מן הארכיון: עֵזֶר סרגייביץ’ דֶה קלֶרק

הרשימה הזו התפרסמה בעמוד האדיטוריאלי של ‘הארץ’ לפני 15 שנה ויותר, בתשעה בפברואר 1990. אני חוזר ונותן אותה כאן ללא כל תיקונים, תרומה צנועה לַהיזָכרוּת הלאומית בנצחונותיו של עזר וייצמן וּבִתבוּסוֹתיו. הרשימה כוללת הַזכָּרוֹת של מאורעות ושל שמות, שהיו ידועים יפה לקורא באותו הזמן, אבל יהיו נהירים פחות לקורא כיום. לפיכך כללתי שורה של הסברים קצרצרים, הניתנים בצורת קישורים. אם תקישו על הקישורים האלה, ייפתחו חלונות קטנטנים, עם שורה או שתיים של הסבר.

איך צמח מתוך המערכת הסטליניסטית איש כמיכאיל סרגייביץ’ גורבאצ’וב? איך צמח מתוך הלאוּמָנוּת האפריקנרית המיסטית איש כפרדריק וילֶם דֶה קלֶרק? שתי המערכות הקדישו כַּמוּת כל כך ניכּרת של אנרגיה, בדיוק כדי להבטיח שתאוּנוֹת כאלה לא יתרחשו.

סטלין חיסל פיסית כל פוטנציאל של אופוזיציה ושל מַחשבה נוֹעזת. הוא שקד על ביעוּר האינדיבידואליזם והמקוֹריוּת. והתוצר האופייני ביותר לַהֶעָזָה האינטלקטואלית שצמחה בצל הסטליניזם, היה אנדריי גרוֹמיקוֹ. עליו אמר (כנראה) ניקיטה חרושצ’וב, שאילו ציווה על גרומיקו לפשוט את מכנסיו וּלהתיישב על קֶרַח באמצע החורף, הוא היה עושה כן בלי להניד עפעף.

חרושצ’וב אולי לא התפעל במיוחד מן הרובוטים הסטליניסטיים, אבל הדה-סטליניזציה שלו היתה קוסמטית, והוא לא הספיק – ספק אם התכוון – לגַדל דור חדש. הדינוזאורים הסטליניסטיים, שהדיחו אותו ב-1964, פתחו את עשרים שנות שלטונם ברדיפה מסיבית של כל מי שהֵעֵזוּ לחשוב קצת אחרת.

הקוּ”ף החשובה ביותר של השיטה הסובייטית לא היתה הקוּ”ף של ‘קומוניזם’, אפילו לא של ‘קולקטיביזם’, אלא של ‘קוֹנפוֹרמיזם’. מאז ימי השיא של קוּ”ף אחרת (‘קוֹנפוּציוּניזם’), שום משטר חברתי ופוליטי לא העסיק כל כך הרבה אידיאולוגים, רק כדי להוכיח את חשיבות הדִשדוּש במקום.

אל תוך הביורוקרטיה המפלצתית של המדינה הסובייטית נִבנוּ אין-ספור מֶכניזמים וּפילטרים, שהיו צריכים למנוע טַלטלה. דרך החתחתים אשר היה צריך לעבור כדי להגיע אל איזושהי פִּסגה פוליטית, הבטיחה כי המגיע יגיע כל כך עייף וּמוּתש, עד שלא תִתפּעם בו אלא שאיפה אחת: להתענג על טובות ההנאה המוּפלגוֹת שהוּרעפו על האצוּלה הבולשביקית, וּלקיים על כָּנו את הסטאטוס-קווֹ עד סוף כל הימים.

המועמדים הטבעיים והמצוֹדדים ביותר לחבוש יום אחד את הכתר בקיסרות הביזנטינית הזאת היו חייבים להיות משעממים, חסרי כל יכולת מחשבה, נטוּלי רעיונות מקוריים, צייתנים, וּבעלי פוטנציאל מבעית של שחיתות.

הלאומנות האפריקנרית אמנם חֵרפָה את הקומוניזם, וחוקקה נגדו חוקים, אבל קיימה בתוכה את העיקרון הלניניסטי הידוע, שניתן לו השם המַטעֶה ‘צֶנטרליזם דמוקרטי’. כמו רוב סוגי הלאוּמנוּיוֹת, רק קצת יותר, תְנַאי ההשתייכוּת ל’פוֹלְקְ’ (‘עַם’) היה קבלה ללא פיקפוק של כל עקרונותיו.

דיסידנטים לבנים נרדפו עד צוואר, הוחרמו על ידי בני תרבותם, והוטלו עליהם עונשי ‘נידוּי’, שְוֵה-ערך דרום אפריקני של ‘גָלוּת פנימית’ בברית  המועצות. האקלים בדרום אפריקה לִיצִיאָה מן השורות היה נוח בערך כפי שהיה במשרדי המפלגה הקומוניסטית בסבֶרדלוֹבְסְק (למשל).

כאשר קם ד”ר אנדריאס טרֶאוּרניכט, מנהיג האופוזיציה הימנית בדרום אפריקה, להשיב על נאומו הדרמטי של הנשיא דֶה קלֶרק, בשבוע שעבר, הוא אמר עליו שנודפים ממנו רעיונות “מהפכניים”. גידוף קשה מזה לא היה יכול לעלות על דעתו של אפריקנר.

‘מהפכן’ בעולמה של הכנסיה ההולנדית המתוּקנת, הזרם הדתי העיקרי של האפריקנרים, הוא שְוֵה ערך ל’קוֹנְטְרַה-רבוֹלוּציוֹנֶר’ בברית המועצות הסטליניסטית. מאז המהפכה של לוּתֶר ושל קלווין, במאה ה-16, אסור לעשות מהפיכות חדשות אצל הולנדים מתוקנים; כשם שמאז המהפיכה של 1917, היה אסור לעשות מהפיכות אצל סטליניסטים.

שער השבועון ‘טיים’, 12 בפברואר 1990, מייד לאחר הודעת גורבאצ’וב בישיבת הוועד המרכזי על ביטול המונופול הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית. הכותרת המדויקת בהחלט של ‘טיים’ היתה: “מתחילים מחדש — גורבאצ’וב פונה עורף ללנין”. כמובן, אילו הוא היה אומר משהו מֵעֵין זה חמש שנים קודם, הוא לא היה מתמנה למנהיג המפלגה

 

אילו דה קלרק היה משמיע את רעיונותיו ב-1970, חֲזָקָה על הממשלה האפריקנרית שהיתה מטילה עליו עונש ‘נידוּי’. אפשר רק לנחש איזה עונש היה מטיל סטלין על גורבאצ’וב, אילו היה משמיע ב-1948, למשל, את הנאוּם שנשא השבוע בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית.

איך הצליחו גורבאצ’וב ודה קלרק להעפיל אל ראש הפירמידה, ובאותה השעה גם להיות נאמנים לרעיונותיהם? התשובה הַקַלָּה מאוד: הם לא הצליחו. הם העפילו אל ראש הפירמידה, מפני שלא היו נאמנים לרעיונותיהם. דה קלרק, למשל, היה כל כך מזוֹהֶה עם הביטוי הפתולוגי ביותר של האפרטהייד – שלילת חינוך משחורים –  עד שביום השבעתו לנשיא, רק לפני ארבעה חודשים, הארכיבישוף דֶזמוֹנד טוּטוּ אמר: “אין טעם שאפילו נתחיל להעמיד פנים שהיום התחילה תקופה חדשה”. באותה מידה, עליית גורבאצ’וב התקבלה במשיכת כתפיים כללית במערב ובמזרח. למרבה העניין, אחד הנאומים הפומביים הראשונים שנשא כמזכיר כללי כלל שבחים לסטלין.

מסקנה: במערכת פוליטית מורכבת ויַציבה, המגִינה על עצמה באמצעות פילטרים אנטי-מהפכניים, הדרך למעלה רצופה בכוונות רעות, בשקרים ובהעמדות פנים. גורבאצ’וב ודה קלרק הם רק הביטויים האחרונים, אם גם אולי הדרמטיים ביותר, של האמת הזו.
 
***
 
מה שמחזיר אותנו אל רגע אחד ב-1980, כאשר שר הבטחון ויורש העצר של מנחם בגין לא יכול עוד לסבול את הדשדוש בשיחות האוטונומיה עם מצרים וארה”ב. הוא התפטר בטריקת דלת רועמת.

גם גורבאצ’וב היה יכול לעשות כדבר הזה, בינואר 1980, בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. הוא היה זוכה להערת שוליים נדיבה בספרי ההיסטוריה, היו זוכרים אותו כאיש הגון במערכת מסוֹאֶבֶת. השבוע היה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, יֶגוֹר ליגאצ’וֹב, מודיע לוועד המרכזי, כי אין זה מן הנמנע שעד 1997 ברית המועצות תוציא  10,000 מתוך 600,000 חייליה מאפגניסטן. ניקולאה צ’אושסקו, אריך הוֹנֶקֶר, טוֹדוֹר ז’יבקוֹב ומילוֹש יַאקֶש היו מוחאים לו כפיים בהתלהבות.

אילו עזר וייצמן היה פוליטיקאי, הוא היה נושך את שפתיו ב-1980, ונשאר במשרד הבטחון. ב-1982 ישראל לא היתה פולשת ללבנון. ב-1983 יצחק שמיר לא היה יורש את מנחם בגין. ב-1990, ראש הממשלה עזר וייצמן היה מציין, אולי, את יום השנה החמישי להסכם השלום בין ישראל לפדרציה ירדנית-פלסטינית. ב-12 בפברואר, אריאל שרון היה מכַנֵס את מרכז תנועת שלומציון, כדי לדון בהחמרת משבר החקלאות.

הנֶחָמָה היחידה היא שאת שיעור גורבאצ’וב-דה קלרק יִלמַד מישהו אחר במערכת הפוליטית הישראלית. היא או הוא יצטרכו לצעוד על בהונותיהם, ולהישבע מדי פעם אֱמוּנים למשהו אחר. בעוד עשרים שנה הם יוכלו לשלוף את הארנב מן הכובע, אם עדיין יהיה כובע.

 

אחת הטעויות הראשונות בפנקס הטעויות העבה של עזר וייצמן: הכותרת הזו היא מ’מעריב’, 21 בדצמבר 1972. בלילה הקודם, וייצמן התפטר מכהונת יושב ראש הנהלת תנועת החרות, גם מפני שפעילות באופוזיציה הטילה עליו שיעמום (הוא איבד את מושבו בממשלה בקיץ 1970, כאשר גח”ל פרש במחאה על ‘תכנית רוג’רס’ הנשכחת) – וגם מפני שלא היה לו חשק לחכות לפרישתו של מנחם בגין.

עזר אמנם חזר לפעילות ארבע שנים אחר כך, ומילא תפקיד מרכזי בנצחון הבחירות של הליכוד ב-1977 — אבל השאלה “מה היה קורה אילמלא התפטר ב-1972” ראויה למקום של כבוד בכל היסטוריה היפך-עובדתית.

אילמלא התפטר, אולי הליכוד לא היה קם (עשרה חודשים אחר כך), או שהיה קם במתכונת אחרת. אילמלא התפטר, אולי היה מתייצב בראש רשימת הליכוד, בבחירות של 1977.

אילמלא התפטר, אולי היה מבסס את מעמדו בתנועת החרות במידה כזאת, שהיה נעשה יורשו הטבעי והבטוח של בגין, עשר שנים ויותר אחר כך. ואולי לא.

                                     (הצילום לקוח מ’כותרת ראשית מעריב שלושים שנה’, שהופיע ב-1978)

6 Responses to “מן הארכיון: עֵזֶר סרגייביץ’ דֶה קלֶרק”

  1. נמרוד ברנע הגיב:

    וכיף לקרוא.

  2. ה.מ.מ הגיב:

    ראש הליכוד…
    אבל רק אחרי שהליכוד הפסיד בבחירות של 1977 ובגין החליט לפרוש מפוליטיקה.
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=1473964
    רבין גם נרצח שם, אבל הרבה יותר מוקדם.

  3. דני הגיב:

    ברה”מ היתה דיקטטורה חד-מפלגתית; דרום אפריקה היתה קרובה לכך. אמנם בימים אלה קשה לנו לדמיין שהליכוד אי-פעם יפסיד בבחירות, לא כך היו פני הדברים בשנות ה-70, ה-80 וה-90. אם אדם מרגיש שמפלגתו אינה מייצגת אותו, הוא קם ועוזב אותה, ומנסה להגיע לשלטון בדרך אחרת, במיוחד אם אותו אדם הוא עזר וייצמן, שנטה לשלוף מהמותן.

    ואולי חסך מעצמו רוה”מ ההיפותטי עזר וייצמן את הסכנה להירצח. כמו רבין, אני לא חושב שוייצמן היה טורח ללבוש אפוד.

  4. יואב קרני הגיב:

    דני, אדם תמיד יכול לעזוב כל ארגון פוליטי, אפילו במדינה חד-מפלגתית, או חד-מפלגתית למעשה. אבל אם אדם מתעניין בכוח פוליטי, הוא אינו רוצה לוותר על קרש הקפיצה שלו.

    כשאדם הוא שר הבטחון ויורש העצר בממשלה של מפלגתו, קפיצה החוצה היא אקט של התאבדות פוליטית, או לפחות של פַּחֲזוּת פוליטית מן המדרגה הראשונה. כאשר פסגת הכוח הפוליטית נמצאת בהֶשֵׂג יד, איש פוליטי אינו טורק את הדלת בגַסוּת (כפי שעשה עזר וייצמן ב-1980, עם מכתב התפטרות קולני וּנטוּל חֵן, ולאחר שחזר וקרא לראש הממשלה שלו “הַמָנוֹחַ”).

    יצחק שמיר נשך את שפתיו עד זוב דם, כאשר הממשלה של מפלגתו חתמה על הסכמי קמפ דייוויד, בשנת 1978. הוא היה אז יושב ראש הכנסת, ולא הֵרים את ידו לטובת אישורם. הואיל והיה איש ממושמע, והבין את עֶרכָּהּ של סבלנות, הוא לא יצא בטריקת דלת. שנה וחצי אחר כך הוא כבר היה שר החוץ בזכות יציאתו של משה דיין; פחות מחמש שנים אחר כך הוא קטף את כהונת ראש הממשלה בזכות הוואקום שהשאיר עזר וייצמן.

    שמיר הוא דוגמא מעולה למה שטענתי ברשימה מ-1990. ב-1977, בגין לא מצא אותו ראוי אפילו למושב במליאת הממשלה. אורך רוח הוא הכול בפוליטיקה. הוא חייך מתחת לשפמו הקטן גם כאשר לא היו לו סיבות לחייך, וחיכה למעידותיהם של יריביו. עזר וייצמן היה המוֹעֵד פאר-אקסלאנס.

    כדבריך, הוא יצא ממפלגתו, ושלוש שנים אחר כך גייס די כסף מידידיו העשירים (חבל שלא היו לו קצת פחות ידידים כאלה), כדי להקים את רשימת-הנפל שלו בבחירות לכנסת העשירית (1984). בעיני עצמו הוא היה מועמד לעשיריה, אם לא למעלה מזה. הוא קיבל שלישיה, נעשה שר המדע בממשלת פרס-שמיר — שהפכה אחר כך לממשלת שמיר-פרס עד שהפכה לממשלת שמיר-ארנס-וגם-קצת-פרס — ונבלע בכרעיה של מפלגת העבודה. תרומתו הפוליטית ארוכת-המועד ביותר לאחר 1980? הוא העניק לשמאל הישראלי את בנימין בן אליעזר. אוֹי וֵי.

    אשר לספקולציה על עזר והאֵפוֹד: הוא היה שולף אקדח ויורה ביגאל עמיר עוד לפני שהנִקְלֶה היה מספיק לסחוט את ההדק.

  5. ירושלמי הגיב:

    אני מוכרח להודות שעד לפסקה הרביעית מהסוף הייתי משוכנע שהמקבילה הישראלית עליה רומז המאמר הוא אריק שרון שהגיע לפסגה בדרך חתחתים והביא למהפך במדיניות

  6. יואב קרני הגיב:

    ירושלמי — הערה מעניינת. העניין הזה יוכל להיבחן רק ביתרון הפרספקטיבה, נניח בעוד חמש שנים: האם שרון באמת שינה כיוון, או עשה נסיון להרוויח זמן באמצעות הסחת-דעת טאקטית. מבחנו לא יהיה בעזה, אלא כמובן בַּגָדָה. אבל אני חושב שגם אם יתברר ששרון שינה כיוון, הוא יהיה שייך לקטגוריה של דה גול, לא לקטגוריה של גורבאצ’וב.

Leave a Reply for נמרוד ברנע