ז’בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: ‘כן, לשבור!’

קריאתו של זאב ז'בוטינסקי "לשבור" את ההסתדרות הכללית התפרסמה בראשונה בבטאון תנועתו בווארשה, 'היינט', תחת הכותרת "יא, ברעכען!" ותורגמה לעברית בעמוד הראשון של 'חזית העם', 2 בדצמבר 1932 (בַּצילוּם).  בעיני השמאל היא היתה הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל, ובתור שכזאת נדפו ממנה ניחוחות האותוריטריזם האירופי של הזמן ההוא. היא היתה מן האקורדים החשובים במוסיקה הצורמת אשר ניסרה בחלל היישוב היהודי בארץ בחודשים שלפני רצח ד"ר ארלוזורוב.

קריאתו של זאב ז’בוטינסקי “לשבור” את ההסתדרות הכללית התפרסמה בראשונה בבטאון תנועתו בווארשה, ‘היינט’, תחת הכותרת “יא, ברעכען!” ותורגמה לעברית בעמוד הראשון של ‘חזית העם’, 2 בדצמבר 1932 (בַּצילוּם).
בעיני השמאל היא היתה הכרזת מלחמה על העבודה המאורגנת בארץ ישראל, ובתור שכזאת נדפו ממנה ניחוחות האותוריטריזם האירופי של הזמן ההוא.
היא היתה מן האקורדים החשובים במוסיקה הצורמת אשר ניסרה בחלל היישוב היהודי בארץ בחודשים שלפני רצח ד”ר ארלוזורוב.

3 Responses to “ז’בוטינסקי על ההסתדרות הכללית: ‘כן, לשבור!’”

  1. חיים חרמון הגיב:

    ארלוזרוב היה מבין הציונים שראו את העתיד, הוא התעקש שלא להזניח את החורן בזמן ששאר ראשי מפאי דבקו באופורטוניזם אין לי ספק כי אם לא היה נרצח היה מגיע למעמד הכרזת המדינה והיה עושה זאת לא כמי שכפאו שד במקרה של בן גוריון אלא כחלק ממחויבותו הציונית. הרצח החה מכה קשה לרביזיוניסטים במיוחד ההסתה שבאה בעקבותיה כאשר בן גוריון שלח מברק עוד באותו יום על פיו הרוויזיוניסטים רצחו את ארלוזרוב והחרה החזיק אחריו גרינבוים בפולניה שקבע באופן נחרץ שהרוויזיוניסטים הם הרוצחים.
    לא ניתן להאשים את ז’בוטינסקי בקוצר ראות על כך שפרש מההסתדרות הציונית והקים את ההסתדרות הציונית החדשה, הרי לא נותרה לו ברירה אחרת לאור החרם וההכפשות שעבר. אפילו לשאת דבריו לא נתנו לו. סתימת פיות היתה אז חזיון נפוץ, וזאת לנוכח השואה ההולכת וקרבה, ואשר מפניה הזהיר ז’בוטינסקי, (תכנית האבקואציה) לא נותרה לו ברירה ולמען עתיד העם היהודי בגולה, ולמען יצירת ההזדמנות למנוע את הישארות היהודים, היה חייב לפרוש. .

  2. יואב קרני הגיב:

    אדוני יסלח לי, אבל הוא מערבב מין בשאינו מינו. המאמר “כן, לשבור!” הופיע ב’חזית העם’ כמעט חודשיים לפני עליית היטלר לשלטון. אין לו כל קשר לנאציזם, או לשואת יהודי אירופה. המאמר המקורי התפרסם בווארשה עוד קודם, אולי אפילו הרבה קודם (לצערי לא הצלחתי למצוא את המקור). בזמן שז’בוטינסקי קרא להרוס את ההסתדרות, כמה מתלמידיו בארץ ישראל כתבו בשבח הפשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני, וקיוו שיימצאו להם מְחַקים בתנועה הציונית, או במידת הצורך מחוצה לה.

    אשר לתכנית ה’אֶבַקוּאַציַה’ (רבת-חזון וּמעוּטַת מַעשִׂיוּת), היא באה אל העולם שש שנים ויותר לאחר פירסום המאמר הזה.

    “הכפשות” ו”סתימת פה” אינן סיבות להסתלקות מן הזירה הפוליטית, במיוחד כאשר הן הדדיות. ז’בוטינסקי כמובן שגה כאשר פרש. בפורשו הוא הוציא את חסידיו מן הזרם המרכזי של הציונות, ואחר כך של מדינת ישראל, למשך 45 שנה. גדולתו של ז’בוטינסקי בוודאי לא היתה במעשה או בהבנה פוליטית. הוא היה נואם בחסד, רומנטיקון מעורר הערצה, אינטלקטואל נדיר ורב-כשרונות — אבל לעניין שלשמו נלחם הוא לא הועיל.

    כך או כך, העניין אינו תבונתו הפוליטית של ז’בוטינסקי, או גדולתו האישית, אלא השאלה באיזו מידה התנהגותם של תלמידיו השפיעה על התפתחות תרבותנו הפוליטית.

    אגב, אני רחוק מאוד להעריץ את הרטוריקה ואת תרבות הדיבור של השמאל הציוני בימים ההם, או בזמן הזה. אני חושב שהן הימין והן השמאל בארץ סובלים מליקוי משותף: היעדר שורשים ליברליים.

  3. לרשות ציבור הגולשים הועלה המאמר המפורסם הנידון כאן אל הרשת, באתר תנועת בית”ר (סניף נתניה). הטקסט הועלה ברשות ממכון ז’בוטינסקי.

    קריאה נעימה.

    הכתובת:
    http://geocities.com/betar_n/ken.htm

Leave a Reply for חיים חרמון