂכל הישר ולטובת הקיצוניוּת; והפכו קיטוב חברתי ושיסוי תרבותי לאמצעי של שיור פוליטי.

הייאוש בארץ כמעט לא ניתן לכימוּת. המִפרָשׂים נִפרמוּ בשעת סערה, והיה נדמה שאיש לא יוכל עוד לתקן מסלוּל. פרופ’ יעבץ, בחצי קריצה, העלה את אוגוסטוס בָּאוב, גם כדי להזכיר לישראלים את אחד המוּמים החמורים ביותר של תרבותם הפוליטית: היעדר גינונים והליכות, מה שהאנגלים קוראים (בעקבות הלטינית, אבל לא בדיוק) decorum.

“יוליוס קיסר”, אמר יעבץ, “ניסה לאנוס את רומא, ולכן נכשל. אוגוסטוס פיתה את רומא, ולכן הצליח”. קשה לתרגם את הביטוי הלטיני Lepide et verecunde, אבל יעבץ הציע “הוא התנהג בטאקט”, ועל האיפיון הזה הוא העמיד את גדוּלָתוֹ של אוגוסטוס. אף כי היה שליט עליון, ועל פי רצונו קם דבר, אוגוסטוס העדיף להימנע מלהכות באגרופו על השולחן. הוא ביכר להשיג את רצונו על פי רמיזה, בדרכי נועם. הוא אפילו לא רצה את התואר ‘קיסר’, והיה מוכן להסתפק ב’אזרח הראשון’.

הוא, אבוי, לימד את הרומאים לאהוב את רודניהם. מפני ש”אוגוסטוס המתון” אמנם היה רודן. הוא קרע לגזרים את חוקת רומא, שהיתה אולי ההֶשׂג המהולל ביותר של הציוויליזציה המערבית, מְקור ההשראה החשוב ביותר של חוקות דמוקרטיות, בייחוד זו של ארה”ב.

היא היתה מהוללת, מפני שהיא לא ביקשה לעצמה לגיטימציה אלוהית, ולא ניתנה מידי אדם אחד. היא היתה תוצאת אבולוציה, ינקה את השראתה מן הרבים, כוננה את שלטון החוק, הגבילה את גחמותיהם של השליטים, נתנה לאזרח מִפלָט (אם גם חֶלקי) מפני שרירוּת לִבּה של הממשלה, והֵניבה כמה מן המדינאים הגדולים ביותר שהתהלכו אי פעם על פני הארץ. 

מדינה? מה פתאום מדינה?

מה טעם איפוא לחוג את “נִצְחוֹן מתינותו” של מחריב הרפובליקה? יעבץ נתן מקצת מן התשובה. הוא ציטט את מארקוס פאבוניוס (Favonius), פוליטיקאי רומאי מן הזמן ההוא: “המלוּכָה הבלתי-לגיטימית ביותר עדיפה על מלחמת אזרחים”. לשון אחר, יש משהו הגרוע אפילו יותר מהריסת הרפובליקה.

אולי.

כשלעצמי אינני מאמין בזה. אני חושב שאין דבר גרוע יותר מהריסת הרפובליקה, כל רפובליקה: הרפובליקה הרומאית, הרפובליקה הוויימארית של גרמניה הקדם-נאצית, הרפובליקה השלישית של צרפת, הרפובליקה הספרדית, הרפובליקה האמריקנית ערב מלחמת האזרחים של 1861. והרפובליקה הישראלית. היא נמצאת בסכנה.

עניין קצת משונה הוא שהתנועה הציונית לא הגדירה את שיטת השלטון של המדינה היהודית העתידה לבוא. הרצל היה יכול לקרוא לספרו ‘הרפובליקה היהודית’ במקום ‘מדינת היהודים’. ז’בוטינסקי היה יכול לכתוב על ‘רפובליקה יהודית’ במקום על ‘יידישע מלוכה’ (מילולית, ‘מלוכה יהודית’; אם כי ‘מלוכה’ באה שם במובן של יישות מדינית, לא של ארץ עם מלך ועם כתר). וכמובן בן גוריון היה יכול להכריז על הקמת “רפובליקה יהודית בארץ ישראל “.

‘המדינה הצרפתית’ על מטבע של משטר וישי.

‘מדינה’ היתה ההיפך מן הרפובליקה השׂנוּאָה, שֶפּוּזרה לכל רוח ב-1940

 

‘מדינה’ היתה צריכה לעורר אי-נוחות בבן גוריון. כאשר מרשל פטן החריב את הרפובליקה הצרפתית ב-1940, והתחיל את משטר וישי, הוא מחק את המלה ‘רפובליקה’ וכתב תחתיה ‘המדינה הצרפתית’. ‘המדינה’ יכלה להיות כל דבר, היא לא היתה צריכה אפילו להעמיד פנים דמוקרטיות, והיא אמנם לא העמידה.

אמנם אין צורך להגזים בחשיבות העניין – ישראל לא התקרבה מעולם להיות וישי – אבל אולי ישראל שילמה מחיר מסוים על היעדר התווית. אולי היה קשר בין התווית החסרה וּבין היום שבו האסיפה המכוננת, אשר נבחרה כדי לכתוב חוקה, הפכה את עצמה ל”כנסת הראשונה”, בפברואר 1949. חבר אחד באסיפה המכוננת ההיא, הלל קוק, תבע את עלבונה של הרפובליקה. “זה פּוּטְש”, הוא קרא. וזה אמנם היה פוטש, מעשה בלתי חוקי, שממנו נבעו מאותו הזמן ואילך כל סדרי השלטון של ישראל.

בשבוע שעבר כתב ‘ידיעות אחרונות’ שאריאל שרון מתכנן משטר נשיאותי. מי שלא רצה ראש ממשלה בבחירות ישירות – מפני שהנוסחה ההיא האיצה את התפוררות המערכת הפוליטית – יקבל, אולי, משטר של שלטון אישי חזק עם מפלגות מגוּמָדוֹת עוד יותר ועם בית נבחרים אומר-הן. אל תחשבו בבקשה על הנשיאות האמריקנית, חִשבוּ-נא על הנשׂיאוּת הרוסית.

חמישים-ושבע שנה צריכות להספיק לכל גוף אורגני נושם, כדי להגיע אל מידה של יישוב דעת ושל יַציבוּת. הַקַלוּת המדהימה שֶבָּהּ קרסה המערכת המפלגתית בישראל בתוך כמה ימים בחודש נובמבר היא בשׂוֹרה רעה. פירושה שהמערכת היתה חלוּלה, שֶיַציבוּתה היתה רק מראית-עין, שישראל בת ה-57 עדיין לא פיתחה מסורת פוליטית.

מסורת היא תנאי הכרחי בשביל התפתחות הדרגתית, והתפתחות הדרגתית היא תנאי הכרחי בשביל רפובליקה. גם אם שתי הרפובליקות החשובות ביותר נולדו מתוך מהפכה, הן לא יכלו להתקיים בתנאים של מהפכה. אחת (הצרפתית) אמנם התמוטטה, השניה (האמריקנית) מיהרה להתנער מן המהפכה.

חוקה חדשה על גוף כבד

הנטיה לתפור חוקה חדשה על גופו הכבד של איש אחד לא נולדה כמובן בישראל בסתיו 2005. צרפת היטיבה במיוחד בעניין הזה, עם נפוליאון הראשון ועם נפוליאון השלישי ועם הגנרל דה גול. צרפת עדיין משלמת את המחיר על ההרגל הזה. לארה”ב היתה ב-215 השנה האחרונות חוקה אחת; לבריטניה היתה נוסחה חוקתית, שאמנם השתנתה באופן רדיקלי – אבל בהדרגה וללא שפיכות דמים. לצרפת, לעומת זאת, היו באותה התקופה עצמה חמש רפובליקות, שתי מלוכות, שתי קיסרויות ו’מדינה’ אחת.

מן ההוריקאן הפוליטי הפוקד את ישראל אמנם צריכה להיוולד חוקה, אבל אין היא צריכה להיות חוקה שרונית. היא צריכה להיות חוקה רפובליקנית, שלא תהיה תלויה ברצונו של איש אחד, או באומץ לבו, או בגֶניוּס הפוליטי שלו. היא צריכה לשחרר את ישראל מן העינוי התקופתי של “תנועה לשינוי שיטת הבחירות”. היא צריכה לחלץ את ישראל מן הזמניוּת שהשרה עליה ה”פוטש” של 1949.

יתכן מאוד שיום אחד אריאל שרון יועמד לצד אוגוסטוס קיסר בפנתיאון הישראלי, ושלטונו ייחשב ל”נצחון המתינות”. אבל מוטב ששרון יניח את ההעמדה הזו להיסטוריונים, ולא יתבע אותה לעצמו בחייו. השעשוע ב”משטר נשיאותי” הוא מסוכן, מפני שנובעת ממנו ההנחה כי ישראל צריכה להיות יותר אוטוריטרית כדי להיות. שרון אינו צריך להציג לפני ישראל את הברירה בין רפובליקה ובין שלום. אדרבא, הוא צריך ליילד רפובליקה של שלום. 

7 Responses to “רק לא אוגוסטוס”

  1. ד.ט הגיב:

    האם “האזרח הראשון אריאלוס שרונוס” נשמע מגוחך? כנראה לא לאותו שליש של הציבור, כמעט, שמעניק את קולו למפלגת שרון (ע”פ הסקרים). מפלגה שאין בה כמעט כלום חוץ משרון. (ומה שיש בה, הלוואי שלא היה בה – רוחמה אברהם, צחי הנגבי המואשם בפלילים, שרון הבן שבקרוב יורשע. בקיצור – אנשים תומכים ב”קדימה” רק בגלל אריק שרון, הם היו מצביעים לה גם אילו היתה מורכבת רק משרון ומלהקת חמורים, ההיפך בדיוק ממצביעי הליכוד האגדיים שהיו מצביעים לליכוד גם אם חמור יעמוד בראשו).

    בהחלט יש היום לשוחר הדמוקרטיה בישראל סיבה לדאגה, ובפרט אם הוא מודע לכך שיש בעולם רק שתי דמוקרטיות נשיאותיות שהן באמת דמוקרטיות, מול למעלה משלושים דמוקרטיות פרלמנטריות. (ועוד עשרות “דמוקרטיות נשיאותיות” ע”פ הגדרתן, שהן באמת נשיאותיות אבל לא באמת דמוקרטיות).

    שני פרופסורים מכובדים, נשיאי מוסדות אקדמיים הצטרפו לאחרונה למערכת הפוליטית. אחד, אוריאל רייכמן, הוא אבי ההרפתקה של הבחירה הישירה ותומך נלהב במשטר נשיאותי. השני, אבישי ברוורמן, דיבר גם הוא בזכות משטר נשיאותי (דברים שטחיים ואפילו ילדותיים משהו לטעמי) והפליג בראיונות בשבחי “העוצמה” של עמיר פרץ ושלו עצמו. “שנינו אנשים עם עוצמה, העוצמות שלנו נפגשות” וכן הלאה. ואם בפרופסורים נפלה שלהבת, מה יעשה אזרח קטן המחפש לו “איש חזק שיזיז דברים במדינה”?

    (מעניין גם שמעט אחרי לקדחת הפוליטית של נובמבר, אשר כדבריך חשפה את שבריריות המוסדות הדמוקרטיים בישראל, תקפה קדחת גביזון את המערכת המשפטית, ולדעתי הראתה אותו דבר בדיוק).

  2. מ. דינר הגיב:

    יואב מאמר מצויין.
    אלא שאני חושב שהבעיה שלנו בישראל היא בשיטה עצמה.
    השיטה המפלגתית אינה מאפשרת לנבחרים לנהל את עיניני המדינה בצורה נאותה.
    השיטה שבה מרכזי מפלגות בוחרים את חברי הכנסת גורמת להתדרדרות הנ”ל.

  3. יואב קרני הגיב:

    הערות מעניינות. נהירת המעמד הבינוני אל שרון מעוררת בי רגשות מעורבים. אני אינני חושב את התפוררות הליכוד להתפתחות חיובית. הבעתי את דעתי לא פעם, שהליכוד — הואיל והפך ל”מפלגת השלטון הטבעית” — יתפתח בהדרגה בכיוון קונסטרוקטיבי. אכן, טעיתי. מפלגת השלטון הטבעית מִתאַדָה.

    מה יקרה מכאן ואילך? האפשרות הפחות-מאיימת היא שהליכוד יחזור וייווצר, במהדורה קצת יותר מתונה, תחת כנפי שרון. “שרוניזם” יהיה אז זן פוליטי, שיאריך ימים גם אחרי שרון, כמו הגוליזם בצרפת, או להבדיל הפֶּרוֹניזם בארגנטינה, שלא להגיד הבּוֹנַפַּרטיזם.

    האפשרות המאיימת היא שיתהווה ואקום, ואל הוואקום הזה יצעדו מפעם לפעם תנועות קצרות-ימים שיסתמכו על המוניטין ועל הכריזמה של יחידים. אולי אפשר לאפיין נטיה כזאת כ”בֶּרלוּסקוֹניזם”.

    אני אמנם שותף לָאִי-נוחות שנוכחותו של אוריאל רייכמן מעוררת בד.ט. הוא האיש היכול לתבוע אשראי על התפוררות המשטר המפלגתי בישראל. מבלי לפקפק כמלוא הנימה בלמדנותו, אינני חושב שהוא צריך להיות מקור השראה לחוקה חדשה.

    על אבישי ברוורמן יש לי דעה טובה מאוד. אבל אני חושב שמפעם לפעם הוא נכשל שלא לצורך בלשון הפלגה ובסימני קריאה. הציטוט המיוחס לו כאן מעורר את הסתייגותי. הוא זקוק לקצת משמעת פומבית, לליטוש רטורי, אולי לכותב נאומים מקצועי (לא ז’אנר מפותח בארץ, אבל יש לי כמה רעיונות). כללית אני חושב שברוומן הוא איש חזון מעמיק ונועז, גם אם ענווה אינה ממידותיו הבולטות.

    למ. דינר: אני נוטה להסכים עם הדיאגנוזה, אבל מרשה לעצמי לפקפק קצת בפרוגנוזה. שיטת בחירות אישית, או לפחות מעורבת, אינה ערובה לתיקון מידות. השיטה האמריקנית מניבה כל כך הרבה שחיתות פוליטית, השתעבדות לאינטרסים, התמכרות למקורות מימון והיצמדות נצחית למושב.

    גם אם ברור למדי שצריך לָכוֹף מועמדים לבוחר, לא למרכז המפלגה, אני חושב שמוטב לשקול עוד פתרונות. למשל, אסיפה מחוקקת בי-קאמֶרַלית, זאת אומרת שני בתים, כאשר הבית העליון מתפקד כלשכת ביקורת על הבית התחתון. בבית כזה יכולים לשבת שופטים בדימוס, פרופסורים, דיפלומטים לשעבר — וגם מורים ואולי אפילו עתונאים לשעבר. במובן הזה, המודל הוא זה של הסנאט הרומאי, ללא הסמכויות הביצועיות של הסנאט.

    אבל אני באמת קצת מקדים את המאוּחר.

  4. ד. ט הגיב:

    הזכרתי אותו לצד רייכמן רק בגלל תמיכתו (שהביע באיזה ראיון לעיתון) במשטר נשיאותי.
    אצל ברוורמן, שלא כמו אצל רייכמן, עניין שינוי המשטר אינו נמצא במוקד תשומת הלב, והוא לא ייזום בעצמו שינוי משטרי אלא לכל היותר יתמוך בו. הזכרתי אותו רק כהוכחה נוספת לפופולריות של הרעיון הנשיאותי בישראל.

  5. פיקו הגיב:

    משטר נשיאותי הוא, ורק הוא, המשטר הנכון עבור ישראל. למה? כי היציבות של המערכת הפוליטית בארץ היא בדיחה עצובה. ריבוי המפלגות מוליד מכשולים רבים כל כך בדרכו של ראש ממשלה המבקש לבצע מדיניות, שרפורמות וצעדים רבים שיש לנקטם לא ננקטים, בגלל הרבה גמדים המכשילים את דרכו של הענק. ואז הולכים לבחירות, ואז התהליך חוזר חלילה.

    את ההחלטה של שרון להוביל שינוי למשטר נשיאותי, אם אכן יחליט, אני מבין לחלוטין. יתרה מזאת, אני תומך בה בהתלהבות. שרון אמנם איננו אוגוסטוס, על כל חוכמתו ועל כל כישוריו, ומן הסתם גם אינו מתכוון למנות את עצמו לקיסר, אך הוא האיש הנכון בזמן הנכון. הוא “האיש החזק” לו כמהה הציבוריות הישראלית במשך יותר מדי שנים של ואקום ושל ממשלות כושלות. שרון הוא, לטוב וגם לרע, בולדוזר, במדינה שהיא יותר מכל דבר אחר לא תוצר מוגמר אלא רק אתר בנייה.

    אני חושב שיותר מפוטין ויותר מנפולאון, הדוגמה ההולמת את שרון היא זאת של דה גול. ומול נתניהו האימבציל הכושל, ומול פרץ, דמגוג ההפגנות שמעולם לא התבגר, ישראל זקוקה לדה גול משלה. והאמת? גם לאוגוסטוס.

  6. דני הגיב:

    הכותרת האנגלית לביוגרפיה של שרון מאת עוזי בנזימן “לא עוצר באדום” היא Israeli Caesar. כותרת זו היתה פראפראזה לביוגרפיה של הגנרל דגלס מקארתור, American Caesar. אבל זה לפני ששרון ‘נרגע’.

    לעיקרו של דבר, מוקדם להספיד את משטר המפלגות הישן, אך גם אם זה חלף, אין יותר מדי מה להצטער עליו. ישראל סובלת מממשלות חלשות ולא אפקטייות מאז, הממ…, בן גוריון.

  7. שלומי הגיב:

    לדעתי, הבעיה היא פחות בשיטה ויותר באלה שאמורים ליישם אותה. ניתן לטעון, כי מהות הדמוקרטיה היא בכך שעל המנהיגים לדאוג לאינטרסים כלליים על מנת לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם. בישראל של היום, אין אפילו העמדת פנים שאלה הם פני הדברים.

    יש מקום לשאלה האם עדיין מתקיימת בארץ ה”אמנה החברתית” שבסיס הדמוקרטיה הייצוגית – לפיה שליחי הציבור נבחרים על סמך רעיונות מוסכמים אשר מנחים את המדיניות שהם מיישמים. שימו לב להעדרו המוחלט כמעט של המצע המפלגתי ממערכת הבחירות הזו, למעברים המהירים והקלים בין מפלגות ולעזות המצח של פוליטיקאים שחוצים את הקווים יום אחרי שנשבעו אמונים ל”בית”. כל אלה מצביעים על זילזול בבוחר כ”בעל הבית” האמיתי ועל רצונותיו.

    מעניין עוד יותר לראות, כיצד קריסה זו של ערכי הדמוקרטיה מלווה בתשואות התקשורת, אותו “כלב שמירה” מהולל…

Leave a Reply for יואב קרני