המפקדת העליונה אינה רוצה להיות שַליטת היְקוּם

אשה בכהונה בכירה? לא חדשות, אמרה עורכת אמריקנית לפני 12 שנה. אבל בכל זאת חדשות: בעמק הסיליקון, בלשכת הקנצלר בברלין, אולי גם בלשכה הסגלגלה. בינתיים אמריקנים עושים חזרה כללית: ג’ינה דייוויס היא הנשיאה, אחת לשבוע

 

מקקנזי ספנסר אלן (ג’ינה דייוויס) נשבעת אמונים כנשיאה הראשונה של ארה”ב – בסדרת הטלויזיה החדשה של ABC, ‘המפקדת העליונה’ (Commander-in-Chief). משמאלה, חמוץ פנים, עומד יושב ראש בית הנבחרים, נֵייתַ’אן טֶמפּלטוֹן (דונלד סאת’רלנד). הוא רצה להיות שם בעצמו

צולם מן הטלויזיה

 

לפני 12 שנה, כאשר ישראל מינתה בפעם הראשונה אשה לִכהוּנת הקונסול הכללי בניו יורק – הדיפלומטית רמת-הדרג ביותר של ישראל בצפון אמריקה – הצעתי לעורכת בעתון אמריקני חשוב שתטיל על אחד מִכַּתָבֶיהָ להכין דיוקן. העורכת הגיבה בעייפות ניכרת. אנחנו כבר עברנו את השלב שבו מינוי של אשה מחייב פרופיל, היא הסבירה.

הצטערתי, כי חשבתי שקולט אביטל היא הרבה יותר מ”אשה בכהונה בכירה”. אבל ההסבר התקבל על הדעת. סוף סוף השנה היתה 1993, וארה”ב כבר הספיקה למַנוֹת שתי נשים לשגרירוֹת באו”ם; אחת מהן, מדלן אולברייט, תתמנה למזכירת המדינה ארבע שנים אחר כך. ממש באותו הזמן, הנשיא קלינטון מינה את האשה הראשונה מאז ומעולם לשָׂרַת המשפטים. בסוף אותה השנה, נשים חבשו שניים מִתִשעַת המושבים בבית המשפט העליון.

אפשר לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות. להרשמה לחצו כאן.

הסטטיסטיקה הוסיפה להשתפר גם בשנים הבאות. בִּפְרוֹשׂ האלף השלישי, נשים חבשו את כל מושבי הסנאט של שלוש מדינות בארה”ב – קליפורניה, וושינגטון ומֵיין – עניין חסר תקדים בהחלט. עדיין מספר הנשים בסנאט קטן בהרבה מֵחֶלקן באוכלוסיה (13 מתוך מאה), אבל מוטב לזכור שלפני עשרים שנה היתה רק אשה אחת.

וגם אם עצם מינויה של אשה לתפקיד בכיר כבר אינו ראוי לכותרת, העצבנות שמעוררים מינויים כאלה מדברת בעדה. כאשר קארלי פיוֹרינַה שברה את תקרת הזכוכית של מדד הדאו ג’ונס, ונֶעֶשׂתה הצ’יפית האקזקוטיבית של יוליט-פאקארד (HP), רטט של התרגשות חלף אצל הרבה נשים. הכול ניסו להעמיד פנים שאין בזה רבותא, והיא שם בזכות עצמה, וּממילא אינה מייצגת את מִגדרה. היא עצמה חזרה והתנערה מן המִגדר.

ואולם כאשר מועצת המנהלים הדיחה את פיורינה, בתחילת השנה, נשים בעמדות ניהול התנועעו על מושביהן באי נוחות. גם אם הן העדיפו להניח שפיורינה סולקה באותו אופן ענייני שגברים מאבדים את כורסות המנכ”ל, חרדה ביצבצה בין השורות: היתכן שכשלון פיורינה ייפקד על כל הנשים?

סקר שעשה Catalyst, מרכז מחקר המתמחה בקידום נשים במקומות העבודה, הראה כי 40% מן הנשאלות האזקוטיביות מתקשות לגבש סגנון ניהול שיתיישב עם רגישויותיהם של הגברים הכפופים להן. “אני מרגישה לפעמים כי כל כיוון שאבחר יהיה שגוי”, אמרה אחת המשתתפות בסקר. “אם אני נחמדה מדיי, חושבים שאני חלשה. אם אני חזקה מדיי, חושבים שאני אגרסיבית”.

אלה כמובן הבעיות המעסיקות נשים מנהלות מאז ומעולם. האם כדי להצליח בעמדת ניהול, על האקזקוטיבית לאַמֵץ את סגנון הגברים שקדמו לה, או שמותר לה לסַגֵל לעצמה תכונות מִגדריות?

בדור הראשון לפמיניזם, עצם השאלה היתה מקפיצה נשים ממקומן, מפני שכרוכה בה ההנחה כי הבדלים ביולוגיים משפיעים על התנהגות ועל מחשבה. בדור השני הגישה התחילה להשתנות, והתפשטה ההכרה שאשה יכולה לנהל אחרת; ולא זו בלבד שתכונות מִגדריות לא יהיו לרועץ, אלא אדרבא הן יעניקו לה יתרון. ומה זו תכונה מִגדרית? למשל, חתירה לקונסנסוס; למשל, דלת פתוחה.

“הגברים היחידים”

הנשים הראשונות שהגיעו לעמדות בכורה פוליטיות נהגו להתענג על המחמאה התכופה, שהן “הגברים היחידים” בקבינטים שלהם. אינדירה גאנדי, גולדה מאיר ומרגרט תאצ’ר היו לא סתם חזקות, אלא חזקות מאוד, והנהיגו את ארצותיהן בימי מלחמה. לכולן היו נטיות אוטוקרטיות. אינדירה אפילו השעתה את הדמוקרטיה. את גולדה האשים פעם אריה אליאב שהיא מנהלת את המפלגה באמצעות “תרבות הַמַגלֵב והפחד”. ומרגרט תאצ’ר נפטרה מכל הגברים שליוו אותה לשלטון. על שתיים מהן נאמר שהן נהגו בחברי ממשלותיהן כמו היו “גננות”.

להגנתן אפשר להגיד שהן הגיעו לעמדות המנהיגות על אף נשיותן, לא בזכותה. זאת אומרת, עצם הגעתן לא היתה ביטוי של שינוי ערכים מצד התרבויות הפוליטיות שבהן פעלו. הן הגיעו לשם בזכות צירופי נסיבות נדירים, בזכות רגע של ואקום שאיש לא הצליח למלא. הן נחשבו לפתרונות-ביניים, איש לא התייחס אליהן ברצינות. מנהיג סוציאל-דמוקרטי בפרלמנט של הודו לִגלג, ש”חלילה לנו מלהכביד יותר מדיי על האשה היפה והשברירית הזו”, אינדירה.

היה עליהן להוכיח לא סתם שיש להן הכישורים הפוליטיים, אלא שאין הן מוגבלות בגלל הביולוגיה. אחת התוצאות הבולטות היתה שהן לא היטיבו עם נשים אחרות. מה מעניינת היא העובדה שגולדה מאיר ואינדירה גאנדי לא מינו אף אשה אחת לקבינט שלהן, ומרגרט תאצ’ר מינתה רק אחת, לכהונה הבריטית מאוד של “שָׂרַת המחירים”.

גולדה שלטה חמש שנים, אינדירה ניהלה את מפלגתה 18 שנה (מתוכן 15 שנה כראש הממשלה), תאצ’ר ניהלה את מפלגתה 15 שנה (מתוכן 11 שנה כראש הממשלה). אף אחת מהן לא ניסתה לעזור לנשים אחרות להתקדם במַעלֵה הסולם הפוליטי. גולדה הצליחה לדחוק מן המפלגה את הפוליטיקאית הצעירה המבטיחה ביותר של זמנה, שולמית אלוני.

מספר הנשים בעמדות בכורה גדל מאז, אבל לא גדל בקפיצות מרשימות. נשים עשו חיל בפוליטיקה הסקנדינבית, אבל לא עשו יותר מדיי חיל בפוליטיקה הקונטיננטלית האירופית. או האמריקנית, או הלטינו אמריקנית, או האפריקנית. (אסיה היא עניין נפרד. שם שורה של נשים אמנם הגיעו לעמדות מנהיגות, אבל תמיד רק בזכות אבות או בעלים.)

 

הגרמנים יתרגלו במרוצת הזמן לתואר החדש הזה של ראש ממשלתם, ‘קאנצלֶרין’

 

שיחת נשים: הקאנצלֶרין וּמזכירת המדינה נועדות בברלין, ששה בדצמבר 2005

נערך מתוך צילום של AFP, שהופיע בעמוד הראשון של ‘פייננשל טיימס’

 

מה שמביא אותנו אל חדשות השבוע שעבר בשתי ארצות, שהדמיון ביניהן מקרי בהחלט: האשה הראשונה מאז ומעולם התייצבה בהנהגת מדינה אירופית קונטיננטלית מרכזית, גרמניה; והאשה הראשונה מאז ומעולם התייצבה בהנהגת מדינה אפריקנית, ליבריה.

בגרמניה, הקנצלרית אנגלה מרקל, נכנסה לכהונתה בעמדת חולשה כל כך גדולה עד שמכאן ואילך היא יכולה רק להמריא. אומרים שדי הרבה ידיים של מצביעי ימין רעדו בקלפי בדיוק מפני שהיא אשה. ומפני שהם לא הצביעו בעדה, היא נאלצה לכונן קואליציה של שווים עם השמאל.

היא לא תהיה “אשת ברזל” כמרגרט תאצ’ר גם אם תרצה מאוד. אבל סגולות “נשיות” של מתינוּת ושל בניית קונסנסוס הן בדיוק אלה הנדרשות מראש ממשלה בקואליציה של שווים.

בליבריה, אלן ג’ונסון-סֶרליף, נבחרה הרבה בזכות מִגדרה. הנשים הצביעו בעדה ברוב עצום, וגם הרבה גברים אמרו לעצמם ולזולתם שכבר ראינו מה גברים יכולים לעשות (שלוש מלחמות אזרחים בתוך 15 שנה), אז הבה נראה מה אשה יכולה. קשה לחשוב על אשה מתאימה יותר, עם השכלה רחבה, נסיון מקצועי, רהיטות, חזון, נסיון-חיים. אבל ליבריה, הו, ליבריה, היא איזור אסון כל כך כבד עד שקשה לראות מישהו מצליח בה.

ג’ינה לא רוצה “לשלוט בַּיְקוּם”

בארה”ב, חוכמת אנשים מלומדה היא שבבחירות של 2008 אשה תהיה המועמדת לנשיאות של אחת משתי המפלגות – הילארי קלינטון בשביל הדמוקרטים.

כשלעצמי אני מפקפק בזה, אבל עוד נראה.

כך או כך, בשבועות האחרונים ניתנת לאמריקנים ההזדמנות לערוך חזרה כללית. אחת לשבוע, ביום שלישי בערב, יש לארה”ב נשיאה בבית הלבן – בסדרת הטלויזיה החדשה Commander-in-Chief. שמה הוא מקקנזי אלן, ומגלמת אותה ג’ינה דייוויס (הזכורה לטוב מ’תלמה ולואיז’, אחד הסרטים הפמיניסטיים החשובים ביותר של כל הזמנים).

אלן לא נבחרה, אלא היתה במקרה סגנית הנשיא כשהבוס מת. הכול ניסו לשכנע אותה שתתפטר, כולל הנשיא על ערש הדוויי, אבל היא סירבה. החלטתה הנשיאותית הראשונה היתה לשלוח את צי המלחמה של ארה”ב לחופי ניגריה, כדי לחלץ מבית הכלא אשה שנידונה למוות על ניאוף בבית משפט מוסלמי.

אני מודה שאינני מתפעל במיוחד מן הסדרה הזו, היא אינה עוצרת את נשימתי באותה מידה שהנשיא  ג’וזאיה בארטלט (מרטין שין) עצר בימיה הטובים של סדרת ‘הבית הלבן’. אבל בפרק הראשון היה דיאלוג מעניין. יושב ראש בית הנבחרים (דונלד סאת’רלנד) קיווה לרשת את הנשיא המת. הוא מדבר על לבה של מקקנזי שתתפטר.

בשביל מה אַתְּ צריכה את זה, הוא שואל, “האם אַתְּ רוצה להיות שליטת היְקוּם”? לא אני, עונה מקקנזי. “זו בדיוק הבעיה”, עונה היושב ראש.

אולי דווקא לא. אולי הבעיה עם כמה נשיאים אמריקניים, בייחוד הנוכחי, היא בדיוק זו שהם אמנם רצו להיות שליטי היקום. והואיל ורצו, הם שכחו שיש מגבלות אפילו על כוחם העצום. אולי אשה שאינה רוצה להיות שליטת היקום היא מה שאמריקה והעולם זקוקים לו.

 

מדוע את רוצה להיות נשיאה’? שואל יושב ראש בית הנבחרים, נֵייתַ’אן טֶמפּלטוֹן (דונלד סאת’רלנד), את הנשיאה החדשה מֶקקֶנזי אַלֶן (ג’ינה דייוויס). הוא מסרב לקבל תשובה קלישאית. “כאן, בחדר הזה, עליך להגיד לי שֶאַתְּ רוצה להיות שליטת הַיקוּם”, הוא מטיח בה

צולם מן הטלויזיה

“לא אני, ניית’אן”, משיבה מקקנזי

צולם מן הטלויזיה

“זאת בדיוק הבעיה”, מכריז ניית’אן טמפלטון בחיוך של נצחון ושל לעג. “אנשים שאינם רוצים כוח, אינם יודעים מה לעשות בו, אינם יודעים איך להשתמש בו כאשר הוא נתון להם!”

צולם מן הטלויזיה

 

Leave a Reply