שנת אפס

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 20-19 ביוני 2003
 

 

אינני יודע מדוע בדיוק החלטתי לשמור את קטעי העתונים האלה. במרוצת השנים צברתי כמות מבעיתה של קטעי עתונים, עשרות ארגזים. נפרדתי מהם בזה אחר זה. לא נשמרו מהם אלא מעטים. ובין המעטים נשמרו שלושה, מקיץ 1973.

אנחנו יודעים שזה היה הקיץ האחרון של ימי אשליה מתוקים. זה הקיץ שבו הכריז האלוף הפורש אריאל שרון, כי ישראל זקוקה לשבוע ,כדי לכבוש את כל המרחב שבין מרוקו למפרץ הפרסי. זה הקיץ שבו אספו אותנו, תלמידי בית הספר בליך, באולם ההתעמלות, כדי לשמוע את המושל הצבאי לשעבר של רצועת עזה מכריז, “מלחמת ששת הימים היתה פיקניק בשביל הערבים לעומת מה שהם יחטפו במלחמה הבאה”.

שלושת קטעי העתונים ששמרתי לא נגעו כלל לקטסטרופה הממשמשת ובאה, מפני שאיש לא הרגיש בהתמשמשותה. הנושא המרתק ומעורר המחלוקת ביותר בקיץ ההוא, מחודש יוני ועד סוף ספטמבר, היה יום השנה ה-40 לרצח חיים ארלוזורוב.

יום השנה עצמו חל ב-16 ביוני 1973, והעתונים היו מלאים, פשוט מלאים בהרהורים ובהרהורי-נגד. אפילו שלושה חודשים וחצי אחר כך לא שככו הדי הוויכוח. מוסף ערב ראש השנה של ‘ידיעות אחרונות’ הקצה ארבעה עמודים לראיון של רפאל בשן עם סימה ארלוזורוב. בשן היה אבי כל המראיינים, והוא היה נוהג לשזור את ראיונותיו בשפע של תוארי-פועל, בסוגריים, בגופן שחור, כדי להמחיש לקורא את נעימוּת הקול ואת לשון הגוף של מרואייניו. סימה דיברה איפוא “אט, אט, אחרי הירהור ממושך”, או “בלהט”, או “בתמיהה”, או “בצער רב”.
 
 
 
בתחתית העמוד הרביעי של הראיון עם גב’ ארלוזורוב בא הציון “כתבה ראשונה בסדרה”. אינני בטוח שהיתה כתבה שניה או שלישית, מפני שבדיוק עשרה ימים נוראים אחר כך נשמעה אזעקה עולה ויורדת בשעה 1:51 אחר הצהריים.

אחרי האזעקה ההיא, לאיש לא נשאר כוח. שמונה שנים אחר כך, מנחם בגין עוד הספיק לכפות ועדת חקירה ממלכתית על ציבור משועמם ונרגן, אבל כל העניין נעשה בלתי רלוונטי לחלוטין. מי-רצח-את-ארלוזורוב הפך לפילפול-סרק, ביטוי של סניליות פוליטית.

ארלוזורוב החי – וארלוזורוב המת

 את הטור הזה אני כותב במוצאי יום ראשון, 15 ביוני. אינני יודע אם מישהו טרח לציין את יום השנה השבעים לרצח ארלוזורוב, אשר חל ביום שני. ההפסד גדול. אילו היינו צריכים לציין שנה אחת במאה העשרים, אשר שינתה מעיקרה את כל כיווני התפתחותה של ההיסטוריה היהודית, נדמה לי שאין מועמדת טובה מ-1933.

יש סיבות ידועות: היטלר עלה לשלטון, והרס את עולמנו; רוזוולט התחיל את המערכה להצלת אמריקה מן השפל הכלכלי הגדול, כדי שהיא תוכל להציל את עולמנו מהיטלר 12 שנה אחר כך. הסיבה השלישית היא ארלוזורוב. ארלוזורוב החי – וארלוזורוב המת. שניהם השפיעו במידה דרמטית.

ארלוזורוב החי היה הרוח החיה בהסכמי “ההעברה” עם גרמניה הנאצית, אשר איפשרו הוצאה של חלק מרכוש היהודים לארץ ישראל. אפשר לטעון, כי ההעברה ההיא הצילה את היישוב היהודי מהתנוונות ומפשיטת רגל, והעניקה לו אנרגיה מחודשת. אפשר להשוות אותה רק עם העברה אחרת, גם היא מגרמניה: הסכמי השילומים של 1952. בלעדי ההעברות האלה, מי יודע איפה היתה כיום מדינת ישראל.

ארלוזורוב המֵת הרס את הלגיטימיות של הימין הציוני, העניק לתנועת העבודה הגמוניה בלתי מופרעת של 44 שנה, ושלח את הרוויזיוניסטים ואת יורשיהם אל ישימון האופוזיציה. הם יצאו משם רק ב-1977.

ארלוזורוב היה בן 34 במותו. כמעט הכול הסכימו, שהוא היה עילוי. אילמלא נרצח, הוא היה מתחלק עם בן גוריון בהנהגת מפא”י, אולי אפילו היה מנהיג אותה בעצמו. אפשר שהוא, לא בן גוריון, היה מכריז על הקמת המדינה. הואיל והיה הרבה יותר צעיר מבן גוריון, יתכן שהוא היה ראש ממשלת ישראל עוד באמצע שנות ה-70. “היה בו צירוף לא רגיל של אינטלקטואל ושל איש מעשה”, אומר זאב וולטר לקוויר, ההיסטוריון של הציונות.

האם היינו נשכרים מן האינטלקט שלו? מי יודע. הואיל והיה איש חושב, הוא נהג לחזור וּלהַרהֵר בכל האמיתות המהוללות. בתחילת שנות ה-20 הוא הזהיר את התנועה הציונית מפני תוצאות התעלמותה מן הלאומיות הערבית בארץ ישראל. בתחילת שנות ה-30 הוא עשה מאמצים הירואיים לכונן דיאלוג עם כל ערבי שהיה מוכן לדבר. הוא תיכנן מפעלי התיישבות בשביל אריסים אביונים, שהציונים גאלו את אדמות אדוניהם.

אבל הוא גם כתב ב-1932 מכתב סודי לחיים וייצמן, שבו הציע לחולל הפיכה צבאית נגד הבריטים, לתפוס את השלטון בכוח, ולכונן בארץ דיקטטורה של המיעוט היהודי. זה היה רעיון מוזר במידת חוסר המעשיות שלו, אבל הוא שיקף ייאוש מוצדק בהחלט. הציונות נקלעה למבוי סתום ביחסיה עם הבריטים ועם הערבים – ומה נשאר איפוא חוץ מאשר להשתעשע בפתרונות רדיקליים.

פרדוקסלית, הרעיון הזה העמיד את ארלוזורוב בעמדת קירבה בלתי רגילה לז’בוטינסקי, אשר הציע כמה שנים אחר כך, בהשפעת אותו ייאוש, את רעיון ה”אבקואציה”, הפינוי של יהודי מזרח אירופה, וכיבוש הארץ מידי הבריטים. שנים אחר כך יטען ההיסטוריון ישראל אלדד, מן האידיאולוגים המזהירים של הימין הלאומני, כי הקירבה הרעיונית הזו מוכיחה שלרוויזיוניסטים לא היתה סיבה לרצוח את ארלוזורוב.

“ברית סטאלין-בן גוריון-היטלר”

 אין לי כל כוונה לטעון את ההיפך. אבל אי אפשר להכחיש שהסתה פרועה התנהלה נגד ארלוזורוב בעתונות הרוויזיוניסטית. הצדקות של רצח יריבים פוליטיים, לאו דווקא ארלוזורוב, ניסרו בחלל הרוויזיוניסטי עוד מסוף שנות ה-20.

הפלירט של הימין הרדיקלי עם הפשיזם היה גלוי לחלוטין. אב”א אחימאיר, שנחשד לימים במזימת הרצח, כתב טור בעתון ‘דואר היום’, אשר נקרא “מפנקסו של פשיסטן”. הוא העריץ את מוסוליני, לימד סניגוריה על הלאומנים בגרמניה, ואפילו ראה בנאציזם תנועת שחרור. הקריאות לשבור את ההסתדרות עמדו אז במרכז הרטוריקה של הימין.

מה חבל, שהימין הציוני התעסק ב-50 השנה שאחרי רצח ארלוזורוב רק בנסיונות לטהר את עצמו מחשד הרצח, במקום לנסות ולטהר את עצמו מאימפולס ההסתה נגד יריבים פוליטיים: “ברית סטאלין-בן גוריון-היטלר”; “סכין בגב האומה”; “מוכרי כבוד עמם”. אפשר להשמיע תלונה דומה גם כלפי השמאל.

 


כותרתו של מה שאולי ראוי להיחשב למאמר ההסתה החמור ביותר בתולדות העתונות העברית. הוא התפרסם ב’חזית העם’, בטאון תנועת ז’בוטינסקי בארץ-ישראל, ב-16 ביוני 1933, היום שבו נרצח ד”ר ארלוזורוב. קטעים מן המאמר יכולים להתפרש כהסתה לרצח, ואומנם תנועת העבודה פירשה אותו בדיוק כך, לאחר מעשה. כותב המאמר, יוחנן פוגרבינסקי, היה תורם פורה מאוד ל’חזית העם’. אבל אחרי רצח ארלוזורוב לא הופיע עוד שמו בגליונות העתון.

 קטעים מן המאמר והערות רקע מופיעים במקום אחר ב’פרוייקט ארלוזורוב

 

בכלל, אני חושב שהתרבות הפוליטית הישראלית משלמת עד היום הזה את המחיר על רצח ארלוזורוב. הארס הרטורי, החשדת המניעים, התוויות של “בוגד” (מימין לשמאל) ושל “פשיסט” (משמאל לימין) אומנם לא נולדו בצל הרצח, אבל טופחו וליבלבו והבשילו בקיץ 1933.

שבועות אחדים לאחר רצח ארלוזורוב היו הבחירות לקונגרס הציוני ה-18. עד הרצח נשקפו לרוויזיוניסטים סיכויי נצחון. כוחם עלה בהתמדה בשנים הקודמות, והתקרב במידה מאיימת אל כוחו של גוש הפועלים. רצח ארלוזורוב שם לזה קץ. הוא הוריד את הרוויזיוניסטים מִנִכסֵיהם, ל-14%. למרבה העניין, זו היתה תקרת התמיכה האלקטורלית בתנועת החרות עד שנת 1973, כאשר קם הליכוד.

להלן עשו הרוויזיוניסטים מעשה התאבדות. שנתיים לאחר רצח ארלוזורוב הם פרשו מן ההסתדרות הציונית, ודנו את עצמם כמעט לחצי מאה של חוסר רלוונטיות. הם ויתרו על כל יומרה של שיקול דעת, של שכל ישר, של פראקטיות, של ריאליזם. הם נפלו בשבי סימני הקריאה של נואמיהם. הם החמיצו את ההזדמנות להשפיע על מהלך העניינים בתקופת השואה, בזמן הקמת המדינה, ואחר כך ב-27 השנה הראשונות של קיומה.

הפרגמטיות של תנועת העבודה, על יתרונותיה ועל חסרונותיה, הקימה את מדינת היהודים וכיוונה את מהלכיה.

הכול התחיל ביריה אחת על שפת הים בתל אביב, בליל שבת, 16 ביוני 1933. זו היתה שנת אפס. ביום ההוא התחילה ספירה חדשה. מה ראוי היה לכתוב על זה הרבה יותר מטור אחד.
 
מקורות על הרשת
 
על הסוציאליזם של ארלוזורוב (באתר יסו”ד, ‘ישראל סוציאל-דמוקרטית’)
מנחם בגין מגיש הצעת חוק לכנסת לחקור את רצח ארלוזורוב, יוני 1956

פרוייקט ארלוזורוב: הקדמה (20 ביוני 2003)

16 ביוני 1933, ‘חזית העם’ על “מיסטר ארלוזרוב, הינוקא האדום” (22 ביוני 2003)

2 בדצמבר 1932, ז’בוטינסקי: ‘כן, לשבור!’ את ההסתדרות (23 ביוני 2003)

3 Responses to “שנת אפס”

  1. הסטוריון אלטרנטיבי הגיב:

    הוא היה מן הסתם הופך לאב-טיפוס למנהיגים מן הסוג של אשכול, וכאלה שלא היו ראשי ממשלה כמו ביילין, אברום בורג ואחרים שאינם מן הטיפוס הבטחוניסטי כמו ברק, שרון, ואביהם הרוחני בן גוריון.
    הרצח יצר מצב שכתוצאה ממנו אנחנו רגילים למנהיגים מבית הייצור של דוד בן גוריון, אבל לא רגילים למנהיגים מן הסוג החושב, הנראים לרוב העם כחייזרים, ולמעט אשכול אף אחד מהסוג הזה לא הגיע וכנראה גם לא יגיע לראשות הממשלה.

  2. ניר ר. הגיב:

    קשקוש. אשכול היה מנהיג יוצא מן הכלל וביטחוניסט ועוד איך, ובזכותו היה צה”ל מוכן למלחמת ששת הימים כפי שהיה מוכן (ולא בזכות דיין, שנתמנה ברגע האחרון וקטף את התהילה). ביילין, לעומת זאת, אינו מסוגל לנהל גם את מר”צ בלי שהיא תתפורר, כל שכן מדיניות בטחונית. ובן גוריון? הלוואי שהיינו רגילים למנהיגים מ”בית הייצור” שלו. אשכול היה האחרון שבהם (גם רבין ז”ל, מנהיג דגול מדור הפלמ”ח, לא היה מהדור החצוב בסלע של העלייה השנייה שנדרש להקמת ישראל).

  3. יוסי רגב הגיב:

    אחרי שחיים גורי כתב שהכל היה טעות, דומני שברור שסטבסקי ורוזנבלט לא היו הרוצחים.

Leave a Reply for ניר ר.