קול קורא למהפכה פלסטינית: העברת “הַסַמכוּת המלאה” מרמאללה לידי ממשלת הפּזוּרה. מה זה אומר?

אינטלקטואלים פלסטיניים מפרסמים קול קורא להעברת מרכז-הכובד של הפוליטיקה הפלסטינית מרמאללה אל הפּזוּרה – מידי הרשות הפלסטינית לידי המועצה הלאומית, שתהיה הריבון “היחיד והמלא”.

אולי זו רק נוסחה לרפורמה מצד מי שהתייאשו מסיכויי ההתחדשות הפנימית.

אבל אולי זו נוסחה לרוויזיה של תהליך השלום: הַיַעַד לא יהיה עוד מדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא “חידוש זכויות” מלא של הפלסטינים בכל חלקי פלסטין ההיסטורית.

עוד עצומה אחת של אנשי רוח? אולי.

אבל אולי זו התחלה של תפנית היסטורית.

ואולי עוד מעט, עוד מעט תוחמץ השעה לַחֲלוּקַת הארץ

 

העתון ‘דיילי סטאר’, המופיע באנגלית בביירות, מפרסם היום תרגום של מכתב גלוי להנהגה הפלסטינית, בחתימת שורה של אישים פלסטיניים, הקורא לרפורמה מרחיקה לכת של המוסדות הפלסטיניים. לכאורה זו רפורמה של נוהל ושל תהליך, למעשה זו הגדרה מחדש של המטרות הלאומיות. זו קריאה לדה-טריטוריאליזציה של העניין הפלסטיני, והעברת מרכז הכובד מן הגדה המערבית וּמֵרצועת עזה אל הפזוּרה הפלסטינית.

אני מציע למתעניינים לקרוא את הנוסח המלא על הרשת. אבל הנה עיקריו:

  • בידי המועצה הלאומית הפלסטינית — לא המועצה המחוקקת ברמאללה, לא הקבינט, לא הוועד הפועל של אש”ף — צריכות להיות “מלוא הסַמכוּת והריבונות”. היא תהיה “חופשית מן הזיהומים, הפגמים והחסרונות הגדולים” של המוסדות הנ”ל.
  • את המועצה הזו יבחרו כל הפלסטינים באשר הם. בעלי המכתב מעמידים את מספר הפלסטינים בעולם על 9,578,000, אבל אינם מציינים את מקור הסטטיסטיקה הזו. רק שליש המספר הזה מתגוררים בגדה ובעזה. 12% מתגוררים ב”פלסטין 1948″ (שמה של ישראל אינו מופיע במכתב). 30% מתגוררים בירדן. 12% מתגוררים במצרים, בסוריה ובלבנון. 6% מתגוררים במפרץ הפרסי וּבִשאר העולם הערבי. 6% מתגוררים בשאר העולם.
  • להטעים את שוּליוּתָהּ של הרשות הפלסטינית במִשוואה הזו, מספר חברי המועצה הלאומית יהיה גדול פי שלושה ממספר חברי המועצה המחוקקת, ויעמוד על 266, או “נציג לכל 36 אלף”.
  • נציגי הפזורה ייבחרו — או יתמנו, במקומות שלא יוכלו להיבחר — לא על יסוד מקומות מגוריהם הנוכחיים, אלא על יסוד מוצאם בפלסטין. הם ייַצגו את         “1,120 הֶעָרים, הכפרים והשבטים” המקוריים של פלסטין מלפני 1948.
  • בלשון קצת סתומה, המכתב מטעים את זכותם של הפלסטינים לחתור “לחידוש זכויותיהם” בפלסטין, גם אם החתירה הזו תסתור “אינטרסים של מדינות אחרות, או אפילו אם תתנגש עם החלטות של הליגה הערבית”.
  • האזרחים הערביים של ישראל (המתוארים כ”פלסטינים מפלסטין 1948″) ייהנו ממעמד של משקיפים. כיוצא בזה, יינתן מעמד משקיפים ל”יהודים לא-ציוניים”.

בין החותמים על המכתב אני מזהה את שמותיהם של ד”ר חיידאר עבדל שאפי הזקן מעזה, ושל ד”ר חנאן עשראווי וד”ר מוסטפא ברגותי הצעירים ממנו מן הגדה המערבית. חתומים גם ועדים מקומיים של ‘ועידת זכות השיבה’ מכל רחבי הפזורה הפלסטינית.

קשה לדעת איזו חשיבות צריך לייחס למכתב הזה. אינטלקטואלים חותמים על עצומות מעשה שיגרה. אבל בעצם הרעיונות המובעים במכתב יש פוטנציאל של שינוי ערכים רדיקלי. כשלעצמו, רעיון השינוי אינו חייב להזיק לתהליך השלום. אחד החסרונות החמורים ביותר של התהליך, מיומו הראשון, היה ההזנחה הכמעט-גמורה של הפזורה הפלסטינית. מבלי לתת לפזורה סיבה טובה לתמוך בתהליך, היא תתייצב בסופו של דבר נגדו, תחליש את הלגיטימיות שלו, ותחתור תחתיו בהתמדה.

אבל בנוסח המכתב — במידה שהתרגום האנגלי משקף נאמנה את המקור — אפשר למצוא אלמנטים מבשרי רעות. אחד הוא ההתעלמות הגמורה מישראל, ההימנעות מלהזכיר את זכות קיומה, או אפילו את הצורך להידבר איתה. השני הוא ההופעה המחודשת של “יהודים לא-ציוניים”, הסחת דעת מתעתעת ופאתטית, שבוקע ממנה הד של העיקרון הישן של “מדינה חילונית ודמוקרטית” (באמנה הפלסטינית המקורית).

העניין המטריד ביותר, לפי דעתי, הוא ההימנעות מלהגדיר את “חידוש הזכויות”, שפלסטינים יבקשו להם בגבולות המנדט הבריטי. האם אלה זכויות מגורים, או רכוש? או שֶאֵלֶה זכויות של ריבונות ושלטון עצמי?

הרעיון של השתתת הייצוג במועצה הלאומית על קהילות קְדַם-1948 מזכיר קצת את הפרלמנט שהקימו הלאומנים הסיניים בטייוואן ב-1949. במשך שנים הוא הוסיף לייצג את מחוזות הבחירה ביבשת, שנפלו בידי הקומוניסטים. זו היתה דרכם של הלאומנים לטעון שהם-הם נציגיה האמתיים של סין.

האקסטרא-טריטוריאליות הזו אינה בריאה, אלא אם כן היא נתפסת כשלב מעבר. היא אינה בריאה, מפני שהיא חוזרת ומעמידה את הסכסוך על הבסיס הישן שלו: שליטה בכל הטריטוריה שבין הים לירדן.

יתכן שאת המכתב הזה צריך להבין רק בקונטקסט פנימי פלסטיני: דרכם של אינטלקטואלים להביע ייאוש גמור מסיכויי ההתחדשות הפנימית של הרשות הפלסטינית, או של מוסדות אש”ף. אבל אני חושד שהקונטקסט רחב יותר. זו הודעה על כשלון תהליך ההתפייסות עם ישראל. אם הפלסטינים ייענו לחותמי המכתב, הם יתבעו מכאן ואילך את זכויותיהם לא מישראל אלא מן הקהילה הבין לאומית. דו-קיום בין שתי מדינות לא יהיה עוד היעד הסופי.

הבעתי כאן את דעתי בעבר, שבהיעדר פריצת דרך דרמטית אנחנו מתקדמים והולכים (או נסוגים והולכים) אל שלב שבו חלוקת הארץ תחדל להיות אופציה, וזכויות מלאות לכל תושביה יהיו התביעה היחידה. לשון אחר, המדינה הדו-לאומית.

מה טראגי הוא שכל כך הרבה אנרגיה מתבזבזת על כמה אלפי מתיישבים בעזה, כאשר כל כך הרבה יותר עומד על הפרק.

 

רשימותיי הקודמות על אִיוּם המדינה הדו-לאומית

  • החושך שֶבִּקצֵה המִנהָרָההאפשרות של מדינה דו-לאומית בין הים ובין הירדן, על חורבותיהן של ישראל היהודית ושל מדינת-הדמה הפלסטינית, היא עכשיו סבירה יותר ממה שהיתה. בטווח הארוך היא סבירה יותר מכל אפשרות אחרת (16 באוקטובר 2003)
  • ניקחנה! — “ניקחנה!”, כתב איתמר בן אב”י ב-1937, כאשר ליהודים הוצעה המדינה האיומה של הלורד פיל, וכאשר איש זולתו לא הסכים. הוא הבין אז מה שרוב היישוב הבין עשר שנים אחר כך: הקונספציה חשובה מן הטריטוריה. נעל נתקעה בדלת ברגע האחרון ב-1948 — אבל הנעל הזו מתחילה להישמט. מה שהיה עוד מעט לא יהיה (18 בפברואר 2004)
  •  

    17 Responses to “קול קורא למהפכה פלסטינית: העברת “הַסַמכוּת המלאה” מרמאללה לידי ממשלת הפּזוּרה. מה זה אומר?”

    1. רוני ה. הגיב:

      אני חושב שמי ששמע את ה”אינטלקטואלים” הפלסטיניים הללו בשנים האחרונות לא צריך להיות מופתע מההכרזה הזאת: השקרים שלהם באמצעי התקשורת המערביים; תעמולת השנאה שהם מפיצים באמצעי התקשורת הפלסטיניים. ההוויה המלחמתית, המתאבדים. אנחנו הרי מכירים אותם שנים רבות.

      הרי הבעיה מעולם לא היתה עזה או ההתנתקות ממנה. כזכור, בהסכמי קמפ-דיויד ברק הסכים לוותר על עזה ועל רוב שטחי יהודה ושומרון, והוא יצג בזה את רוב תושבי ישראל. מבחינה התמיכה הציבורית והפוליטית, מהלכיו של ברק אחרי קמפ-דיויד ייצגו לפיכך את הקו האדום של אזרחי ישראל, כפי שמגולם בדמוקרטיה הישראלית. אי לכך, המסקנה המתבקשת מהאינתיפאדה הפלשתינאית היא שמטרתה לא היתה שניסוג מעזה, אלא שניסוג מקווי ברק, ואני מתפלא על הכשל הציבורי הנמשך בהבנה של העובדה הזאת.

      אחרי כשלון קמפ־דיויד, התחושה בעולם (תחושה שבוטאה למשל על ידי שיראק) היתה – “לא רוצים שלום? עכשיו שיקיזו זה את דמו של זה”. לכל מי שעיניו בראשו המשמעות של זה היא שהאינתיפאדה של השנים האחרונות לא היתה מעולם סכסוך מקומי. הרי אם מדובר היה בסכסוך מקומי, ישראל היתה מסוגלת להפסיק את האינתיפאדה תוך מספר ימים, אם רק היתה עושה שימוש מינימלי בנשק שלה. אלא שהלחץ הבין-לאומי, שהתבטא בדה־לגיטימציה של ישראל, בהעמדתה לדין, וכן הלאה, מטרתו היתה לתמוך בפלסטינים וללחוץ על ישראל לתת ויתורים נוספים לפלסטינים. מעצם העובדה שהפלסטינים פתחו באינתיפאדה ושהם היו יכולים להפסיקה בכל עת, נובע שהם חשבו שבעזרתה (ובעזרת התמיכה שהם קיבלו בעולם) הם יוכלו להסיג את ישראל אחורה מקווי ברק.

      מבחינה מהותית, אפילו השמאל, שפעם עוד טען שאנחנו הולכים לקראת שלום, כבר איננו מתיימר לזה היום. עד כמה שאני מתרשם, כל מה שיש לשמאל לטעון היום הוא שהמתנחלים לא מוסריים, שאנחנו מושחתים בגלל הכיבוש, ושנקטנו אמצעים לא לגיטימיים כהגנה נגד האינתיפאדה. אבל כל הטענות הללו אינן ולא היו טענות מהותיות, אלא הן חלק ממלחמה פסיכולוגית שמטרתה מתן לגיטימציה למלחמה הפלסטינית על קווי ברק. הרי אם הפלסטינים רצו באמת בשלום ובמדינה בגבולות 1967, אי אפשר לדעתי להסביר את האסטרטגיה שלהם מאז שנת 2000 בפער שבין קווי ברק לבין קווי 1967. אני חושב שכל בר־דעת מסיק מפעולותיהם מאז אוסלו שמטרתם לא היתה מדינה החיה בשלום עם ישראל.

      את מטרתם של הפלסטינים אפשר ללמוד לא רק מדברי האינטלקטואלים שלהם, ומכך שהמנהיגות הפלסטינית העדיפה לוותר על מדינה פלסטינית על פי קווי ברק תמורת המשך המלחמה בישראל, אלא גם מכך שיותר מדי פלסטינים מן השורה לא הסכימו לקבל בשלום את קיום ישראל. כזכור, בישראל, כשהיתה בדרך למדינה, 90% מהתושבים היו בעד בניית תשתיות למדינה ובעד “הבלגה” לעומת 10% פורשים שזכו לדה־לגיטימציה כללית ולנידוי. אצל הפלסטינים היחס הזה הוא לכל היותר 50:50 אם לא גרוע מזה. התוצאה המעשית של הפרופורציה הזאת אצל הפלסטינים היא שלא רק שלא נבנו אצלם בשנים האחרונות תשתיות למדינה אלא שגם אין אצלם אפילו צל של רמז לדה־לגיטימציה לטרור. להיפך, כל ה”אינטלקטואלים” שמפארים את הרשימה שלך תמכו וממשיכים לתמוך בטרור. כלומר, למרות כל הרצון הטוב של השמאל, אנשיו נכשלו זה שנים רבות בקריאת המפה ובהצגת המציאות לציבור. רבותי, שלום וחלוקה לשתי מדינה החיות זו לצד זו בשלום לא היו מעולם אלטרנטיבה ריאלית.

      לדעתי, עלינו להשלים עם כך שהסכסוך ימשיך להתקיים כאן זמן רב, ובכל פתרון תיאורטי שנגיע אליו: אם תהיה מדינה פלסטינית היא תהיה מדינה לוחמנית וטרוריסטית, ואם תהיה מדינה דו-לאומית היא תוביל לשפיכות דם בשל מלחמת אזרחים. אולי למי שרחוק מהארץ הפתרון של מדינה דו־לאומית נראה נכון בתיאוריה, אבל התוצאה היחידה ממדינה דו-לאומית כזאת תהיה מלחמת אזרחים בנוסח הלבנוני וגרוע מזה: מיליציות, פוגרומים, סאברות ושתילות, מתאבדים גם ברחובות הערים הפלסטיניות.

      כדי לרסן את הרצחנות הפלסטינית אין לנו כנראה ברירה אלא להמשיך להלחם בה עוד שנים רבות, ואינני רואה איך המצב הזה ישתפר בעקבות הנסיגה הצפויה מעזה. סביר יותר להניח שעזה תהפוך למדינת טרור של החמאס, ושאת החיסולים הממוקדים יחליפו הפצצות מן האוויר או הפגזות ארטילריות.

      ואני מוכרח לסיום למחות על המשפט שלך המדבר על הפלסטינים שידרשו את זכויותיהם. כי אינני מקבל שלפלסטינים יש זכות להקים כאן מדינת טרור גזענית, או לנסות להשמיד את ישראל. הזכות לריבונות או לקול שווה בדמוקרטיה איננה מוחלטת והיא אינה יכולה לעלות על זכותה של ישראל לחיות בשלום.

    2. יואב קרני הגיב:

      רוני, אני נאלץ לבקש ממך ללא חֶמדָה שֶתואיל לקַצֵר את תגובותיך, וּתנַסֶה להתאים את סגנונן לכוונות האתר הזה.

      אני משתדל לעורר כאן שיחה, לא הרמת קול, לא צעקות ולא השלכת עגבניות. אינטלקטואלים פלסטיניים הם אינטלקטואלים פלסטיניים, לא “אינטלקטואלים” פלסטיניים, גם כאשר הם מעוררים אי-הסכמה.

      כיוצא בזה, אני מביע כאן את דעותיי, וּמזמין אחרים להביע את דעותיהם, מבלי חשש של “מחאות”. אתה רשאי שלא להסכים, במלוא התוקף, אבל את המחאות הַנַח-נא לכיכר העיר. נודף מהן ניחוח של חוסר סובלנות, שאינו יָאֶה לאינטלקטואלים, אם כי כמובן אולי יָאֶה ל”אינטלקטואלים”.

    3. ת"ת הגיב:

      יואב, כתבת בין השאר: “אני חושד שהקונטקסט רחב יותר. זו הודעה על כשלון תהליך ההתפייסות עם ישראל. אם הפלסטינים ייענו לחותמי המכתב, הם יתבעו מכאן ואילך את זכויותיהם לא מישראל אלא מן הקהילה הבין לאומית. דו-קיום בין שתי מדינות לא יהיה עוד היעד הסופי.”

      אבל הפלשתינאים, לא האינטלקטואלים ולא הציבור הרחב, מעולם לא רצו להתפייס עם ישראל. ההמחשבה עצמה שרצונם של הפלשתינאים להתפייס היא רעיון של השמאל הישראלי ושל מתווכים אירופים ואמריקאים, אך בשום פנים לא של העם הפלשתינאי. העם הזה דווקא רוצה בהמשך הלחימה עד הסוף ולא דו-קיום עם ישראל. ההצעה של אותם הפלשתינאים לכלול את הפזורה פלשתינית בתוך המוסדות הנבחרים של המדינה לעתיד היא דרך להגדיל את מספר תושבי פלשתין. הכוונות התוקפניות שלהם ברורות.

    4. אולי למעט הדרישה להעביר את השלטון אל הפזורה, שאין זה כל כך משמעותי.
      יואב, הדברים האלה, כולל שלילת קיומה של ישראל וכו’, הם עמדה של הרשות הפלשתינית על כל נשיאיה ומנהיגיה בדוברם אל עמם פנימה. אין צורך ללכת לחפש רחוק בעולם מסמכים כאלה ואחרים, הכל קיים קרוב מאד אלינו ויש היכן לקרוא את זה.
      אני מציע לך לפתוח את האתר שלי, שאת כתובתו אני רשמתי פה ולקרוא את כל הרובריקה “הרשות השכנה”. פנה למכון “המבט לתקשורת הפלשתינית” http://www.pmw.org.il – יש הרבה מה ללמוד מהחומרים שלהם, הם קוראים ומתרגמים את כל מה שמתפרסם בשטחי רש”פ.
      “הסיכוי” לחלוקת הארץ, שאתה כותב עליו, ברומזך כנראה, שכך ניתן היה להגיע לשלום, מעולם לא היה קיים. חשוב לדעת גם מה אומרים האינטלקטואלים אי-שם, אבל קודם אני מציע לך להתעניין במלוא הרצינות מה אומרת הרש”פ דרך העיתון הרשמי שלה “אל-חיאת אל-ג’דידיה”.

    5. יואב קרני הגיב:

      ת”ת (מדוע אינך חותם בשמך המלא? אני חותם בשמי, ואינני מבין מדוע אתה צריך להסתתר מאחורי ראשי תיבות. אני שוקל ברצינות להתנות תרומות בעתיד בחתימה מלאה, או לפחות בדוא”ל) —

      עליך להפריד בין המישור הפוליטי ובין המישור הפסיכולוגי וההיסטורי. אני נוטה להסכים איתך שהפלסטינים אינם מוכנים לקבל את ישראל כעובדה _צודקת_. השאלה היא אם מנהיגים פוליטיים ריאליסטיים יכולים לשכנע רוב של הפלסטינים, כי ישראל היא עובדה _מוגמרת_, והשכל הישר והאינטרס העצמי מחייבים לא סתם להסכין לקיומה, כי אם לנהל איתה יחסי שלום פעילים.

      שום דבר לא ישכנע אף פלסטיני אחד ש-1948 היתה צודקת, מפני שהיא אמנם הניבה אי-צדק ניכר בשביל הפלסטינים. אני חושב שגם ישראלי ציוני ופטריוטי יצטרך להודות בזה — מנחם בגין ומשה דיין היו שניים שהבינו את מקורות הגישה הפלסטינית, גם אם כמובן דחו את המשמעויות המעשיות שלה.

      הבנה של העוול אינה מחייבת את ישראל להתנדף. היא יכולה להקל, לעומת זאת, על ישראלים להבין את מניעי הפלסטינים ולַחזוֹת את מהלכיהם ואת תגובותיהם.

      אני למשל מאמין — וכתבתי במקומות אחרים — שאקט של התנצלות על 1948 יכול להועיל לתהליך ההתפייסות הפוליטי. דוק: לא התנצלות על הנוכחות, לא התנצלות על הנצחון — אלא התנצלות על הייסורים ועל ההשפלה שהיו מנת חלקם של המוּבָסים.

      כיוצא בזה, אולי צריך לחשוב על אקט סמלי של הכרה בפרקים הלא-יהודיים הניכרים של הארץ הזו. למשל, להעניק שמות כפולים, עבריים-ערביים, ליישובים שהיה בהם רוב ערבי מסיבי לפני 1948, או שהיו ערביים לחלוטין.

      או לקרוא רחובות מרכזיים על שמות ערבים — מוסלמים, או נוצרים — שמילאו תפקידים חשובים בתולדות הארץ. למשל, רחובות מרכזיים יכולים להיקרא על שם ד’אהר אל עומאר הן בחיפה (שלא היתה קיימת בלעדיו), הן בטבריה. הוא אגב היה ידיד היהודים, והזמין אותם לחזור ולהתיישב בטבריה לאחר הפסקה ארוכה.

      כמובן, אפשר גם להאדים מכעס, לנופף ברוגז בידיים, ולהעמיד פנים שלאיש אין חלק ונחלה, והחרב תתהפך לעולם. אינני מעמיד פנים שידוע לי העתיד. אולי הצדק עם בעלי החרב המתהפכת. אבל זו אינה דרכי.

    6. יואב קרני הגיב:

      בועז — כפי שאתה יכול להניח, אני חולק עליך בהבנת חשיבותו של המכתב הגלוי. העברת השלטון מרמאללה לפזורה היא אקט רדיקלי. שווה-ערך של החלטה ציונית, נניח ב-1933, להעביר את כל המוסדות הציוניים מירושלים ומתל אביב לניו יורק, ולכוף את דויד בן גוריון ואת משה שרת ואת אליהו גולומב למרותו של זאב ז’בוטינסקי למשל.

      תודה על ההפניה.

    7. יואב, אתה תצטרך לעבוד קשה מאד כדי להוכיח, שבדוגמה שלך המשל דומה לנמשל.

    8. יואב קרני הגיב:

      נו, באמת. מכל מלמדיי השכלתי, אבל אני מתקשה לרדת לעומקו של המשפט הזה. איכפת לך לתרגם אותו ללשון שיחה, או שאתה מסתפק בצליפה?

      אגב, בועז, אם תואיל להתבונן בתחתית טור הקישוריות שלי, מצד שמאל, מתחת ל”אתרים מומלצים”, תיווכח שאני עצמי מַפנֶה את אורחיי אל ארכיון התקשורת הפלסטינית. זו אחת הקישוריות הישנות ביותר שלי, ונמצאת כאן מאז קיץ 2003. ללַמֶדך שיש לי מעט מאוד אשליות בעניין הזה, ואינני עוסק בו מֵעֶמדָה של דוקטרינר שמאלי. מה מאוד אני מקווה שאתה אינך מגיע לשם מעמדה של דוקטרינר ימני. יתכן בהחלט שאנחנו מתבוננים באותו המידע, אבל מגיעים למסקנות שונות, מה לעשות.

    9. ההודעה שלי לא נקלטה ולא שמרתי עותק ממנה.
      מצטער, אין לי עכשיו זמן וכוח לכתוב את הכל עוד פעם.
      בקיצור נמרץ:
      אני טוען, שאוכלוסית הערבים “הפלשתינים” משמשת לרודניה בשר-תותחים במשך דורות, האסון המחריד שלה רק מעמיק מהתמיכה וההכרה בנרטיב הזה.
      כשאתה מתקרב אל הנרטיב הפלשתיני של המלחמה, אתה למעשה מחזק לא את האוכלוסיה אלא את רודניה, שמייצרים את המלחמה בהתאם לצרכים כספיים ושילטוניים שלהם, כמו תחת כל רודנות מצויה בעולם.
      אי-אפשר להציג את זה בשתי מלים, הכל כתוב באתר שלי, כשיהיה לך זמן – אתה מוזמן לעיין בו.

    10. שלומי הגיב:

      יואב,
      מהי מסקנתך מהעובדות שאתה מתאר?
      האם עלינו לראות גם את האליטה הפלסטינית כאויבת, נוסף על האיסלאמיסטים ודלת העם?

    11. יואב קרני הגיב:

      שלומי, אני חושש שאינני יודע. פשוט אינני יודע. צריך לנסות לבדוק את סדר היום של חותמי המכתב הזה, ולהציג להם כמה שאלות נוקבות על תוכנו. אני מקווה שתהיה לי הזדמנות לעשות כן בקרוב. אני מעודד אחרים לעשות כן. אבל לפחות על פני הדברים אמנם נראה שחלקים של האינטליגנציה הפלסטינית פונים עורף אם לא ל”תהליך השלום” כי אז לפחות לתהליך אוסלו.

      אני נזהר מלחרוץ משפט, אבל אולי המכתב הזה ייחשב יום אחד לאַחַד המסמרים האחרונים בארון אוסלו.

      כך או כך, השמאל הישראלי, בייחוד שושביני אוסלו, צריכים להגיב על המכתב, בין אם זה באמצעות הצגת שאלות לחותמיו, בין אם זה באמצעות הצגת שאלות לעצמם.

      התחושה שלי היא שמשהו נֶחֱצָה. אינני יודע אם זה רוביקון, או רק פלג קטן. אבל משהו השתנה.

    12. אלון הגיב:

      שהחבירה כאן איננה חדשה כלל וכלל אלא רק תוכנה חדש.
      שהרי השמאל הפלסטיני דוגמת חיידר עבדל שאפי יחד עם האינטלקטואלים הפלסטינים בפזורה ובראשם היה עד מותו – אדוארד סעיד ויחד עם הנהגת “אש”ף פנים” היו מתואמים מסוף שנות ה80 ועד סוף שנות ה90 בביקורת קשה ונוקבת על שלטוו הימין הפלסטיני המושחת של יאסר ערפאת. ואנשי תוניס

      ואילו כאן יש היפוך בגישות – הברית המסורתית נגד אנשי תוניס והלאומנים הקיצונים והמיתולוגיים פונה חזרה אל החוץ.
      יש למהלך זה בעיני שני פרשנויות אפשריות (לפחות) פוליטית ואידאולוגית.
      הפרשנות הפוליטית מתעלמת מהכיוון של המכתב ומניחה שהמסר החשוב היא חידוש לאחר מספר שנים של הפוגה של הקואוליציה של אויבי עראפת ונאמניו. קואוליציה כזו יכולה לחזק גם את אבו מאזן או את דחלאן וברגותי- כלומר הסייפא של המכתב הוא לא בטקסט אלא בחותמים. ייתכן גם מהלך רדיקלי יותר בכיוון זה של ניסיון להציב הנהגה חדשה כמעט לחלוטין כמו זו של נוסייבה שקרוב לשתי חבורות החותמים על המכתב.

      פרשנות זו היא כמובן אופטימית – ואני מקווה שהיא הנכונה.

      פרשנות שנייה ברוח זו שיואב קרני הציע ועליה מרבית הויכוח באתר היא הפרשנות האידיאולוגית ואם היא הנכונה אזי אני מצטרף לחששותיו של יואב קרני בדבר המשך התזוזה של הלוחות הטקטוניים של הסכסוך למבנה חדש שיחליף את קונספציית שתי המדינות לשני עמים- תזוזה שמחרידה אותי משנתי.

      גם הניתוח הדרום אפריקני שיואב קרני מציע הוא בעיני רלוונטי ומשמעותי להבנת המציאות – אני סבור שמעטים האפריקנרים שבדיעבד לא היו מקבלים את הצעות האו”ם בשנות ה70 לגבולות קטנים אבל ברורים עם יתרון דמוגרפי ולא גיאוגרפי.

      כמו כן: יואב בהמשך להערה הקודמת שלי על החיפוש באתר שאני שמח שסייעה במשהו – אפשר להוסיף שאין צורך לרדת לתחתית העמוד אלא אפשר פשוט להוסיף אחרי רווח אחד לשרשרת שבשורת החיפוש את המילים המבוקשות ומיד יתקבל החיפוש בתוצאות בלבד..
      המשך דיון מהנה

      פרשנות שנייה

    13. יואב קרני הגיב:

      אלון —

      קודם כול, רק להסביר לשאר הגולשים את הפיסקה האחרונה: אלון הואיל להציע נוסחה טובה יותר לחיפוש בתוך האתר שלי באמצעות גוּגל, וקיבלתי את עצתו. על זה אני מודה לו — נסיתי להודות לו במישרים, אל הדוא”ל שנתן לי, אבל לרוע המזל המסר שלי הוחזר פעמיים.

      אני גם נוטה להסכים עם שתי האפשרויות שאלון הציג. אכן אינני יכול להישבע שהמכתב הפלסטיני הוא הכרזה אידיאולוגית. יתכן בהחלט שהוא מהלך פוליטי, אשר נועד להרחיב את הבסיס הציבורי של אבו מאזן. כשם שהאינתיפאדה הראשונה היתה אקט של עצמאות הגדה ועזה מאש”ף-תוניס, כך יתכן שהקול קורא הזה הוא אקט עצמאות מאש”ף-רמאללה. פרדוקס מעניין.

      אבל מטרידה אותה ההשמטה המלאה של ישראל מנוסח המכתב. אף כי ברור שהמכתב נועד לאזניים פלסטיניות, כותביו היו צריכים להניח שגם ישראלים יקראו אותו. האם זו היתה השמטה מקרית? קצת קשה לי להאמין.

      מעניין מאוד אם האפריקנרים היו תומכים עכשיו בדיעבד בתכנית חלוקה רצינית של דרום אפריקה. אני נוטה להאמין שהם אמנם היו תומכים. יתר על כן, אני נוטה להאמין שחלק לא מבוטל של האינטליגנציה הליברלית שלהם, אויבת מושבעת של האפרטהייד בימים ההם, היתה תומכת עכשיו בתכנית חלוקה, או לפחות בתכנית שהיתה מעניקה לאפריקנרים אוטונומיה נרחבת בתוך שטח מוגבל של דרום אפריקה מאוחדת.

      אבל ככה זה כאשר מחכים ארבעים שנה. לא תמיד מגיעים אל הארץ המובטחת, לפעמים מאבדים אותה.

    14. דני הגיב:

      נושא זה נידון פה בעבר, אך ההשוואה עם דרום אפריקה אינה נכונה. ראשית כל, לא היתה אף נקודה בזמן בה היתה יכולה לקום מדינה אפריקנרית – האפריקנרים בפרט והלבנים בכלל אינם מהווים רוב באף חלק של דרום אפריקה. גורלם של האפריקנרים להיות מיעוט בכל מקום נחרץ כאשר הגרו בהמוניהם למזרח המדינה בראשית המאה ה-19.

      ישראל שונה לחלוטין – אפילו אנו מניחים את המצב הגרוע היותר – רוב אוכלוסיית מדינת ישראל מרוכזת במישור החוף, נניח בין קרית-מוצקין לאשקלון. באזור זה ישנו רוב יהודי מוצק של למעלה מ-95%. כמובן, איבוד שאר חלקי הארץ לשלטון ערבי יהיה אסון כבד, אך לא יהיה זה סופה של המדינה היהודית. הדרך היחידה בה תחדל להתקיים המדינה היהודית היא אם תחוסל בנשק גרעיני (תסריט סביר בפני עצמו).

      לגבי עניין ההתנצלות – זו מיותרת בשלב זה, הרי שאיננו מתכוונים לכך! כל הקיום שלנו בנוי על תוצאות מלחמת 1948. ההתנצלות האמריקאית לאינדיאנים יש בה הרבה צביעות והרבה בורות – ואנו איננו בשלב בו אנו יכולים להיות כה צבועים וכה בורים.

    15. יואב קרני הגיב:

      דני — כבר עסקנו בשאלת האפריקנרים במקום אחר, ואינני רוצה להאריך בה כאן. אבל הזכרתי שם http://www.notes.co.il/karny/9725.asp שב-1960, מזכ”ל האו”ם דאג האמרשולד, הציע לראש ממשלת דרום אפריקה, הנדריק פרוורד, חלוקה ממשית של הארץ. אפשר להעלות על הדעת נסיבות שבהן היא היתה יוצאת אל הפועל, גם אם בקשיים ניכרים. בדיעבד, הרבה מאוד אפריקנרים, כולל חברים באינטליגנציה הליברלית, התחרטו מרה על ההחמצה ההיא.

      אשר להתנצלות, אתה דוחה אותה כ”צביעות ובורות”, ומוסיף ש”איננו בשלב” שבו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות צבועים או בורים. אני מרשה לעצמי לתהות אם אתה מעלה על דעתך “שלב” שבו נוכל “להרשות לעצמנו” “צביעות ובורות”.

    16. דני הגיב:

      הסיבה שהאמריקאים יכולים להתנצל הוא שנצחונם היה מוחלט והתנצלות כיום לא עולה להם דבר. אם נצחוננו יהיה מוחלט – אם, כפי שכתב ז’בוטינסקי ב”קיר הברזל” לא יחשבו עוד הערבים שהם יכולים לחסל אותנו – יהיה על מה לדבר. כן, יתכן שזה לעולם לא יקרה.

      אני לא בטוח שצריך להתייחס למכתב יותר מדי – הפלסטינים מרגישים, במידה רבה של צדק, שהם נדחקים עוד ועוד לפינה. ברור שגבולות 67 מבחינתם הם פתרון נסבל במקרה הטוב – אז מדוע שיוסיפו לדבוק בו, כאשר ממשלת ישראל אינה עושה כן? אם כל מה שנותר לפלסטינים הוא דיבורים, לפחות הם יכולים לדבר על מה שהם באמת רוצים. אם יחזרו למו”מ, יש לקוות שזה יראה אחרת.

    17. יואב קרני הגיב:

      דני —

      “נצחוננו יהיה מוחלט”? אתה בטוח שהתכוונת לצטט את ז’בוטינסקי בהסכמה? כמה “נצחונות מוחלטים” אתה מכיר בהיסטוריה?

      דרך אגב, על איזו “התנצלות (אמריקנית) לאינדיאנים” אתה מדבר? אנא רענן את זכרוני.

    Leave a Reply