אדמירל נלסון, בכפר תבור

האנגלו-סאקסים האלה, מי ישווה להם בשיחזורי-ענק היסטוריים. איך הבריטים מציינים 200 שנה לקרב טרפלגר? הם עורכים קרב טרפלגר. האמריקנים משחזרים את ההיסטוריה יום יום, בכל מיני אתרים לאומיים. והישראלים? הם חוזרים ומחמיצים את ההזדמנות להנחיל סקרנות היסטורית וקצת פטריוטיות. עדיין לא מאוחר

זה שלא שֶהֶגֶל צדק, זה שהוא הוריש לבאים אחריו את הלהיטוּת לעשׂוֹת ספקולציות אינטלקטואליות נועזות

לפני מאה-תשעים-ותשע שנה, גיאורג וילהלם פרידריך הֶגֶל היה ספוּן בספרייתו, רוחש מחשבות אפוקליפטיות. עתה זה באה הידיעה, שצבא פרוסיה ניגף לפני נפוליאון בונפרט בקרב יינה     (Jena). על שְׂדֵה הקרב היתה שׂרוּעה אירופה הישנה, וכל המתבונן היה אנוּס להודות שאין בה עוד רוח חיים.

הֶגֶל היה שייך לדור של פילוסופים והיסטוריונים, שהספקולציות האינטלקטואליות שלהם שינו מעיקרן את תבניות המחשבה. שינו במידה כזאת, עד שאפשר להגיד עליהם כי בהיכלי השֵן שלהם הם בראו עולם חדש. הגל התבונן ביינה, התבונן באירופה, התבונן בגרמניה, והגיע למסקנה ש”ההיסטוריה הסתיימה”. היא הסתיימה – הוא חשב – במובן הזה שמערכת ערכים חדשה רכשה לעצמה הגמוניה מלאה. הסֵדֶר הישן מת.

“קֵץ ההיסטוריה” לא חדל מאז לדגדג את נחיריהם של אינטלקטואלים מערביים. היו לו כל מיני ביטויים, וולגריים וסאלוניים. ב-1917, טרוצקי קרא לעֵבֶר הסוציאל-דמוקרטים והליברלים של זמנו, שמקומם ב”פח הזבל של ההיסטוריה”. פרנסיס פוּקוּיאמה, אינטלקטואל אמריקני ימני צעיר, שאל מהגל את “קץ ההיסטוריה”, ב-1989, כדי לתאר את ההתמוטטות הממשמשת ובאה של הקומוניזם הסובייטי. הדמוקרטיה המערבית הליברלית ניצחה, הוא כתב, וזהו זה.

פוקויאמה התחַכּם, ואני מודה שאני דוקא נוטה חיבה לַהתחכּמוּיוֹת כאלה, מפני שהן מאיצות את קצב זרימת הדם וקוראות תיגר על חוכמת אנשים מלומדה. אין לך אמצעי אפקטיבי  לעורר ויכוח רציני יותר מאשר הקנטה אינטלקטואלית נוטפת העזה ואירוניה.

שש-עשרה שנה לאחר פירסום מסתו של פוקויאמה, “קץ ההיסטוריה” שלו עדיין מהדהד בהרבה אוזניים, גם אם כיום אנחנו יודעים שההיסטוריה לא הגיעה אל קִצָה. הדמוקרטיה המערבית עדיין מחפשת לעצמה נצחונות סופיים, מארם נהריים ועד הדלתא של נהר הפנינה. והיא כמובן מחפשת אותם לשווא, אלא אם כן אתה ג’ורג’ בוש או נתן שרנסקי, ואינך מניח לשום עובדה היסטורית לשַבּש את מסקנותיך.

כל הדרכים מובילות ליפו

קרב יינה התחולל ב-21 באוקטובר 1806. נפוליאון הובס סופית, ונשלח לסט’ הלנה שמונה שנים וחצי אחר כך.

שנה אחת ושבוע לפני יינה, ב-14 באוקטובר 1805, התחולל קרב שאיש לא ראה בו את סוף ההיסטוריה, אבל בחכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים כי בלעדיו עולמנו היה שונה להפליא. הצי הבריטי, בפיקודו של אדמירל הוֹרֵיישוֹ נלסון, היכה את הצי הצרפתי-ספרדי לא הרחק מכף טרפלגר, בפינה הדרום-מערבית של אירופה. חגיגות המאתיים של קרב טרפלגר נפתחו בסוף החודש שעבר, במיפגן ימי מרהיב עין, סמוך לנמל פורטסמות בדרום אנגליה.

אני אולי עוד אחזור אל טרפלגר ביום השנה המדויק שלה, בעוד שלושה חודשים, כדי להשתעשע בספקולציות על היסטוריה חלופית, שבה הצי הבריטי טובע בצפון האטלנטי, ונפוליאון עטור הנצחון כובש ללא קושי את ספרד, ופונה משם אל מצרים ואל הודו.

בינתיים אני משתמש בכל ימי השנה ההיסטוריים האלה, כדי להציג את השאלה הרגילה: אז מדוע לא בישראל?

אני חוזר ומשתומם לנוכח המחיקה הכמעט-מלאה של הזכרון הישראלי לטווח בינוני. ישראלים זוכרים את ההיסטוריה העתיקה שלהם, גם אם עליהם להמציא אותה (למשל, “יום השנה ה-3,000” לייסוד ירושלים), ובוודאי כשאינם צריכים להמציא אותה (יש לנו לפחות איזה 2,700 שנה מתועדות, שזה בכלל לא רע). ישראלים נוטים לזכור את ההיסטוריה המאוחרת שלהם, נניח מ-1967 ואילך.

אבל מה בדיוק קורה לרבע האחרון של המאה ה-19 ולשליש הראשון של המאה ה-20? מדוע הם הלכו לאיבוד, לרעת הידיעה, לרעת הדמיון, גם לרעת הפטריוטיות?

לפני שנה ויותר התלוננתי כאן על ההחמצה המדהימה של השנה המאה לעליה השניה. האם אתם מעלים על דעתכם איך האמריקנים, או הבריטים היו חוגגים יום שנה כזה? בשיחזור תיאטרלי מבריק: אנשים בתלבושות של תחילת המאה ה-20 היו עולים על כירכרות בכל מיני כפרים נידחים באוקראינה ובפולין, מוסעים ברכבות קיטור ישנות אל רציפים עזובים בנמלים דרום אירופיים.

שייטת של ספינות ישנות היתה צובֵאת על נמל יפו, וחלוצים וחלוצות, עם הטוריה והשבריה והקוקו והסרפן, היו יורדים מהן, ושמים את פעמיהם אל גבעות טרשים ואל ביצות, כדי לשחזר את אקט ההצלה הנועז מאין-כמותו של המפעל הציוני. אילמלא באו, לא היה נשאר שום דבר.

וארץ שלמה, שסועה ומלאת פיקפוקים, היתה מִתפַּנָה מִשִׂנאוֹת היום-יום שלה, כדי להתעניין בערגה רומנטית בענקי 1904-1903, שנתנו לה חיים. תנובה של סרטים ושל תכניות רדיו וטלויזיה, וספרים ומוספי עתונים, וכמובן שיעורים מיוחדים בבתי הספר היו מעוררים גל של נוסטלגיה ושל גאווה, שימין ושמאל היו יכולים להשתתף בו. מה עצומה טיפשותו של הממסד הימני בישראל, שלא ניצל את יום השנה הזה כדי לתת הזדמנות לשמאל הכמעט-פוסט-ציוני להיזכר בשורשיו, ולהניף את הדגל.

אמריקנית של 1814

אגב, עוד לא מאוחר מדיי. עדיין אפשר לשחזר מאורעות יחידים. 1906 היא השנה המאה לכניסת בן גוריון לסג’רה, הלוא היא אילניה. 1909 היא השנה המאה להקמת הארגון החשוב הראשון של הגנה עצמית, ‘השומר’, בכפר תבור. 1910 היא השנה המאה לייסוד דגניה (כן, אני יודע, איך אפשר לחוג את יום השנה הזה כאשר התנועה הקיבוצית מתנדפת לכל רוח. התשובה היא שאפשר, אם את מקום השמחה לאיד תמלא ההכרה שאף כי זמנה עבר, בלעדיה לא היתה התחלה, ולא היה אמצע, וממילא לא היה קליימאקס).

לפני שבועיים קפצתי אל מצודת הנמל בבולטימור, מרילנד. שם, ב-1814, התחולל קרב חשוב בין הצי הבריטי ובין מיליציה של מתנדבים אמריקניים. הבריטים עתה זה שרפו את וושינגטון, והיה נדמה שהם עומדים להרוס את הרפובליקה האמריקנית הצעירה. מגיני בולטימור הדפו את הבריטים, ובמצודה נולד מיתוס של גבורה. נולד גם ההמנון הלאומי של ארה”ב, “הכוכבים והפסים”.

יום ביקורי במצודה לא היה יום שנה, עגול או לא-עגול. סתם יום של חול. בכניסה למצודה היו מוצבים דוכני הרשמה. המבקרים הוזמנו להתנדב למיליציה, כדי להגן על בולטימור מפני הבריטים. הרושמים, מתנדבים או שחקנים מקצועיים, היו לבושים במדי 1812, וניסו לדבר אמריקנית של 1814.

קצין הגיוס במצודת מקהנרי, בולטימור, רושם מתנדבים צעירים מאוד למיליציה של מלחמת 1812 נגד הבריטים

צילום: יואב קרני

המתנדבים צועדים בסך, עם אבא. מאחוריהם צועדים לוחמי המיליציה של 1814, וברקע נראית החומה של מצודת מקהנרי

צילום: יואב קרני

מדריך הקפ”פ במצודת מקהנרי מלמד את ילדי אמריקה ואת אבותיהם פרק בהִלכות מלחמת מקלות. עם הבריטים האלה, מי יודע, אולי זה יהיה נחוץ

צילום: יואב קרני

יש גם נְשֵי מיליציה, אבל הן, מה לעשות, עוסקות במשק הבית. צריך להודות שהמתעניינים העיקריים מקרב הנוער הם זְכָרים צעירים עם פוטנציאל אגרסיבי

צילום: יואב קרני

המעמד היה קצת מוקיוני, אבל מרנין לב. ילדים צבאו על הדוכנים, ומסרו את פרטיהם האישיים. הורים האזינו לנאומים חוצבי להבות של מפקדי המיליציות. קצין מיליציה אחד אימן הורים וילדים בשיטות קפ”פ, אתם יודעים, רק למקרה שהבריטים יחזרו.

על שער המצודה התבדר ברוח דגל אמריקני ענק. לא היית צריך להיות לאומן, או ימני, או תומך של ממשל בוש, או פונדמנטליסט נוצרי, או אפילו אמריקני, כדי להתמלא רגשות פטריוטיים. הם הונחלו כבדרך אגב, בתערובת של חיוך ושל חגיגיות פומפוזית. קצת פומפוזיות מעולם לא הזיקה.

להתראות בכפר תבור, בדוכני ההרשמה של ‘השומר’. נא להביא כאפיות ומבטא רוסי ולא לשכוח את הקריצה הפומפוזית.

קישור לרשימתי על כשל הזכרון המשונה של הישראלים, 27 במאי 2004

העליה השניה: היתה או לא היתה

מדוע איש אינו חוגג את יום-ההולדת המאה של העליה השניה, שהצילה את הציונות, וסיפקה לישראל את האליטה התרבותית והפוליטית במשך חצי מאה. סיפורה הוא לא רק חשוב, הוא גם מרתק — והוא מספק הזדמנות יוצאת מן הכלל להתענג על התיאטרון של ההיסטוריה

 

7 Responses to “אדמירל נלסון, בכפר תבור”

  1. אורן הגיב:

    ניסו לעשות מעשה דומה עם העבר של טרום 67. קראו לזה מצעד החיים וסתם נסיעות בתי ספר לפולין, אבל אחת ממפלגות השלטון, אז, יצאה כנגד זה בטענה שפיסת ההיסטוריה הזו מחנכת את הילדים ללאומנות.

    אז מה אתה חושב יגידו כאן על הרשמה לשומר?
    או להגנה או ללח”י?

  2. יואב קרני הגיב:

    אינני יודע “מה יגידו”. אבל נראה לי שיהיה מותר בהחלט לפטור בחיוך את מי שיחשבו קרנבל של היסטוריה, עם תלבושות ועם מסיכות, ליותר מאשר שעשוע חינוכי מועיל.

    אגב, ההשוואה עם הביקורים במחנות המוות באמת קצת מופרזת. אני מדבר רק על אוטובוס של ילדים לגליל התחתון, כדי לדבר עם זקן השבט, הזוכר את מגע ידיהם המחוספסות של האבות המייסדים ושל האמהות המייסדות.

    ההגנה ולח”י באמת אינן ממין העניין. זו כבר פוליטיקה. ‘השומר’ הוא זיכרון היסטורי, שגם ימין וגם שמאל (כמובן, לא שמאל אנטי-ציוני ולא ימין דוקטרינארי) יוכלו להתענג עליו.

  3. שלומי הגיב:

    כחניך ומדריך בתנועת נוער במהלך שנות ה-80 וה-90 השתתפתי לא פעם במחנות קיץ שנושאם “העפלה”. המתכונת היתה כזו, שבמשך שלושה ימים שחזרנו (כמיטב יכולתנו) את התקופה, כולל חברות ב”הגנה”, תליית כרוזים נגד הבריטים, זיוף סרטיפיקטים , שיעורי קפ”פ , הפגנות ו”שביתת רעב”. כמדריכים, השתדלנו לדבר בשפה (שחשבנו) שמתאימה לתקופה.
    אינני יודע האם עדיין ישנם פרויקטים כאלה, כשתנועות הנוער במצב של גסיסה…

  4. אורן הגיב:

    בכוונה הצמדתי את השומר לאצ”ל וללח”י ואולי גם לביקורים במחנות ההשמדה.

    נראה לי, שבמדינה שלנו כמעט כל דבר הופך פוליטי, אלא אם מסייגים קבוצות הולכות וגדלות כמו “השמאל האנטי-ציוני” או “הימין הדוקטורינארי”.
    גם הנסיעות לפולין היו יכולות להתפרש כנייטרליות אבל בסוף הוכרזו כפוליטיות.

    אולי אני פסימי אבל ההתרשמות שלי היא שבקלחת שלנו קשה מאוד להתחמק ממלכודת הפוליטי או הפוליטי-לכאורה.

  5. מר זיו הגיב:

    חזרתי עכשיו משבועיים עבודה בטורונטו קנדה

    ב- forte george
    niagra on the lake בעיירה המנומנמת
    משחזרים כל שבת בקיץ את הקרבות נגד הבריטים
    בסוף המאה ה18 ובתחילת המאה ה19
    העיירה כולה מתגייסת ומתחפשת לחיילים בריטים וציידים מקומיים קנדים (מאוד נחמד לראות מהגרים הודים וסינים במדי קרב בריטיים ישנים)
    ובמהלך הקרב מחליפים יריות סמליות עם המבצר האמריקני מצדו השני של הנהר,
    השחקנים לא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה דבר
    שמוסיף לחן של הקרב

    העיירה כולה מתגייסת לשחזור מכיון שהמבצר והקרב הם עוגן כלכלי לאזור
    לדעתי לא ניתן להחזיק פרוייקט שכזה ללא צידוק כלכלי

  6. מישהו הגיב:

    אולי ניקח את ילדי ישראל היקרים לסיורים בכפרים ולערים שהושמדו בידי ההגנה, האצ”ל, והלח”י, וללחוץ את ידיהם של זקני המגורשים שגרים כיום במחנות הפליטים.
    זקנים אלו, מלח הארץ, יוכלו לספר לילדי ישראל, תוך כדי סדנה בהכנת חומוס ופיתות בטאבון, על נפלאות המחתרות, והציונות ככלל.

    זה יהיה כמו בולטימור לאינדיאנים

  7. ד.ט הגיב:

    מיושם פה ושם: כנער השתתפתי בשחזור של הבאת מעפילים בחוף ניצנים. שחזור של “השומר” יכול להיות מוצלח ובעל ערך חינוכי אמיתי.
    עוד תאריך עגול שאפשר לציין – ב 2006 ימלאו מאה שנים לגילוי אם החיטה בתחנת הנסיונות בעתלית ע”י אהרון אהרונסון, כנראה הגילוי המדעי הראשון שיצא מארץ ישראל בעת החדשה.

Leave a Reply for מר זיו