24 בנובמבר 2004: עוד לא יבש הדיו על תוצאות הבחירות לנשיאות ולקונגרס, והנה ל’וושינגטון טיימס’ יש בשורה טובה, “ראד’ר עוזב את כס המגיש בחדשות סי.בי.אס”
6 במארס 2005: העתון ‘סאן אנטוניו אקספרס ניוז’, המופיע בטקסאס, מודיע לקוראיו על סיום עידן ראד’ר. זו היתה אולי הפעם האחרונה שפרישתו של מגיש חדשות באמריקה הגיעה אל הכותרות הראשיות של שורת עתונים
יום השנה השבעה עשר אינו סיבה למסיבה. אנשים בדרך כלל אינם זוכרים ימי שנה כאלה. אבל מישהו בכל אופן נזכר, שבסוף ינואר מלאו 17 שנה לאחד מעימותי הטלויזיה הסנסציוניים ביותר של זמנו: דן ראד’ר (Rather) נגד ג’ורג’ בוש האב, 1988. ראד’ר היה מגיש החדשות הראשי של רשת סי.בי.אס. בוש האב היה סגן נשיא ארה”ב, הטוען העיקרי למועמדות מפלגתו לנשיאות.
ראד’ר רצה לראיין את בוש. בוש לא התלהב במיוחד, מפני שראד’ר היה “השמאלן” בה”א הידיעה של הטלויזיה האמריקנית (אמריקנים בדרך כלל אינם אומרים “שמאלן”, הם מעדיפים “ליברל”, ולהלן גם אני אעדיף). היה ברור שראד’ר מתכנן מארב, והיה אפשר לנחש שהוא ישאל על תפקידו הסמוי של סגן הנשיא בשערוריית איראן והקונטראס, שאיימה למוטט את ממשל רייגן.
בוש החליט איפוא לדרוש ראיון בשידור חי. ראד’ר הסכים. הוא אמנם שאל על איראן והקונטראס. בוש, שיצאו לו מוניטין רכרוכיים, יצא להתקפת-נגד. ומה עליך? הוא שאל את ראד’ר, והזכיר למראיינו איך הוא, ראד’ר, יצא בחורי אף מן האולפן בשידור חי, בגלל אי הסכמה עם ההנהלה. האם גם אתה היית רוצה להישפט על טעות אחת? הוא שאל.
ראד’ר היה יכול להשיב לו, שהוא, ראד’ר, אינו מתמודד על שום כהונה ציבורית, ואינו מקבל את שכרו ממשלם המסים. 15 שנה קודם היה לראד’ר עימות עם הנשיא דאז ריצ’ארד ניקסון. “האם אתה רץ לאיזו כהונה?”, שאל ניקסון בהופעה פומבית, לאחר שהקהל הגיב בתערובת של תשואות ושל שריקות בוז על נוכחותו של ראד’ר. “לא”, ענה ראד’ר כמעט בחוצפה, “ואתה?”
ראד’ר נעשה במרוצת השנים כליא-הברק של הימין האמריקני. כל אימת שהיה צריך להתלונן על “התקשורת הליברלית” (קרי: “שמאלנית”), ראד’ר היה הכתובת, מפני שראד’ר היה פרצופה הפומבי של “הרשת הליברלית”, סי.בי.אס, שֶלַיָמין היה איתה חשבון ארוך במיוחד. ב-1984 היתה אפילו יוזמה קצרת-ימים וחסרת-סיכוי בימין הרדיקלי לקנות את סי.בי.אס. למרבה הסקרנות, המועמד המועדף לנהל סי.בי.אס פטריוטית היה טד טֶרנֶר, מייסד סי.אן.אן. זה היה לפני שהוא נשא לאשה את ג’יין פונדה, והתיידד עם פידל קסטרו. זה היה הרבה לפני שסי.אן.אן עצמה נֶעֶשׂתה שְׂנוּאַת נפשו של הימין האמריקני.
ועכשיו, לאחר ההקדמה הארוכה, אפשר לשאול מדוע אם כן יש צורך להיזכר ביום השנה השבעה עשר של עימות ראד’ר-בוש? התשובה הפשוטה היא, שזה יום השנה האחרון שראד’ר ציין בעודו יושב אצל דסק החדשות של סי.בי.אס. בשבוע שעבר עבר זמנו, תמו 24 שנותיו. זקן חדשות הטלויזיה האמריקנית לא יזדקן עוד לעינינו.
| ג’ורדן דיבר “מן השרוול” |
קשה לחשוב פרישה בגיל 74 למוקדמת, או בטרם עִתָּהּ. אבל לימין מותר גם מותר ללקק את שפתיו, מפני שראד’ר רצה לשבת שם לַנָצַח, והוא לא יישב לנצח מפני שבזקנתו הוא חזר וניסה — ולא הצליח — להרוס שאיפות פוליטיות של איש ששמו בוש. זה היה ג’ורג’ בוש הבן, זה קרה בספטמבר שעבר, וזה טבע אות קלון על מצחו של הרפורטר הוותיק.
הוא שידר תחקיר על הלא-קריירה הצבאית של בוש בימי מלחמת וייטנאם. לחיזוק התחקיר הוא הציג מכתבים מן המפקד הישיר של בוש. ראד’ר וצוותו לא הבחינו שהגופן במכתב לא הלם את השנה שיוחסה לו, 1972, ונראה קצת מייקרוסופטי.
טוּרָאֵי המדיה האלטרנטיבית, יומנאי-הרשת (מה שקוראים באנגלית מכוערת במיוחד Bloggers), גילו את התרמית בתוך כמה שעות. ראד’ר סירב להודות, האשים את מבקריו שיש להם “מניעים פוליטיים”, והפך את המעידה לשערוריה מחפירה. הוא הודיע על פרישה מוקדמת, לפני שלסי.בי.אס ניתנה ההזדמנות לפטר אותו.
הודעת ראד’ר באה בסוף נובמבר, ארבעה שבועות ופחות לאחר נצחון בוש בבחירות, ולאחר שהרפובליקנים ביססו את הרוב המסיבי ביותר שלהם בקונגרס זה חצי מאה. נפילת ראד’ר היתה הקצפת על עוגת נצחונם.
באמצע החודש שעבר בא גם התות על הקצפת. מנהל החדשות של סי.אן.אן, איסון ג’ורדן, התפטר בעקבות סערה שבה הוחשדה נאמנותו למולדת. איזה איש ימין, שונא תקשורת ליברלית, יכול היה לקוות לנסיבות מוצלחות יותר?
ג’ורדן דיבר, כמו שהאמריקנים אומרים, “מן השרוול”, בפורום סגור של הוועידה הכלכלית בדאבוס. בתשובה להערה של עמית, הוא אמר שהחיילים האמריקניים בעיראק פגעו במתכוון בעתונאים. הוא תפס את עצמו מייד, ותיקן, ואחר כך תיקן עוד פעם. אבל זה לא מה שסי.אן.אן רדופת ה Fox צריכה בימים האלה. ערוץ החדשות של רופרט מֶרדוֹק איגף את סי.אן.אן מימין, בהצלחה עצומה. סי.אן.אן צריכה איפוא להיות קצת פחות ליברלית, או לפחות להיראות קצת פחות ליברלית. תחת זאת, ג’ורדן העמיד אותה במחנה אל ג’אזירה.
את מעידתו של ג’ורדן בדאבוס חשפה, שוב, המדיה האלטרנטיבית. יומני-רשת ימניים העלו את העניין על סדר היום, והשאירו אותו שם, עד שגם למדיה המסורתית לא היתה בררה, ועד שלסי.אן.אן נשאר רק מוצא אחד: להיפטר מג’ורדן. וזה רק ארבע שנים לאחר שנשיא סי.אן.אן, ריק קפלן, פרש בכלימה, בין השאר מפני שהרשה הקרנה של תחקיר חסר שחר על פשעי מלחמה אמריקניים בווייטנאם.
את מהדורת החדשות האחרונה שלו, ב-9 במארס 2005, ראד’ר חתם במלה ‘אומץ’. כאשר ניסה להפוך את ‘אומץ’ לסימן ההיכר של מהדורותיו, באמצע שנות ה-80, נשפכו עליו קיתונות של לעג. בצילום נראה עמודו הראשון של ‘סטיוארט ניוז’, עתון במדינת פלורידה, המודיע על שידור הפרידה של ראד’ר
ימי הזוהר של דן ראד’ר חלפו הרבה לפני נפילתו. ימי הזוהר של סי.אן.אן חלפו הרבה לפני התפטרות ראש החדשות שלה. גם ימיו, גם ימיה, שייכים לעידן שבו כמעט לא היה מבחר.
בתחילת שנות ה-80, מהדורות החדשות של שלוש הרשתות הגדולות היו מקור המידע העיקרי של אמריקה. ראד’ר חזר ודורג אז בין “עשרת בעלי ההשפעה הגדולים” בארה”ב. בימים ההם התבדחו, שיום אחד אמריקה תפסיק לבחור נשיאים, ותתחיל לבחור מגישי חדשות. סי.אן.אן התחילה אז את צעדיה הראשונים. אם אינני טועה, רק ב-1984 התחילו להבחין בה ברצינות. היא נֶעֶשתה חסרת תחליף סביב 1990. היא היתה המנצחת הגדולה ביותר של מלחמת עיראק הראשונה.
| מה יחליף את המטיף? |
עליית סי.אן.אן התחילה את שקיעת ראד’ר. הופעת ערוצי כבלים חדשים – תחילה הערוץ הפיננסי CNBC, ואחר כך Fox – התחילה את שקיעת סי.אן.אן. ההופעה הפתאומית של האינטרנט שיבשה את כל החישובים, והאיצה את שקיעת כל המדיה המסורתית. אבל אין זה מן הנמנע, שהמפסידה הגדולה ביותר, הברורה ביותר היא זו המכונה “התקשורת הליברלית” (קרי: שמאלנית).
סי.בי.אס אמנם החליפה את ראד’ר, אבל לפי שעה רק באופן זמני. המחליף יהיה עמית בן 67, ללא שאיפות נועזות וללא אויבים מרים. יתכן שיתמנה מחליף קבוע – אבל מנהל סי.בי.אס כבר הודיע כי נחתם העידן שבו “הברנש היושב ליד הדסק היה מטיף מראש ההר” (דימוי דתי נוצרי, ישו היה זה שהטיף מן ההר). מה יחליף את המטיף? אולי פורמט רב-מגישים. אבל אין חדש בפורמט הזה, הוא נוסה פעם בכל הרשתות, ולא עלה יפה.
התוצאה הסבירה יותר, אם גם לא המיידית, תהיה היעלמות הדרגתית של החדשות בטלויזיה הלא-כַּבלית. הטלויזיה הזו עומדת לעבור לעידן הדיגיטלי, ופירושו של דבר שכל תחנה תוכל לשדר מספר תכניות בעת ובעונה אחת. החדשות יהפכו לאופציה, לנישה, משהו כמו גידול סוסים, או מירוצי מכוניות. כמה אנשים יבחרו בחדשות מסורתיות, חצי שעה ביום, בשעת ערב אסטרטגית? לא הרבה, כנראה.
לטוב ולרע, שום איש יחיד, שום מוסד או ארגון או מחלקה, לא יַחלשו עוד על אספקת החדשות. ההגמוניה מתה. ההגמוניה הזו נולדה בעידן הרבה יותר ליברלי בפוליטיקה האמריקנית, ונשארה ליברלית גם כאשר אמריקה נעה ימינה. שאלה מעניינת היא אם התקשורת הזו היתה תמיד יותר ליברלית מן הקהל שצרך אותה. האם היא חטאה ביהירות? האם היא התנשאה יותר מדיי? האם תקף אותה שכרון כוח? האם היא באמת חשבה שהיא יודעת יותר טוב?
אשר לימין, האפוף בהילת הנצחון, הוא עוד יתגעגע אל דן ראד’ר ואל ההגמוניה של הליברלים. ספק אם היה איזשהו צירוף שהכניס יותר תרומות לקופתו של הימין מאשר המלים “התקשורת הליברלית”. איזה פחד, ותראו מה יצא.
מתוך איגרת לתורם המצוי, מאת יושב ראש הנהלת המפלגה הרפובליקנית, קֶן מֶלמַן, 26 בינואר 2005. היושב ראש לוחץ על כל כפתור אפשרי, כדי להזכיר לתורם שמלחמה איומה ניטשת בין נאמני הנשיא ובין השמאלנים, או “ליברלים”, כפי שהם מכונים באמריקה.
שימו לב לשימושי הלשון “המדיה הליברלית” ו”האינטרסים הצָרים של הליברלים” (“צרים” אמנם אינו תרגום מילולי, אבל הוא תרגום המשמעות). בדמונולוגיה של הימין האמריקני, “המדיה הליברלית” תופסת אותו מקום השמור מאז סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 ל”מדיה השמאלית” בארץ
ראד’ר עוזב בדלת הקדמית (‘וושינגטון פוסט’, 8 במארס 2005)
ואלה תולדות דאן ראד’ר: גלריית צילומים בעתון ‘יוסטון כרוניקל’
אפילו אחרי 50 שנה, עדיין שואלים “מי אתה בעצם, דן ראד’ר?” (‘ניוזדיי’, 6 במארס 2005)
חינוכו של דן ראד’ר, מאמר מאת פגי נונאן כותבת הנאומים של הנשיא רונלד רייגן, שהיתה מקודם עמיתה של ראד’ר בסי.בי.אס (‘וול סטריט ג’רנל’, 2 בדצמבר 2004)
יבין, לונדון (‘ליברל’ בעל דעות פשיסטיות למהדרין עוד מימי “מרדף”) קירשנבאום.
גם בהם אוהב הימין לראות שמאלנים (טוב, כמו רוב הקרוי ‘שמאל’ במקומותינו).
אבל התגובה של “צועד בנעליו” – פנינה. באמת, מתי יהיו לנו סופסוף עיתונאים שמאליים אמיתיים, כמו ראד’ר? הלאה לונדון הפאשיסט! בוז לקירשנבאום, מלחך פנכת השלטון!
צר לי להיתפס למשפט שולי –
“טוּרָאֵי המדיה האלטרנטיבית, יומנאי-הרשת (מה שקוראים באנגלית מכוערת במיוחד Bloggers)”, טוראי המדיה הוא באמת ביטוי משובב נפש אבל (ואני לא בקי גדול בעגה האנגלית) מה רע בביטוי בלוגר ולמה הוא כל כך מפריע לך?
נדמה לי שהביטוי מקובל ולאו דווקא לשלילה עד שפורטל הטוראים האלטרנטיביים של גוגל נקרא blogger. http://www.blogger.com/start
אם מישהו הוא כתב רשת עצמאי, אז זה מה שהוא לא?
לקורא רפובליקני, כל הצירוף:
democrats and their special interest allies – who will try to stonewall…
יכול לרמז גם על התמיכה לכאורה של הליברלים בזכויות הומוסקסואלים. נכון, ספקולציה, אבל יש לי תחושה שהיא בכלל לא מופרכת.
אם כבר לנסות ולתרגם לא בצורה מילולית שווה להוסיף גם את הקונוטציה הזאת (שתלויה במה שתזכיר המילה “סטונוול” לקוראים, מעבר למשמעותה המילולית).
נוצר הרושם שמשפחת בוש מסמנת את אויביה ולא שוכחת ולא נחה עד שכל אחד מהם נענש ולא חשוב מה מחיר מסע הניצחון הזה. יש בזה משהו מן האתוס האמריקאי של השולף במערב הפרוע, המחסל את יריביו בהפתעה גם לאחר ששכחו את הסיבה. וזה גם משתלב באתוס ישראלי מסויים של מרדפי נקם מתוקשרים (הנסיך האדום ) שההגיון שלהם לא תמיד עומד על יסודות מוצקים והגיוניים. מדאיג שמנהיגת העולם החופשי, כביכול, מזוהה היום עם האגו של משפחת בוש. הסגנון הזה נידמה הועתק לפוליטיקה הישראלית ביחד עם עוד כמה תופעות.
אני רק רוצה להבהיר, במידה שהעניין צריך הבהרה, שאני אמנם חושב את ארה”ב למנהיגת העולם החופשי, ואני אמנם מאמין שהיא היתה ועודנה המגינה הגדולה ביותר של החֵרוּת. אמריקה אינה “מזוֹהָה עם האגו של משפחת בוש”, אני חושב שזו הפרזה רטורית לא לגמרי נחוצה. אמריקה כמובן אינה מחוסנת מפני טעויות, מהן קשות.
לאורן: אני שונא את Blog, כי הוא נשמע כמו blob, או slob, או אפילו ז’לוֹבּ שהן מלים לא טובות. זו העדפה אסתטית. אני גם אינני חושב שיש צורך לשאול מושגים אנגליים מן האינטרנט ללא אבחנה. אין שום דבר בין לאומי או חסר תחליף ב blog. במובן הזה, אני שמח שיוזמי הפלטפורמה שעליה אנחנו עומדים קיבלו את הצעתי לקרוא לה ‘רשימות’. אשר לי, אינני רואה את עצמו כבעל blog, או יומן רשת, לטוב ולרע.
לעודד: רעיון מעניין, אבל הרשה-נא לי להניח את דעתך — יושב ראש המפלגה הרפובליקנית לא חשב על התקוממות ההומוסקסואלים של מנהטן ב-1968. stonewall היא מלה רוֹוַחַת בלקסיקון הפוליטי, ועניינה הוא עיכוב, השהיה, התערבות לא-דמוקרטית בתהליך. זה בין השאר רמז לנטייתם של הדמוקרטים להשתמש בטכסיס הפרלמנטרי של פיליבאסטר כאשר אין להם רוב לסכל חקיקה (וכמעט לעולם אין להם רוב).
יואב, המילה בלוג מגיעה מהצירוף ” web log”, כלומר יומן רשת. ומכאן בלוגר הוא זה שכותב בלוג. המילה אף פעם לא היתה כינוי גנאי, אלא פשוט מתארת את אלה ששמים את יומנם על הרשת.
המקרה שלך קצת שונה, כיוון שמדובר על כתבות עיתונאיות, ולכן יש לך פטור מלקרוא לו “בלוג” אם אתה לא רוצה…
לגבי הבעיה האסתטית קשה לי להתווכח (על טעם ועל ריח…) אבל לגבי הבינלאומיות אין ספק ש”בלוג” היא מילה בין לאומית מוכרת, וכרגע חסרת תחליף.
אבירם — אני יודע יפה את מקורה של המלה Blog, כשם שאני יודע את מקורו של הנוטריקון FAQ. שניהם מכוערים בצלילם ודוחים. כדבריך, על טעם ועל ריח. אינני מצליח להבין מדוע המושג הזה “חסר תחליף”. מדוע אי אפשר להגיד בעברית “יומן רשת”? מה פגום בזה? אנחנו אומרים “אתר” ולא site (לפחות חלקנו). אני חושב את השאילה הסיטונית של טכנו-אמריקניזמים למעשה של עצלות תרבותית ושל התרשלות אסתטית.